היורש | איסמעיל קאדרה

בימים אלה רואה אור בהוצאת כתר ספרו של הסופר האלבני הגולה איסמעיל קאדרה, "היורש", המעיר לחיים את אחת הפרשיות המורכבות והמסקרנות בתולדותיה של אלבניה. קדארה החל לכתוב לפני 45 שנה וב-2005 זכה בפרס ה"בוקר" על מכלול יצירתו. ספרים נוספים של קדארה שתורגמו לעברית הם: "הפירמידה" (כרמל, 2000), "גנרל צבא המתים" (ספרית הפועלים, 1987). וכך נפתח הספר:

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

דצמבר של ההתאבדות

היורש המיועד נמצא מת בחדרו אור ליום 14 בדצמבר. הטלוויזיה האלבנית דיווחה על כך בצהריים בקצרה: "היורש התאבד בירייה בליל 13 בדצמבר, בעקבות משבר נפשי."

סוכנויות הידיעות העולמיות הפיצו את הידיעה בהתאם לנוסח הרשמי שהוציאה הממשלה האלבנית. רק בשעות אחר הצהריים, אחרי שרדיו יוגוסלביה שידר כי קיים חשד שההתאבדות היא רצח, שינו הסוכנויות חלקית את הודעותיהן והביאו בחשבון את שתי הגרסאות.

שמי דצמבר שנשאו את הידיעות האלה נפרשו למלוא העין, ובמרכזם מעין קצף עננים שנערמו.

המוות הזה אכן זעזע את הארץ כולה, אולם העדר כל הכרזה על אבל לאומי, ונוסף לכך המשך השידורים הרגילים בטלוויזיה וברדיו, לא עוררו את התדהמה המיוחלת. משחלף רגע המבוכה הראשון, נפוץ פה ושם הסבר שנשמע משכנע: אף על פי שהארץ מתכחשת במוצהר לצלב, התאבדות נחשבת בה לחטא, ממש כמו בדת הנוצרית. יתר על כן - וזה היה העיקר - כל אותו סתיו ואחריו, בייחוד עם בוא החורף, ציפו לנפילת היורש.

הבריות, שהתרגלו זה כבר להעדר צלצול פעמונים המבשר על אבל, תרו בבוקר היום שלמחרת אחר אותות שיציינו אותו, בכל מקום שרק יכלו: בחזיתות הבניינים הרשמיים, בנעימות ששודרו ברדיו, על פרצופו של השכן שהמתין לידם בתור המשתרך לפני המחלבה. בהעדר גמור של דגלים שהורדו לחצי התורן ושל נעימות אבל נופצו לבסוף האשליות האחרונות בלב מי שהעדיפו להאמין כי האיחור הזה מקרי בלבד.

סוכנויות הידיעות הבינלאומיות המשיכו להפיץ את המידע והציגו את שתי ההשערות: התאבדות או רצח. עד כי היה אפשר לחשוב שהיורש בחר בכוונה תחילה לנטוש את העולם הזה בדרך מיוחדת: להתהדר באבל כפול במקום באחד ויחיד. נדמה היה שכך בחר להסתלק לו, להיגרר אחר שני שוורים שחורים, כאילו לא היה די לו באחד.

הבריות שעלעלו בעצבנות בעיתוני הבוקר, בתקווה ללמוד דבר-מה חדש על האירוע, ביקשו למעשה לדעת איזו משתי המיתות הללו - זו שהביא על עצמו במו ידיו, או האחרת, שהביאו עליו ידיים זרות - תיטיב עמם יותר.

בהעדר ידיעות נוספות בכלי התקשורת הסתפקו הבריות בשיחות סרק פה ושם אחרי ארוחת הערב. הלילה שבו מת היורש אכן היה ליל אימים, ואין מדובר כאן בפרי הזיה, מכיוון שהכול היו עדים לכך. ברקים, גשמי זלעפות, משבי רוח עזים ומסמאי עיניים! גלוי וידוע היה שבעקבות סתיו עתיר חרדות עברה על היורש תקופה קשה מבחינה פסיכולוגית. הישיבה המכרעת של הוועד המרכזי של המפלגה נקבעה לבוקר היום שלמחרת, ואין ספק כי בעקבות הביקורת שמתח על עצמו היו מוחלים לו על הטעויות שעשה.

אבל כפי שקורה לא אחת לאלה שנולדו במזל רע, ועל סף הגאולה ממש הם מתגלגלים לפתע אל התהום, הוא איבד את הסבלנות. הוא השאיר אחריו מכתב שבו התנצל על שהוא מסתלק לו כך, ושם קץ לחייו.

כולם היו בבית בערב ההוא. אחרי הארוחה, לפני שפרש אל חדרו, ביקש היורש מאשתו שתעיר אותו בשמונה בבוקר. רעייתו, שהשינה נדדה מעיניה זה שבועות רבים, ישנה דווקא בלילה ההוא כמו בול עץ, כך נאלצה להודות במו פיה. בתה שכבה אף היא לישון, אחרי שארבה לאור שהסתנן מחדרו של האב עד שתיים לפנות בוקר, שעה שבה כבה.

איש לא שמע קול נפץ, ולו קל שבקלים.

אלה היו, פחות או יותר, הידיעות שהגיעו או נדמה שהגיעו מביתו של המנוח. פרטי מידע אחרים הודלפו מן השכונה השמורה ההיא, שנודעה בכינוייה "הבלוק". אף כי הלילה היה גשום במיוחד, היו מי שהבחינו בתנועה חריגה של מכוניות הלוך ושוב. הדבר המוזר ביותר היה שבסביבות חצות, אולי מעט אחרי כן, נצפתה צללית מתגנבת לתוך ביתו של המנוח. אישיות בכירה מן השורה הראשונה... אולם נאסר לדבר על כך... תכלית איסור... אישיות רמת מעלה מאין כמוה... נכנסה אפוא לשם... ויצאה מקץ זמן קצר...

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ