בדידותה של האשה הכותבת

המהדורה החדשה של ספרה האוטוביוגרפי של סימון דה בובואר מעלה את השאלה האם היתה פורצת דרך, או שרק בחרה להיות כלואה בכלוב אחר

תמר מרין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תמר מרין

מוות רך מאוד

סימון דה בובואר. תירגם מצרפתית: מיכה פרנקל. הוצאת כתר, 157 עמ', 74 שקלים

כשקיבלתי לידי את המהדורה העברית החדשה של "מוות רך מאוד", ספרה האוטוביוגרפי של סימון דה בובואר, חשבתי: אני מקבלת מתנה "של בת". הכריכה הנוקשה בעלת הרקע הירקרק, המשולב בעיטורים בצבע ניטרלי, מרהיבה. במבט ראשון היא נראית כמו אריזת מתנה מחנות בגדים אופנתית במיוחד, אולי אפילו כמו תיבת תכשיטים. הסימנייה האדומה המצורפת אליה, המתבלטת כנגד הרקע הירוק, משווה לה מראה של יומן לנערה המתבגרת, מן הסוג שלעולם לא תעזי לכתוב בו (בעיקר לא את המחשבות המלוכלכות שעולות בראשך) כדי לא לקלקל את יופיו.

מבט זהיר יותר מרמז על כך שהעטיפה "יפה" פחות ממה שנדמה. העיטורים מתגלים מקרוב כידיים נשיות המופיעות במנותק מן הגוף עצמו, כגדמים, והן אוחזות בחוט; ספק קושרות אותו וספק פורמות אותו. גם הכותרת המופיעה במרכז הכריכה - שזכתה במהדורה החדשה לשם המוצלח "מוות רך מאוד" (בניגוד לשם שהופיע בתרגום הקודם: "מוות קל מאוד") - מדגישה את הניגוד שבין הרכות (הנשית?) לבין תיאור הגסיסה והמוות שעומדים במרכז הספר; מות אמה של סימון דה בובואר, שהיא מתארת ללא כל מיסוך "אסתטי" ובמלוא גופניותו החומרית, נטולת הרכות.

קשה שלא להתפעל מן הניסיון להצביע בעזרת הכריכה על הניגוד בין העטיפה לתוכן, ואולי באופן עמוק יותר על הפער בין דימויים סטריאוטיפיים של נשיות ואמהות לבין המציאות המורכבת העומדת מאחוריהם. ובכל זאת נדמה לי שמשהו באסתטיקה חסרת הרבב של העטיפה חושף, בסופו של דבר, גם את חולשתו של הספר הזה, למרות יופיו הרב.

"מוות רך מאוד", המופיע כעת בעריכה חדשה בתרגומו של מיכה פרנקל (שתירגם את הספר לעברית גם ב-1983), ובליווי שני מאמרי אחרית-דבר מאירי עיניים מאת דינה חרובי ומיכל בראון, פורסם לראשונה בצרפת ב-1964. מדובר ברומן אוטוביוגרפי, כמעט יומן: סימון דה בובואר מתעדת את ימיה האחרונים של אמה בת ה-78, שבגופה מתגלה מחלת הסרטן. לאורך הספר מתארת דה בובואר בפירוט, בדיוק ובכנות רבה את תקופת האשפוז, החל בהלם הראשוני הנובע מהמפגש הפתאומי עם הגופניות של האם הקשישה החולה, דרך פרץ מחודש של אהבה כלפיה ועד רצון להקל על סבלה בכל מחיר. ומנגד, הכעס הבלתי נמנע על אם שנתפסה בעיני הבת במהלך השנים כסמל של הקרבה עצמית נשית, שממנה ביקשה בכל מאודה להתנתק.

אלא שלמרות הישירות שבה מתארת דה בובואר את ההתרחשות, כמו גם את הרגשות המתעוררים בה, מתברר במהלך הקריאה כי ככל שהטקסט מגלה הוא גם מכסה, ודומה שלעתים הוא מכסה "מעצמו". משחק הגילוי והכיסוי בא לידי ביטוי בראש ובראשונה ברמה הז'אנרית. מצד אחד הטקסט מחויב לז'אנר הפרוזה האוטוביוגרפית, שבו דה בובואר עושה שימוש מעודן ומתוחכם. בעיני, עיקר כוחה של דה בובואר כמספרת הוא ביכולתה לספר סיפור אישי-חווייתי תוך שמירה על איפוק רגשי, בלי לגלוש לסנטימנטליות, ואולי דווקא משום כך היא מצליחה לגעת בקורא בעוצמה רבה.

ואולם דווקא בכמה מהרגעים שבהם היא מגיעה לשיאים של כנות חשופה ודקה, נדמה שדה בובואר כמו מבקשת לברוח מן המעמד, והפרוזה שלה נקטעת לטובת כתיבה בעלת גוון מסאי. לכאורה מדובר במהלך מתבקש במקרה של סימון דה בובואר ההוגה, שנעה לעתים קרובות לאורך שנות עבודתה בין כתיבה פילוסופית לכתיבה ספרותית. יותר מכך, הבחירה להעמיד במרכז סיפורה את היחסים בין אמהות ובנות, "חומר נפץ" פמיניסטי לכל הדעות, "שולח" את הקורא אל ספרה ההגותי החשוב ביותר - "המין השני" (1949); הספר המשפיע ביותר בתולדות הפמיניזם המערבי, שבו ניהלה דה בובואר פולמוס נועז, ראשון בסוגו, עם מיתוס האמהות כייעודה האולטימטיווי של האשה, שכפי שסבר פרויד למשל, משמש "פיצוי" על נחיתותה המינית שמקורה בהעדר הפאלוס.

*

"במוות רך מאוד" מציגה דה בובואר את אמה כקורבן ישיר של תפיסה זו: היא מתארת את האם כאשה ש"חיה נגד עצמה" ו"היתה עתירת תיאבונות, השתמשה בכל מרצה כדי להדחיקם ונשאה הכחשה זו בזעם" (עמ' 50), תוך שלמעשה היא כופה את עצמה על בנותיה כתחליף לאוטונומיה המינית שאבדה. דה בובואר מתארת את עצמה כמי שבחייה-שלה יצאה נגד אותה תפיסה בבחירתה בנישואים פתוחים, בהתנסות במין חופשי עם גברים ועם נשים, ובעיקר - בהחלטה לא להביא ילדים לעולם.

אלא שבאופן מפתיע, דווקא החלקים ההגותיים של הספר אינם נוגעים למחשבה הפמיניסטית של דה בובואר. רוב הקטעים בעלי האופי הפילוסופי הם מעין הרהורים בעלי אופי כללי, כמעט אוניברסלי, שמסיטים את תשומת הלב מעלילת היחסים בין האם לבת, אבל גם מהשלכותיה הפמיניסטיות של עלילה זו.

כך לדוגמה, בעיצומו של חשבון נפש נוקב שבו תוהה דה בובואר בינה לבינה אם היה "שווה" לנתח את האם וכך לזכות בעוד 30 ימי חסד, היא מפליגה לפתע בקטע הנדמה כמסה קצרה העוסקת במשמעות המוות: "כאשר נפש יקרה מסתלקת לה, אנו משלמים באלפי חרטות נוקבות על האושר שאנו מאריכים לחיות אחריה. מותה מגלה לנו את ייחודה החד-פעמי: המת נעשה רחב ממדים כמו העולם שהעדרותו ממנו כילתה אותו לגביו ושנוכחותו בו מקיימת אותו כל כולו" (עמ' 110).

אופיו הבלתי אישי, חמור הסבר, של הקטע הזה מעלה את הרושם שדה בובאר כמו מבקשת לברוח מהכתיבה האוטוביוגרפית לעבר ז'אנר שנתפס בעיניה רציני יותר, אבל התוצאה היא דווקא יצירת נתק רגשי בינה לקורא העוקב בדריכות אחר אשפוזה של האם.

מטרידים אף יותר בהקשר זה הם קטעי "דיאלוג" עם ז'אן פול סארטר, שבמהלכם הוא ודה בובואר מקיימים מעין דיון אינטלקטואלי העוסק בדמותה של האם החולה: "דיברתי עם סארטר על אודות פיה של אמי כפי שראיתיו בבוקר וכל מה שפיענחתי בו" (עמ' 36).

נדמה לי שתחושת האי-נוחות שמתעוררת למקרא הקטעים הללו אינה נובעת רק מחריגותם מבחינה ז'אנרית, אלא גם מהתפקיד שממלאת בהם דמותו של ז'אן-פול סארטר עצמו בנוכחותו - או ליתר דיוק באי נוכחותו - בתוך העלילה המרכזית הסובבת סביב האם הגוססת.

סארטר, הפילוסוף-הסופר, בן זוגה של דה בובואר, החולק עמה נישואים פתוחים, מתגלה כנוכח-הנפקד של הסיפור: במהלך האשפוז כולו ועד מותה של האם הוא אף פעם אינו מתלווה לדה בובואר בשהותה בבית החולים, וכשהשניים נוסעים לפראג וסימון נקראת לשוב אל האם הגוססת סארטר מייעץ לה "לחכות יום-יומיים", משום ש"היו לנו כבר התחייבויות" (עמ' 72).

מעבר לעניין הביוגרפי-הרכילותי שעשויים לעורר יחסי השניים (שזכו זה לא מכבר לתיעוד ביוגרפי בספר "בארבע עיניים: סימון דה בובואר וז'אן פול סארטר": חייהם, אהבתם ואהבותיהם" מאת הייזל רולי, הוצאת כתר), נדמה לי שדמותו הנוכחת-נפקדת של סארטר בטקסט הזה היא משמעותית משום שהיא חושפת את ה"נקודה העיוורת" של דה בובואר עצמה כמי שכותבת את נראטיב יחסיה עם אמה: לאורך הספר היא מתארת את החיץ שנוצר בינה לבין אמה כחיץ שמקורו, בין השאר, בסירובה של הבת "לשכפל" את מודל הזוגיות של האם. דה בובואר מתארת את אביה כגבר נרקיסיסטי ואגוצנטרי, שתבע מאשתו לבטל את רצונה מפני רצונו ובגד בה בכל הזדמנות.

*

דה בובואר עומדת על הדמיון בינה לבין האם, שהיא מזהה בתאוות החיים המשותפת לשתיהן, שאותה נאלצה האם להדחיק ולהשתיק. אבל מתוך הטקסט עולה, כמו מאחורי גבה של הסופרת, נקודת דמיון נוספת בין הבת לאם. קשה שלא לחשוב על הזיקה בין אביה של דה בובואר לדמותו של סארטר, שאינו עומד לצדה של בת זוגו בשעותיה הקשות, וסמוך למות אמה אף מבקש לשכנעה לבלות עמו עוד כמה ימים בחופשה.

הזיקה הלא-מודעת שנחשפת בטקסט בין הנישואים הפטריארכליים של האם לזוגיות ה"משוחררת", אך הדכאנית לא פחות, של הבת, עשויה להתקשר בעקיפין עם אחת הבעיות המרכזיות בהגותה הפמיניסטית של סימון דה בובואר. הטענה שהושמעה נגדה לא אחת, גם מפי פמיניסטיות, היא שבעצם בחירתה בקוטב ה"גברי" (אוטונומיה מינית ) תוך ויתור על אמהות, היא קיבעה את הדיכוטומיה המיזוגנית הזאת ולמעשה נותרה כלואה בתוך השיח הגברי.

נדמה לי שניתן להעלות את הטענה הזאת לא רק כטענה אידיאולוגית אלא גם כטענה ספרותית הנוגעת לטקסט הקונקרטי: בעיצומו של הפולמוס שמנהלת דה בובואר עם אמה היא כותבת: "איך יכלה לנסות להבין אותי כשנמנעה מלהתבונן בעצמה?" (עמ' 79) והרי אותה שאלה אפשר להפנות אף כלפי הכותבת. לאורך הספר היא מגוללת בישירות ובאומץ - לעתים מפרספקטיבה ביקורתית, לעתים באמפתיה - את המחיר הכבד ששילמה אמה על הפנמתו של מיתוס הנשיות והאמהות ה"ראוי".

אבל נדמה לי שהמפגש הספרותי בין דה בובואר לאמה השוכבת על ערש דווי עשוי היה להיטען בעוצמה רבה יותר לו היתה הבת בוחנת את המחיר ששילמה היא עצמה. בניגוד לסטריאוטיפ המקובל המחיר הזה אינו מתגלם בוויתור על האמהות, שהרי אמהות היא אכן - כפי שקבעה דה בובואר - לא "טבעית" ובוודאי שאינה הכרחית. המחיר מתגלה, נדמה לי, בהתכחשות עצמית ובבדידות שזו מביאה אתה.

זוהי בדידותה של מי שהתרבות גזרה עליה להפוך לכפילה מסורסת של האם, או לחלופין לדחותה ולהשכיחה לטובת הסדר הגברי. אבל זוהי גם בדידותה של האשה הכותבת, הנאלצת להיתלות בז'אנרים ספרותיים "גבריים" כדי להיחשב ככותבת "ראויה". ובכל זאת, הכתיבה מאפשרת לבת ולאם להיגאל מן הבדידות שגוזרת עליהן התרבות, ולהכיר זו בזו: בסיומה של אחרית הדבר מאירת העיניים שלה כותבת דינה חרובי כי "כתיבת הספר מאפשרת לסימון להעניק לאמה אלמוות, לתת לה שם וסיפור משלה" (עמ' 144). נדמה לי שהכתיבה - מתעתעת, מכסה ומסתירה ככל שתהיה - היא שמאפשרת גם לסימון דה בובואר לספר את סיפורה שלה, את הסיפור שהיא אינה מעזה לספר.

/ Une Mort tres douce Simone de Beauvoir

תמר מרין מלמדת וחוקרת בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ