רות אלמוג
רות אלמוג

אהבה ראשונה, סיפורים מאת יודורה ולטי, תירגם מאנגלית אמציה פורת, אחרית דבר מאת צפירה פורת, הוצאת כרמל, 2008, 223 עמודים

"אהבה ראשונה" הוא קובץ הסיפורים הראשון הרואה אור בעברית מאת הסופרת האמריקאית הגדולה יודורה ולטי, שזכתה בפרסים רבים במשך חייה, ונחשבה יוצרת לאומית. יודורה ולטי (1909-2001) היא בת מיסיסיפי ועשתה את רוב חייה בג'קסון, עיר מולדתה שבמדינת דרום זו. משום כך נחשבה - כמו ויליאם פוקנר, פלאנרי אוקונר וקרסון מקלרס - לסופרת רגיונלית. דומה שלא חיבבה את ההגדרה הזאת ואמרה שאינה סופרת דרומית, אלא סופרת שכותבת על הדרום. ואמנם רבים מן הסיפורים בקובץ מתרחשים בסביבת "נתיב נייצ'ז הישן", מקום שהיא מצליחה להקנות לו הילה מיתולוגית. אבל הסיפורת שלה רבגונית הן מצד הז'אנר, הן מצד הסגנון, והיא מתרחשת בספירות של הריאליה המקומית, אך גם בספירה הפנטסטית. יודורה ולטי כותבת פרוזה לירית. היא אורגת אריג לשוני מזהיר, שזור דימויים ומטאפורות, ולא אחת ייתקל הקורא בפיסקות עוצרות נשימה ביופיין. צריך לקרוא אותה בקשב ובריכוז כדרך שקוראים שירה. הדיאלוג שלה שנון ומדויק, ולעתים יש בסיפוריה המאקבריים גם צד קומי.

חיפשתי תצלום שלה במרשתת וראיתי לנגד עיני אשה קשישה, שפניה הארוכים גרמיים במקצת וכבדים, שהזכירה לי כפרייה שווייצית, אבל בעיניה היה אצור טוב לב לאין קץ. שווייצית, כי כנראה מקור משפחתה בשווייץ; בכך היא מסבירה בספרה האוטוביוגרפי "התחלותיו של סופר" את ריבוי השעונים בביתה. הספר הדק והיפה הזה "התחלותיו של סופר" נחלק לשלושה חלקים: "להקשיב", "ללמוד לראות", "למצוא קול". החלק הראשון מספר על השעונים המרובים שהיו בבית הוריה, שסימלו דייקנות מעל לכל ונתנו סדר בשעות היום והלילה. ואמנם גם הכתיבה שלה מדויקת, רואה, ומוצאת לכל דמות את הקול הנכון לה.

הסיפור הפותח את הקובץ "מותו של סוכן נוסע", הוא אולי סיפורה המפורסם ביותר של ולטי, והוא מתאר את יומו האחרון של סוכן נעליים נוסע, אדם בודד, חולה ונפחד, שתועה בדרך. "באומן רצה להגיע אל ביולה עד חשיכה, ללכת לישון ולהפיג בשינה את עייפותו. ככל הזכור לו, ביולה רחוקה חמישים מילין מן העיירה האחרונה, על דרך של חצץ, וזה אינו אלא שביל פרות. איך נקלע בכלל למקום כזה?" הוא תעה בדרך, ולא היה רגיל לשאול זרים. "בני אדם שעמדו בשדות פה ושם, או בראשי ערמות השחת, היו רחוקים מדי, ודמו למוטות נטויים או לעשבים רעים". ואולם דווקא באופן כזה, בטעות, מגיע גיבור הסיפור אל עצמו, אל הכרת המשמעות העמוקה של חייו, דרך פגישה מקרית עם זוג זרים שהתנהגותם המוזרה, שכמעט אינה מובנת לו, מלמדת אותו דבר מה על עצמו, דבר מה, שאלמלא תעה בדרך, לא היה מתוודע אליו לעולם. זה סיפור נוגע ללב עד מאוד, מדויק מאין כמוהו, עמוק ועצוב כבאר אגדית של הדים.

הסיפור "למה אני גרה במשרד הדואר" הוא לעומת זאת סיפור קומי, מונולוג של אשה צעירה הפורש את היחסים הקשים במשפחתה, כמו אולי בכל משפחה, אשר דוחפים אותה לעזוב את הבית. הסיפור "המפתח" מתרחש בתחנת רכבת ומספר על זוג חרשים אילמים המבקשים לנסוע למפלי הניאגרה. זה סיפור על אפשרות האושר, האושר שבהגשמת חלום. האומנם ניתן הדבר? האומנם כרוך האושר בחמלה? זה סיפור שמעלה שאלות רבות. "פרחים למרג'ורי" הוא סיפור המתרחש בניו יורק בתקופת השפל הכלכלי, שהביא רבים להתאבדות, סיפור מזעזע וקורע לב המספר על אהבה בלתי אפשרית ורצח. יש בסיפורים זיקנה ועליבות ויש טירוף ויש מיתולוגיה אמריקאית. הסיפור שהשאיר עלי חותם קשה מכולם הוא "קלייטי" שהוא מעין רומאן קצרצר, שפורש דרך דמות אחת במשפחה את הטירוף שמביאה בעקבותיה השליטה באחרים, ומעלה את שאלת המשמעות יחסי אדון ועבד, בלא שיהיו כאן עבדים, אלא אותם בני משפחה חלשים שאינם מסוגלים למרוד במרות.

הרבגוניות של הסיפורים מפתיעה, למן הקדרות של "מותו של סוכן נוסע" ועד לחלום הבלהות של "פרחים למרג'ורי", למן המורכבות הפסיכולוגית של הדמויות ב"קלייטי" ועד לקומיות של "למה אני גרה במשרד הדואר" או הסאטירה של "אדם מאובן". "מסך של ירק" הוא גם הוא סיפור על מוות. מוות בתוך מסך של ירק, והוא מספר את סיפור אהבתה של גברת לרקין לבעלה המנוח ולגנה, שאותו היא עובדת כמו היה אל שתובע קורבנות. "בתוך גבולות משוכת הצמחים הגבוהה כחומה, היה הגן המתלכסן הסבוך הזה, המוסיף עוד ועוד סבך ושפעה", "בלי הפוגה עבדה, כמעט סמויה מן העין". השחור של האדמה הפורייה של הגן הוא ביטוי לשחור העקר שנתפשט בלבה מאז מת בעלה. "אפילו הגשם הביא אותה לידי שהייה בלבד, היא היתה ניגשת אל מחסה האגס, שבעיצומו של אפריל עמד באמצע הגן עבות כולו ומשולח כמעט עד הקרקע מכובד עלוותו הזוהרת". יפי הטבע, יפי הגן, גן עדן, אין בכוחו להשבית או להפיג את הצער. מכל מקום, לא במקרה של גברת לרקין שעובדת את עצמה לדעת.

באחרית הדבר העמוקה ומאירת העיניים - יצירה בזכות עצמה - ממקמת צפירה פורת את יודורה ולטי בשורת הסופרים שעסקו באגדת החיפוש החלוצי האמריקאי, ובכך היא הולכת בעקבות ולטי עצמה, ששאלה מה משותף לסופרים ולסופרות אמריקאיים רחוקים בזמן ובמקום צמיחתם כמו פנימור קופר, מרק טוויין, וילה קאתר, המינגוויי ואחרים. וצפירה פורת אומרת משמה של ולטי שהמשותף הוא "המורשת של אגדת החיפוש החלוצי, אגדת הסיור לצורך גילוי, מסע התגליות, החוצה גבולות מגדריים ומתעלמת מאימי ההיסטוריה, והיא (המסורת) נולדת מן הדמיון המשותף ליוצרים האמריקאים ולקוראיהם". פורת כותבת שלפי ולטי, "סיפור החיפוש החלוצי, העושה את חלומות העולם הישן למציאות היסטורית בעולם החדש, הוא-הוא מקור תרבותנו".

כך הרומנסות ההיסטוריות-פנטסטיות "רגע דומם", ו"אהבה ראשונה", שכתבה ולטי על נתיב נייצ'ז, אינן היסטוריה ובכל זאת הן היסטוריה. הדמויות היסטוריות, אבל ההתרחשויות דמוניות ודמיוניות. הסיפורים הללו מדגימים איך מיתולוגיה יוצרת היסטוריה ואיך בוראת ההיסטוריה מיתוס. כך מפקיעה צפירה פורת את יודורה ולטי מן השיוך הרגיונלי, ומסבירה את הפיכתה ליוצרת לאומית. התרגום של אמציה פורת מוסיקלי ויפהפה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ