בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי היה לב נוסימבאום

מזרח ומערב קיימים רק במקום אחד: בדמיון. התובנה הזאת מתחזקת כשקוראים את ספרו של טום רייס

2תגובות

האוריינטליסט: סיפור אמיתי על זהות בדויה

טום רייס. תירגמה מאנגלית: שלומית כנען. הוצאת כתר, 460 עמ', 89 שקלים

שלוש רמות יש לספר המעניין הזה, ובכולן עושה טום רייס עבודה נאמנה. ברמה הראשונה - סיפור חייו של איש אחד - נראה לכאורה שהוא בחר לעצמו משימה קלה: מה יכול להיות נושא מרתק יותר לביוגרפיה מאשר קורות חייו של לב נוסימבאום? נוסימבאום, שהתפרסם בעיקר בשם העט "אסד ביי", נולד באזרבייג'אן בסביבות 1906. אביו היה איל נפט ממוצא גליצאי; אמו, שמתה בילדותו, היתה מהפכנית קומוניסטית.

אחרי שנמלט עם אביו מפני הבולשביקים הוא חי בגרמניה, באוסטריה, בארה"ב ובאיטליה, אך כמעט כל ימיו היה מחוסר אזרחות; מאוחר יותר נאלץ לברוח מן הנאצים - הישר לאיטליה של מוסוליני. הוא התחתן והתגרש, דיבר שש שפות על בוריין והותיר מאחוריו יותר מתריסר ספרים שעשו אותו לאחד הסופרים הגרמנים המפורסמים של שנות ה-30, לפני שהלך לעולמו זנוח וחסר-כל בגיל 36. טום רייס התחקה אחר קורות חייו של אסד ביי במשך כמה שנים, וכבלש היסטורי טוב הצליח לשחזר את חייו פחות או יותר "כפי שהיו באמת" - מלאכה לא פשוטה לאור העובדה שהאדם חי בכמה מקומות ונהג להשתמש בכמה שמות בו-בזמן.

ברמה השנייה, רייס משתמש בסיפור חייו של אסד ביי כבמה וכפתח לסיפורי רקע רבים נוספים: מהתהליך המרתק של התנצרות העמים הסלאביים (והתהליך המרתק לא פחות של הצטרפות חלקם לקהל היהדות הרבנית) ועד לשיאו של תהליך ההרס העצמי של אירופה במלחמת העולם השנייה. בתוך כך סוקר רייס גם את תולדות התפשטותה הטריטוריאלית של רוסיה, את ההיסטוריה של ממלכות החאנים הטורקים במרכז אסיה, את סיפור צמיחתו של התיאטרון הגרמני המודרני, את התגבשות התנועות הפשיסטיות באיטליה ובגרמניה, את התפתחות מדע המזרחנות במערב אירופה, את בנייתה של טורקיה המודרנית בידי מוסטפה כמאל אתא-טורק ואת תחילת עידן הנפט ההולך וקרב כיום לקצו. "האוריינטליסט" יכול, לפיכך, להיקרא כסוג של מבוא להיסטוריה כללית של אירופה.

הספר טוב ונעים לא רק בתוכנו, אלא גם בצורתו: בכתיבה מדודה ויפה מצליח רייס לשזור את כל הנושאים הללו לתוך רצף עלילה קולח. ולמרות כמה מעידות קלות מדי פעם, מלאכתה הנאמנה של שלומית כנען סייעה לסגנון הקליל ולהנאת הקריאה.

*

אולם מעבר לסיפור חייו הססגוני של אדם שהיה מבריק ומתוסבך כאחד, מעבר לנגיעה בכמה סוגיות מן ההיסטוריה האירופית מאז ימי הביניים, סיפור חייו של אסד ביי משמש את רייס בבואו לספר את סיפור מחציתה הראשונה של המאה העשרים.

סיפור זה שובר כמה הנחות בסיסיות שקנו להן אחיזה בדימוי ההיסטורי הרווח של אותה תקופה שבמידה רבה מעצב את תפיסת עולמנו גם היום. רייס עושה בדיוק מה שנדרש כדי להוציא סיפור טוב ומעניין מאוסף של עובדות ידועות: הוא מסובב בעוד כמה מעלות את קלידוסקופ הראייה ההיסטורית, כך שבהרף עין חומרים ומושגים מוכרים וידועים משנים את צורתם ואת היחסים ביניהם ויוצרים תמונה חדשה ומפתיעה.

ראשית, דרך סיפור חייו של אסד ביי בוחן רייס את משמעות המושגים "מזרח" ו"מערב". הנה נקודה מעניינת: זה אלפי שנים יודעים כל מלח טירון המפליג בים, או רועה עזים על הגבעות, שהמזרח והמערב הם מושגים יחסיים לחלוטין. משום-מה החלו חוגים מסוימים באירופה לשכוח זאת ממחציתה השנייה של המאה ה-19: פתאום היה "המזרח" (וממילא גם "המערב") לדבר מוחשי, שריר, בריר וקיים - גם אם היה ויכוח על גבולותיהם. "המזרח" ו"המערב" (עם דגש בה"א הידיעה, שהרי הדרישה לבלעדיות היא צעד חשוב בדרך לבניית כוח פוליטי) נהפכו לשני יצירים קמאיים, מהויות האמורות להכתיב מציאות.

למרבה הצער, אמונה זו בקיומם של "מזרח" ו"מערב" כשתי מהויות נפרדות שורדת גם בימינו. סיפור חייו של לב נוסימבאום הוא אולי אחת ההוכחות החותכות ביותר לתפלות הפרדיגמה המזרחנית (או המערבנית, שגם לה יש אי אלה חסידים באזורנו). למרות כותרת ספרו של רייס - שנראה שנועדה ללכוד את עין הקונים בחנויות יותר מאשר לדייק בהגדרות - אסד ביי לא רק שלא היה "מזרחן", אלא חתר בעצם הווייתו תחת כל ניסיון ליצור "מזרח" כזה. מבחינתו, הן המזרח והן המערב התקיימו במקום אחד בלבד: בדמיון.

בשנים האחרונות, משהבינו מחפשי הקרדומות האקדמיים שאי אפשר לעבוד על כולם כל הזמן (ראו ההערה על המלח והרועה לעיל), שודרגה מעט תיאוריית "המזרח מול המערב" והוחלפה בגרסה משודרגת שלה: "העולם המוסלמי" מול "הציוויליזציה היודיאו-נוצרית". גם את הדחליל הזה דואג רייס להעיף מדרכנו בעזרת אסד ביי. כי מי היה אסד ביי? האם היה מוסלמי? רשמית, כן: היתה לו תעודה חתומה בידי קאדי עותמאני. אבל הוא היה גם גרמני ואירופי ויהודי ומונרכיסט וקפיטליסט; הוא היה סופר ומשורר ומבקר ועיתונאי ובדאי - ולא בהכרח בסדר הזה.

אסד ביי לא היה היחיד באירופה של אותה תקופה שביקש לבחון את הגבולות המדומיינים האלה בין "מזרח" מוסלמי ל"מערב" נוצרי, ואולי גם קצת לבעוט בהם. רייס מקדיש כמה עמודים לתיאור עמיתיו: משוררים, עיתונאים ומשוגעים אחרים דוגמת אויגן הפליך, אלזה לסקר-שילר, וולפגנג פון וייזל ורולף פון אהרנפלס. מבחינה זו, ספרו של רייס יכול אולי לסייע בפקיחת עיניהם של הנוהים אחר תמונת העולם הפשטנית הרואה כיום מאבק בין עולם "יודיאו-נוצרי" לעולם "מוסלמי": מתברר שאם מקלפים מעט את מעטה הסיסמאות של הנהגות פוליטיות חלולות, היהודי שייך לעולם המוסלמי לא פחות מאשר לזה הנוצרי, ואסד ביי וחבורתו הדגימו זאת היטב.

את השאלה למי דומים יותר "היהודים" - לאיסלאם או לנצרות (שאלה שהיא אחותה הצעירה של השאלה האנטישמית האם "היהודים" הם "מזרחיים" או "מערביים") פותר רייס בפשטות: הם לא זה ולא זה. רייס מספר לנו סיפור חיים יהודי - ואסד ביי אכן היה יהודי. אבל הוא לא היה יהודי מהסיבות הלא-נכונות: הוא לא היה "יהודי" מפני שהכפיף את מחשבתו, רוחו ומעשיו לציוויו של ממסד דתי כזה או אחר, וגם לא מפני שמשטר חשוך כלשהו סיווג אותו ככזה. הוא בהחלט היה יהודי מהסיבה הנכונה: הוא התעקש לברוא את עצמו מחדש ככל אשר אבה וחפץ. אסד ביי היה הוא עצמו, פשוט משום שזה מה שרצה. הנה תשובה אפשרית פשוטה לשאלה הטורדת את מערכת המשפט הישראלית כדיבוק זה חצי מאה. בין "המזרח" לבין "המערב" הבלתי קיימים הולכת ומתגלה מולדתו האמיתית של אסד ביי, שתמיד נדד ממקום למקום: בתוך המזוודה, כפי שכתב משורר יהודי ישראלי בן-זמננו. בקצרה: לב-אסד נוסימבאום-ביי איננו "מזרחי" ואיננו "מערבי": המערב והמזרח הם יחסיים, בדיוק כמו יחסו של ה"יהודי" אל ה"נוצרי" וה"מוסלמי".

אבל אסד ביי בכל זאת טרח ושם פעמיו אל השגרירות העותמאנית בברלין באחד מימיה האחרונים ודאג להתאסלם רשמית. מהו, אם כן, אותו "איסלאם" שלו? להבדיל מבעלי תשובה אחרים, שבשם להיטותם דוחקים צדיקים מתונים מהם, אסד ביי לא היה קנאי לדת. נהפוך הוא. נראה שלא בכדי פנה לאיסלאם העותמאני, ולא נניח לאיסלאם הווהאבי. ופנייתו זו לא היתה התרסה מהפכנית נגד השמרנות והקיפאון, אלא דווקא התרסה נגד החדשנות והמודרנה. האיסלאמיות שלו היא שמרנות במובנה הפשוט ביותר - רצון לשמור על משהו מעולם האתמול שאבד בתמרות העשן של מלחמת העולם הראשונה: הצאר כבר מת, הקיסר הפרוסי גולה והמונרך היחיד שעוד שרד בתחילת שנות ה-20 היה החליף העותמאני בקושטא (שגם הוא הודח במהרה).

*

דיכוטומיה שנייה שרייס מיטיב לשבור היא זו הרואה "יהודים" כנפרדים מ"גרמנים" באשכנז של ראשית המאה, דיכוטומיה שהישרדותה עד היום היא ניצחונם המתוק ביותר של הגרועים שבגזענים. הקלישאה הדביקה על "יהודים שלווים, ליברלים וסוציאליסטים" מול "גרמנים פשיסטים ואנטישמים" נחלשת מעט כשקוראים את תיאוריו של רייס על המציאות החברתית והתרבותית של מרכז אירופה בשנות ה-20, ה-30 ואפילו ה-40.

מתברר שבמרכז אירופה של אז היו לא רק "יהודים" שלווים ונינוחים או אוהבי אדם סוציאליסטיים אלא גם יהודים מונרכיסטים, שמרנים ומלוכנים וגם לא מעט "יהודים" פשיסטים. בכך לא היו ה"יהודים" שונים בהרבה מכלל החברה המרכז-אירופית, שהיתה שוקקת סוציאליסטים, אנרכיסטים, קומוניסטים וליברלים, והיתה רחוקה מאוד מהדימוי הרווח שבדיעבד נוטה להצעיד את החברה הגרמנית כולה בנתיב התפתחות קבוע מראש. הרפובליקה הוויימארית של רייס איננה הקדמה מתבקשת לשלטון הנאצי, אלא שדה רוחש מאבקים פוליטיים ש"יהודים" לא היו בו צד סביל אלא פעיל למדי - וביותר מכיוון פוליטי אחד.

אף על פי שחלקו הגדול של הספר מתמקד במרכז אירופה, החודשים הספורים שעשה אסד ביי בארה"ב והקשרים שהיו לו שם מקנים לרייס, עיתונאי אמריקאי, הזדמנות לבחון בקצרה גם את מה שהתרחש במדינה באותה תקופה. רייס מזכיר לנו שדווקא שם היו לא מעט תומכים לגרמניה הנאצית, לפחות עד שארה"ב הצטרפה למלחמת העולם השנייה. הנה עוד סיבובון קטן של הקליידוסקופ ההיסטורי.

*

נושא נוסף שרייס מתייחס אליו בעקיפין הוא התחרות סרת הטעם על תואר "הזוועה הגדולה של המאה ה-20", שבה משתתפים רצח-העם שביצעו הטורקים הצעירים, רצח-העם שביצעו הנאצים, רצח-העם שביצע סטאלין (ועוד לא הזכרנו את קמבודיה ורואנדה ודארפור בימים אלה ממש). סיפור חייו של אסד ביי - שברח מהמהפכה הבולשביקית, ראה את השלטון העותמאני בגוויעתו ונאלץ להימלט אחר כך גם מהמשטר הנאצי - נותן לנו הזדמנות לשוב ולחשוב על טיב רצחנותה של המאה ה-20. האם לרצחנות הנאצית מעמד משלה, או שההבדל בינה לבין מעשיהם הרצחניים של סטאלין ושל הטורקים הצעירים הוא עניין של מידה ושל זהות הקורבנות בלבד?

רייס מציע לנו מבני מחשבה חלופיים, המזמינים את הקורא לחשוב על ההיסטוריה של המאה העשרים בצורה שונה. הוא עושה זאת באמצעות הקבלות. ראשונה היא בין שופכי הדם השונים: נאצים, פשיסטים, בולשביקים וטורקים צעירים. השאלה הנדושה "כיצד אפשר בכלל להשוות בין הנאצים לאחרים?" מקבלת אצל רייס מענה ברור: זה פשוט, אפשר להשוות, בלי להתנצל: שפך דם ורצח הם שפך דם ורצח, בין אם מדובר בפיילוט של הטורקים הצעירים, בסרט באורך מלא הנאצי או בסדרה בהמשכים הסובייטית: כולם היו רוצחים בשמו של רעיון מודרניסטי זה או אחר.

אם להבין זאת על פי השקפת עולמו השמרנית של אסד ביי, האירוע האיום ביותר שזימנו לנו משטרים מודרניים אינו דווקא מלחמה זו או טבח אחר. הפוליטיקה המודרנית עצמה היא הזוועה: היא המאפשרת את התפוררות החברה, את התרת המוסרות ואת פריקת העול ואלה מאפשרות הרג שיטתי. גם אם אסד ביי הגזים בתיאור האידיליה של "עולם האתמול", שווה להקדיש מעט מחשבה לטענה זו, הערה לסכנות הטמונות בכל יומרה מהפכנית.

צדו השני של המטבע הרואה דמיון בין משטרים רצחניים שונים הוא הדמיון בין קורבנותיהם. כך, יהודים פליטי גרמניה נמצאים באותה קבוצה עם רוסים לבנים, פליטי המהפכה הבולשביקית. לב נוסימבאום "זכה" להיפלט גם מכאן וגם מכאן; סיפורו מזכיר לנו שפליט הוא פליט, ולא חשוב מיהו בדיוק הרשע שגרם לפליטותו. לא יזיק לנו לזכור זאת כאן ועכשיו, גם אם רוב הפליטים שאנו נתקלים בהם כיום דוברים שפות אפריקאיות ולא אירופיות.

רייס בוחר לחתום את ספרו באותן מלים שבהן חתם אסד ביי את האוטוביוגרפיה שכתב על ערש דווי: "אין לי מה להוסיף על שורות אלה". הדברים נכונים באשר לסיפור חייו של נוסימבאום, אך בכל הקשור לדיון ההיסטורי, ההיפך הוא הנכון. לפעמים נושאים המעסיקים את האקדמיה עוברים במהירות לקהל הרחב, אך לרוב סוגיות שנדונות זמן רב בקרב היסטוריונים עושות את דרכן רק לאט ובמהוסס לתוך הדיון הציבורי. אם יש מעלה עיקרית אחת לספרו של רייס זוהי יכולתו להעביר ממגדלי השן של האקדמיה אל מדפי חנויות הספרים נוסח חלופי להיסטוריה של אירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20 אולי הספר יצליח לעורר בקהל הקוראים העברי דיון מעמיק על ההיסטוריה של אירופה במאה ה-20, שצלה עדיין מוטל עלינו, ולו חלקית. ככל דיון היסטורי, גם זה עשוי להעשיר לא רק את האופן שבו אנו מבינים את העבר אלא גם את הבנתנו את העתיד.

תרגומו של דן תמיר לספר "החוט המשותף - גנום האדם: סיפור על מדע, פוליטיקה ומוסר" מאת ג'ון סלסטון וג'ורג'ינה פרי ראה אור בהוצאת עליית הגג, ידיעות ספרים



בקו, 1912


תצלום מתוך הספר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו