עאידה | סמי מיכאל

בימים אלה רואה אור בהוצאת כנרת זמורה-ביתן ספרו של סמי מיכאל "עאידה". הספר מביא את סיפורו של זכי דאלי, יהודי מבוגר, הכותב ומגיש תוכנית בטלוויזיה העיראקית. בוקר אחד, בימים שבין שתי מלחמות המפרץ, מקבל זכי שיחת טלפון ממנה הוא למד שעל סף דלתו מונחת גופה של אשה. מכאן מתחילה עלילה דרמתית החושפת את עולמו של מי שרואה עצמו כנצר האחרון לקהילה היהודית בבגאדד. וכך זה נפתח:

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

זכי דאלי פקח את עיניו בלב קל, כמעט מחייך לעצמו. היו לו ימים כאלה. אילו הזכיר לו מישהו שזה לא כבר מלאו לו שבעים, היה מגיב בשתיקה סלחנית. הוא גלש לערנות כלאחר שיט שליו במים רוגעים. רחשי הבית נעמו לאוזניו. בעודו במיטה, בחדר השינה המוסק, חש בקרה שרבצה בחוץ ועדיין לא פג עוקצה עם זריחת החמה. מבעד לדלת הסגורה הסתננו הצלילים העליזים של דון ג'ובאני. בטרם יעלה על יצועו היה מתקין את מערכת הסטריאו, אך עפיפה לא ההינה בבואה בבוקר ללחוץ על המתג. מערבולת הקולות של נשים וגברים תמיד הצטיירה בדמיונה כבשר המתערטל על חוף הים, כזה הנצפה בסרטים מופקרים. עפיפה דרבנה אפוא את אצבעה השחומה והדקיקה של בתה רנין, כבר בילדותה, ללחוץ על המתג המתיר את שיטפון הצלילים. גופה של הילדה נטה להיענות למהומה, דבר שהפחיד את עפיפה עוד יותר. עתה רנין היא סטודנטית ועדיין נכספת לקולות הנשים והגברים הנשזרים אלה באלה, ונותנים דרור לתחושותיהם בעזוז שכזה.

תחושה של שביעות רצון התפשטה בלבו של זכי כשנזכר בכתבה השבועית לטלוויזיה שהכין אתמול למדור "נופים ואתרים", שזכה לפופולריות בקרב הצופים המשוועים לנוסטלגיה, אפילו היא מזויפת. מתגובות הצוות הטכני הבין שהשבוע מלאכתו צלחה. הנושא היה חיפוש פטריות כמהין בערבות המשתרעות ממערב לרמאדי. אבל לא הכתבה, לא צלילי האופרה ואף לא השינה השלווה, לא הם שחרשו חידודין-חידודין בבשרו של זכי הבוקר. היום הוא יום השישי הראשון בחודש, וכמנהגו זה שנים יבוא אליו הערב נזאר אל-סייד בליווי שלוש בנות. תמיד שלוש בנות בעבור שני גברים. בזכות העוני והמחסור בתקופת המצור הכלכלי ותוכנית "מזון ותרופות תמורת נפט", השיגה ידו של נזאר אל-סייד את העידית שבנערות - משכילות ויפות. זכי, לא עלה בדעתו להצטדק. כיוון שהיה גבר נדיב, סבר שהוא גם אדם טוב. אדם מוסרי, אמר לעצמו, לא ידחה זר פרחים רעננים רק משום שנקטפו באבם. בין כה וכה, אלה ימצאו את דרכם למזבלה. העולם שחי בו שפע מזבלות ובתי קברות. הוא, זכי, נמנה עם בני המזל המעטים. זו בעצם תמצית הקוד המוסרי בארץ הקורעת את בשרה מעליה, ואף מסייעת לזרים לעשות כן.

הוא ירד ממיטתו, פתח לרווחה את הדלת של חדר הרחצה ואור פלאי הציפו. כעת עלו בדמיונו שני אחיו המתגוררים בארצות הברית ואחותו לילא, ארכיטקטית באוקספורד. הם השלימו זה כבר עם גחמתו להיות היהודי האחרון בבגדאד. הם זכרו את צלקתו הרומנטית והתחשבו בה, כשם שהתחשבו בצליעתה מלידה של לילא. הם סברו כי גזר על עצמו חיי התנזרות בעיראק הקשוחה והעתירו עליו ככל שהשיגה ידם. הם ששו לעצב מחדש את הבית שבו גדלו. באמצעות המחשה והדמיה אדריכלית הם הקימו לתחייה את הבית שהפך עתה לערבוביה של שחיתות עותמנית, כובד ראש בריטי ואקזוטיות יפנית מרעננת, שובבה. המוצר הסופי הזכיר בית בושת אמריקני מפואר. זכי הצטחק במבוכה עם תומה של מלאכת השיפוץ המהפכני. אף על פי כן הוא אהב כל פינה בבית המידות, שעדיין מהדהדים בין כתליו קולותיהם של בני משפחה יהודית מבוססת מלפני כחמישים שנה.

הוא פנה אל הג'קוזי המבעבע, ובלב כלה הרהר בנערות האינטליגנטיות הרעננות שתבואנה הלילה אל ביתו. אתה אדם בריא ושהבע בארץ רעבה ומצולקת, חשב לעצמו. ברגע זה שוקדת רנין, בתו של הנהג, על הכנת ארוחת הבוקר - דבש תמרים, קימר, פיתה שחומה, ביצה רכה ותה חריף ומתוק. מבעד לשכשוך הגלים המוקלט הנוטף מן הרמקולים הנטועים בקיר המקלחת הלמו בו ריחות החיים העסיסיים. רחוץ, מגולח למשעי ולבוש חולצת גולף ירד אל הקומה התחתונה. לרגלי המדרגות המתינה לו רנין בחיוך שהאיר את פניה הצעירים. הסרט הכחול שנועד לקשירת שערה היה מתוח עתה על מצחה בגנדרנות מודעת. היא אהבה את מבט ההתפעלות שנשקף מעיניו. היא הבליטה את תפיחת שדיה הזקופים. זה יותר משעתיים היא עושה עם אמה בסידור הבית ובבישולים למסיבה הלילית. זכי נעצר מולה. ידיה היו שלובות מאחורי גבה כמארחת למופת. בחיוך הורתה בסנטרה לעבר חדר האוכל, "בוקר טוב, דודי. הארוחה מוכנה. סחטתי מיץ מתפוזים טריים."

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ