תרבות-עם משותפת

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

במענה לתגובתו של שלמה זנד ("תרבות וספרות", 2.5) על מאמרי מ-25 באפריל יש לברר את טענתו כי כוונת מאמרי היתה "להגן על הרעיון הציוני", וציונות, לשיטתו, היא מלת גנאי הפוסלת א-פריורית את דעות המתויג בה. אפתח בדרך שבה עמיתי בוחר כמה ציטוטים הנוחים לו ומוציא דברים מהקשרם.

קודם שהמושג "גזע" הזדהם השתמשו בו במאה ה-19 מחברים לא-יהודים (ובכלל זה מוסלמים) ויהודים מכל צבעי הקשת. כך נכתב על "גזע בריטי" ועל "גזע אירופי", להגדיר ב"גזע" משפחת לשונות (למשל, "הגזע השמי", הכולל יהודים וערבים), וגם כקבוצה אנושית בעלת מאפיניים פיזיונומיים משותפים. המושג הזה חפף במידה רבה למושגים פופולריים ובעלי היסטוריה ארוכה כמו "תכונות לאומיות" ו"טיפוס לאומי". כאשר הוגי דעות ומלומדים יהודים - ולא רק ציונים! - כתבו על "גזע", ואפילו על "דם", התכוונו רובם למאפיינים מנטאליים (ל"גניוס" או ל"סגולות רוחניות") ותרבותיים ("התרבות הקולטורית").

משה הס הגדיר "גזע" כקבוצה המתאפיינת ב"כשרון רוחני מטאפיסי מיוחד", ובד בבד כתב ש"אין טעות גדולה מזו המניחה שקיימים הבדלים בין הגזעים; להשקפה כזאת יש תוצאות לא מוסריות בעליל". היו שכתבו במפורש שעם ישראל היה מורכב מקבוצות אתניות שונות: זאב ז'בוטינסקי כתב כי כתוצאה מה"עירוב" הזה העברים נהפכו ל"עם ים תיכוני", זנד מספר כי ז'בוטינסקי חרץ כי "לא בחינוך האדם יש לחפש את מקור הרגש הלאומי אלא ...בדם" (בלי לציין את המקור), ואולם ז'בוטינסקי כתב יותר מפעם אחת כי "אין מי שיערבב את הלאומיות ואת המוצא" וכי לאומיותו של היחיד מעוגנת בתודעה שהיא ה-cogito ergo sum הפילוסופי בשימושו לגבי הלאומיות". ארתור רופין - עוד ציוני הנאשם בגזענות - כתב כי היהודים האשכנזים הם תמהיל של הענף המערבי של "הגזע הים תיכוני" עם גרים מקדמת אסיה ויסודות סלאוויים ומונגוליים; הם אינם שייכים ל"גזע השמי", אלא הם "אדם אירופי". די לעניין זה לראות את צילומי הטיפוסים השונים של יהודים המובאים בספרו "הסוציולוגיה של היהודים". זנד גם מתעלם מכך שהופעת השימוש במושגים של "גזע" ושל אנטינומיה גזעית באה לתת הסבר להופעת האנטישמיות המודרנית בעידן של ירידת הדת, סובלנות ואמנציפציה.

השליחות של הספר הפמפלטי של זנד אינה זקוקה לפרשנות: כוונתה להוכיח כי בתולדות ישראל אין שום רציפות היסטורית על בסיס אתני. לצורך הזה הוא מחשיב את עצמו כסמכות על המכריעה במחלוקת באשר למספר המתייהדים למן המאה השנייה לפנה"ס ואילך, וגם במחלוקות אחרות, ומצייר תמונה מוטה של ההיסטוריה של היהודים. ליהודים, הוא כותב, לא היתה תרבות עם משותפת, אלא הם היו רק "קהילת אמונה בעלת תרבות דת מגוונת ועשירה". הקורא התם שואל את עצמו: מה כללה תרבות הדת המגוונת והעשירה הזאת? האם לא כללה ספרות קודש וספרות סמכותית, אורח חיים, מנהגים וטקסים, מוסדות חברה והנהגה ועוד? והאם לא התקיימו קשרים מסוגים שונים של החלקים השונים של "קהילת האמונה" הזאת? ואיך עברה המסורת העשירה והמגוונת הזאת מן ה"יהודים האותנטיים" אל "המתייהדים"? האם לנוכח העושר והגיוון הזה אכן היה צורך דחוף, כדבריו, ב"גודש של אנתרופולוגיה פיסית" כדי ל"חשק את ההיסטוריה הפריכה" של עם ישראל, ולא די היה, נניח, בהבניה מחדש של תרבות הדת המגוונת והעשירה וזאת ובפרשנות חדשה שלה ברוח "חילונית" או "לאומית"?

זנד אינו יכול להביא שום ראיות לטענתו, שהאידיאולוגיה הציונית עסקה באופן אובססיווי ב"הרכב הגזעי" של העם היהודי בכלל, ושל היהודים בארץ-ישראל בפרט - להוציא כמה חיבורים שהשפעתם על האידיאה הזאת היתה שולית. לכל היותר הוא מביא הערה סרקסטית על "מעבדות המחקר באוניברסיטאות ישראל של ימינו התרות בייאוש אחר הגן היהודי החמקמק", ושוכח כי יש "מעבדות מחקר" הסבורות שלפחות לחלק מערביי ארץ-ישראל וליהודים יש "גן" משותף, ובכך הן תומכות במשנתו של זנד.

ולבסוף, אי אפשר שלא לתאר כמגוחכת את תיאורית הקונספירציה שלו על מאמץ מאורגן ומכוון - בעיקר לאחר שנות החמישים - למחוק את הכוזרים מתודעת העבר של אזרחי ישראל.

יעקב שביט

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ