שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הבלש המצויר

העיבוד המצויר של "עיר הזכוכית" מצמצם את הפאתוס של פול אוסטר, מחזיר את המסתורין והערפול הנחוצים לסיפור - ועולה מבחינות רבות על המקור

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

עיר הזכוכית

פול אוסטר. עיבוד מאת פול קראסיק ודיוויד מזוקלי. תירגם מאנגלית: משה רון. הוצאת עם עובד, 138 עמ', 78 שקלים

סיפור, כל סיפור, הוא אינפורמציה שהתחולל בה תהליך מניפולטיבי. לתהליך הזה יש מטרה אחת ויחידה - להעביר לקוראים את המידע באופן הרצוי למחבר. מבחינה זו אין שום הבדל בין סיפור כתוב לסיפור מצויר; ההבדל המשמעותי בין השניים הוא בכלים העומדים לרשותו של המספר, ובמנגנוני ההפעלה שלהם.

הנובלה הגרפית, ובמלים אחרות הקומיקס הספרותי, משתמשת בו-בזמן בטקסט ובאיורים כדי למסור לקוראים את התוכן העלילתי ואת התוכן הרגשי של הסיפור. הטקסט מתגלם בצורות שונות, לדוגמה: דיבור ישיר מופיע בתוך בועה שממנה יוצא חץ קטן לעבר הדמות הדוברת. או, רעשים ואונומנטופיאות מופיעים באותיות גדולות על גבי הציור. האיורים קלים לפענוח - ברוב המקרים מדובר באיורים פיגורטיביים ולא מופשטים, שמתארים בעקביות עולם מסוים. ויש בקומיקס עוד כלים שאינם ציור ואינם מלים, כמו למשל קצב (כמה ציורים יש בכל עמוד), חלוקת המשבצות בתוך העמוד, הפערים שבין ציור אחד למשנהו ועוד. כל אלה הם בעצם אמצעים מובהקים של בימוי ועריכה, ומכאן שהיוצר הוא מעין במאי, במאי של קומיקס.

"עיר הזכוכית", שצייר דייויד מזוקלי על פי סיפור של פול אוסטר, היא אחת הנובלות הגרפיות הטובות ביותר שנוצרו בארצות-הברית ב-20 שנים האחרונות. מה שעושה את הספר הזה ליצירה כל כך מוצלחת הוא ה"בימוי" המדויק והמבריק, שנעשה בשיתוף עם הקומיקסאי והתסריטאי פול קראסיק. ארט שפיגלמן, אחד מאמני הקומיקס החשובים של זמננו, היה משושביני החתונה הספרותית הזאת בין קומיקס לספרות.

"עיר הזכוכית" הוא עיבוד של נובלה בעלת אותו שם מאת הסופר האמריקאי פול אוסטר, אחת מתוך שלוש נובלות המרכיבות את ספרו "הטרילוגייה הניו-יורקית" (כתר, 1990. תירגם משה זינגר). היצירה נמנית עם יצירותיו המוקדמות של אוסטר, והיא עוסקת בנושאים פוסט-מודרניים שכיחים כמו זהות, השתקפות, מקור וזיוף.

ייחודה של "עיר הזכוכית" טמון בשימוש המקורי שעושה אוסטר בקלישאות הספרותיות והקולנועיות של הסיפור הבלשי.

הגיבור, דניאל קווין, הוא סופר מותחנים המשתמש בשם העט "ויליאם וילסון". קווין איבד את אשתו ובנו בנסיבות טרגיות ,ואין לו עוד איש בעולם. שיחת טלפון שגויה (איך לא) מובילה אותו להרפתקה שתשנה את חייו ולשרשרת של התחזויות: לבלש, לבלש הפרטי הבדוי שהמציא בספריו, לקורבן הפשע ואפילו לפול אוסטר (שמופיע בסיפור בתפקיד עצמו).

המשימה הבלשית שקווין נקרא (בטעות) לבצע היא לעקוב אחר פיטר סטילמן, בלשן מטורף בעל רעיונות משיחיים, אשר כלא את בנו הקטן בחדר מבודד במשך שנים ארוכות כדי לחלץ מתוכו את השפה ה"טבעית" - זו שהיתה בשימוש לפני האסון של מגדל בבל. בפתיחת הסיפור נודע לנו כי הבלשן, שנתפס בסופו של דבר, משתחרר מהכלא לאחר ריצוי עונשו. תפקידו של גיבורנו הוא להגן על הבן - עתה גבר צעיר מעורער בנפשו - מפני אביו.

ניתן לומר שתחבולותיו הספרותיות של פול אוסטר אינן מתוחכמות במיוחד. את רעיונותיו הוא דואג לבטא במלים מפורשות, והוא אינו נוטה להשאיר לקורא מרחב רב לפרשנות עצמאית. השאיפה לקומוניקטיביות בכל מחיר היא לו תכופות לרועץ, כאותו אדם המספר בדיחה ושואל בסופה: "הבנת?". כך לדוגמה, בגרסה המקורית של הנובלה הוא כותב על הגיבור דניאל קווין: "הוא תהה איך זה שראשי התיבות של שמו הן אלה של דון קישוט" ("הטרילוגייה הניו-יורקית", עמ' 115). למעשה, העיבוד המצויר של הנובלה עולה מבחינות רבות על המקור - מצב אירוני במיוחד בהתחשב במהותו הפוסט-מודרנית המובהקת. אל הפאתוס הפול-אוסטרי מיתוסף עוד קול, קולו של הצייר, והוא מחזיר לסיפור את המסתורין והערפול הנחוצים לו.

ראוי להזכיר פה את אבחנתה של אמנית הקומיקס הישראלית, רותו מודן, כי ה"קו של המאייר" (כלומר סגנונו הציורי האישי) בנובלה הגרפית הוא המקבילה ל"קולו של הסופר" בפרוזה. סגנונו של מזוקלי הוא סגנון פשוט באמצעיו - איורים בשחור-לבן בלבד - אבל עשיר בתכניו; הוא מסוגל לייצג באותה מידה של הצלחה תמונות נוף מורכבות (רחוב ניו יורקי, פארק מאוכלס במטיילים), תפנימים (קרון תחתית, סלון עמוס רהיטים), סכימות גרפיות, סיטואציות סוריאליסטיות וציטוטים מתולדות האמנות. הוא משתמש באור וצל בחסכנות, רק כשהוא נזקק להם מבחינת האפקט הרגשי של ה"פריים". יחסית לתיאורי החלל הריאליסטיים מעוצבות הדמויות בצורה סכמטית וגרפית, מה שמקל על הקורא לזהותן בכל סיטואציה וזווית ראייה. סגנונו של מזוקלי אינו נועז במיוחד, אין בו עיוות וגרוטסקה כמו אצל בני דורו בקומיקס האמריקאי העצמאי (צ'רלס ברנס וריצ'רד סאלה), והוא קרוב ברוחו למאיירי קומיקס צרפתים המתבססים על רישום "נכון" ועל פרופורציות טבעיות.

דומה שהישגו הגדול של מזוקלי בספר הוא שליטתו המושלמת בתשומת לבו של הקורא. בכל אחת ואחת מהמשבצות הוא מנווט את מבטנו אל החלק החשוב של הציור, גם אם הוא עמוס פרטים. דוגמה יפה נמצאת בעמוד 52: הגיבור, מצויד בתצלום, מחפש את סטילמן הזקן בין העוברים והשבים בתחנת הרכבת. המשבצת הראשונה נעדרת מוקד, והקורא מבולבל ממש כמו הגיבור. במשבצת השנייה מבטנו מתמקד בגיבור האוחז בתצלום. במשבצת השלישית אנחנו רואים כבר מחצית של פנים - אולי פניו של החשוד? במשבצת הרביעית נחשפים הפנים במלואם, ואנו מוזמנים להשוות בעצמנו בין הזקן לתצלום הישן. זה הוא? ואולי זה לא הוא? המשבצת החמישית אסוציאטיבית - ציור ילדותי שמחזיר את הבלש ואת הקורא בו זמנית אל הילד קורבן הפשע, ומזכיר גם את ילדו המת של הבלש עצמו. במשבצת השישית מופיע החשוד במלואו (zoom out), ורק אחר כך, במשבצת השביעית, הוא מזוהה בשמו על ידי הטקסט המספר. וכך, במניפולציה אלגנטית ושקטה, מתאחדת תודעת הגיבור עם תודעת הקורא. דוגמאות מעין זו לשימוש יפה ב"מצלמה" הקומיקסית ובכלי העריכה של המדיום מצויות למכביר בכל עמוד ועמוד של הספר.

כמות ספרי הקומיקס האיכותיים הרואים אור בישראל קטנה, ואולי בשל כך סובלת הפקת הספר מכמה מחלות ילדות. ראוי היה, לדוגמה, למצוא קליגרף שיכתוב את הטקסטים בכתב יד מעוצב, כפי שנעשה במהדורה האנגלית המקורית של הספר, ולא לשבץ את הטקסטים בגופן מכני שאינו הולם את סגנונו של מזוקלי. שמו של מזוקלי, אגב, כתוב בתעתיק שגוי על גבי כריכת הספר ("מזוצ'לי"). ואיך עושה טלפון בעברית? ואיך מתרגמים '"rrrin"? לא בטוח ש"צליל-צליל" הוא התשובה הנכונה. לנתוני הפקה אחרים כמו סוג הנייר ואיכות ההדפסה יש חשיבות ברורה בספר מסוג זה, ורמת הביצוע שלפנינו אכן מניחה את הדעת. "עיר הזכוכית" היא ללא ספק תוספת משמעותית למדף הספרות הגרפית המתפרסמת בעברית.

City of Glass: The Graphic Novel / Paul Auster

ירמי פינקוס הוא אמן קומיקס וראש המסלול ללימודי איור בשנקר. ספרו "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט" ראה אור בהוצאת עם עובד

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ