בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המצאת ההמצאה

בניגוד לטענותיו של שלמה זנד, ההיסטוריונים העוסקים בתנועה הלאומית היהודית לא ביקשו להציג את העם היהודי כבעל מוצא אתני-ביולוגי טהור, ואין בספרו שום ידע שאותם החוקרים לא הביאו לפניו. ישראל ברטל סבור כי הספר מחבר בין אידיאולוגיה למתודולוגיה באופן שמביא לשטיחות אינטלקטואלית; מספיק לקרוא באנציקלופדיה "מכלל" משנות ה-50 כדי לראות שזנד לא גילה שום דבר חדש על הכוזרים

4תגובות

מתי ואיך הומצא העם היהודי?

שלמה זנד. הוצאת רסלינג, 358 עמ', 94 שקלים

"מתי ואיך הומצא העם היהודי?" נפתח במלים הבאות: "הספר שלפניכם אינו יצירת בדיון טהורה אלא חיבור היסטורי. אך למרות זאת, הוא ייפתח במספר סיפורים שמקורם בזיכרון המהול בלא מעט דמיון חופשי" (עמ' 11). נזכרתי במלים אלה בשעה שמצאתי עצמי עומד נדהם מול דבריו של מחבר המסה השנונה והמרתקת הזאת על "זמן השתיקה" ב"'זיכרון' היהודי-ישראלי" - זמן השתיקה שהוליד, בלשונו של שלמה זנד, רתיעה מ"כל אזכור של הכוזרים במרחב הציבורי הישראלי" (עמ' 225).

הקביעה הזאת, שלפיה מישהו השתיק והשכיח פרשה היסטורית מתוך שיקולים פוליטיים, החזירה אותי אל ימי לימודי בכיתה ט' בגבעתים, בסוף שנות ה-50 של המאה הקודמת. נזכרתי באנציקלופדיה "מכלל", ספר עזר כמעט-מיתולוגי שקשה למצוא תלמיד ישראלי שלא נזקק לו כמעט מדי יום בשנות ה-50 וה-60. "מכלל" היתה ספינת הדגל של מה שמכנים היום בלשון הישראלית הרזה בשם "מיינסטרים" ציוני, והומלצה בהתלהבות על ידי מורינו ומחנכינו. במוחי הידהדו מלות הפתיחה מתוך הערך "כוזרים" שקראתי אז: "פרשת ממלכת הכוזרים, אשר בימי הביניים שימשה מקור תנחומים ותקווה לנפוצות ישראל בגולה, ובימינו לא תצלצל עוד באוזנינו אלא כאגדה בלבד, היא אחת התופעות המופלאות ביותר בדברי ימי עמנו" (כרך ד', עמ' 189).

הכרך שממנו מובא הציטוט ראה אור ב-1957, באותן שנים שעליהן כותב זנד כי "מעבר לתפיסה האתנוצנטרית המסורתית הנוכחית (...) ייתכן שהיה זה גל הדה-קולוניזציה של שנות ה-50 וה-60 אשר הביא את יצרני הזיכרון הישראלי להישמר עוד יותר מפני צלו של העבר הכוזרי. החשש העמוק מפני הפגיעה בלגיטימיות של המפעל הציוני, במקרה שיוודע כי הציבור היהודי המתנחל איננו צאצא ישיר של 'בני ישראל', לווה בפחד שדה-לגיטימציה זו תגלוש לערעור כללי על זכות קיומה של מדינת ישראל" (עמ' 225-226).

חזרתי אל הכרך המצהיב של "מכלל" אחוז חששות. שמא טעיתי כל ימי חיי בכך שלא הבנתי כי מוריי בגבעתים הציונית-סוציאליסטית התכוונו לשתול בי השקפות אתניות-ביולוגיות על מוצא הורי? קראתי ונחה דעתי. לא החינוך הציוני הוא שביקש להשכיח כי בממלכת הכוזרים התגיירו בני שבטים נוכריים, אלא שמחבר הספר על המצאת העם היהודי ממציא בספרו היסטוריוגרפיה ציונית "אתנית-ביולוגית".

כך נכתב ב"מכלל" הציונית, שמשרד החינוך הציוני המליץ עליה באותם "ימי שתיקה", על התגיירות הכוזרים, בני עם ממוצא טורקי: "בין שההתגיירות הקיפה ובין שלא הקיפה שכבה גדולה של העם, המאורע שיקף אספקט בהיסטוריה היהודית שהיה רב משמעותי משכבר הימים, אך נעלם לאחר מכן והוא - יהדות כדת מיסיונרית (...) עד היכן השפיעו על יהדות מזרח אירופה שלאחר מכן - אם בדרך תרומתם לגזע האתני ואם בדרך אחרת - דבר זה שוב הוא עניין למחקר, שאיננו חסרים; אבל שהיתה להם השפעת מה ולו גם קלה ביותר, דבר זה ודאי הוא" ("תקופת האופל", עמ' 7).

עוד מוסיף זנד על שתיקת ההיסטוריונים: "האקדמיה הישראלית נעשתה אילמת אל מול הסוגיה (...) כל אזכור של כוזרים במרחב הציבורי הישראלי החל להיתפס כתמהוני, סהרורי ולעתים אף כמאיים" (עמ' 225). על "שבילי העבר החסומים" (עמ' 327) הוא מסיק לפי כנס מדעי בנושא הכוזרים שהתקיים ב-1999 בירושלים. מה שהוא שוכח להוסיף הוא שהכנס אורגן בידי מוסדות אקדמיים "ציוניים" ו"מורשים" (מכון בן צבי פועל במסגרת יד בן צבי על פי חוק, וממומן בידי הממסד הציוני). כמי שהיה אחד ממארגני הכנס ואף שהרצה בו, בעברית, על מקום הכוזרים במחשבה הציונית, אני יכול להעיד עליו. הרצאות הכנס היו אמורות לראות אור בעברית, ברוסית ובאנגלית, אך הפרסום התעכב בשל קשיים תקציביים.

לו היה ממציא "המצאת הזיכרון" חוזר לתוכנית הכנס, אולי לא היה כותב: "אפילו נערך בירושלים כנס מדעי שהשתתפו בו בעיקר חוקרים זרים" (עמ' 227). זנד אינו מזכיר שמאז שנת 2000 עמל צוות חוקרים מהאוניברסיטה העברית על מפעל מונומנטלי בן שלושה כרכים העוסק בתולדות היהודים ברוסיה. בכרך הראשון, העומד להתפרסם בעברית בהוצאת מרכז זלמן שז"ר (עוד מוסד "ציוני")מוקדש מקום ניכר לשאלת מוצאם של יהודי מזרח אירופה ולזיקתם ההיסטורית לתולדות ממלכת הכוזרים.

טענתו של זנד כי ההיסטוריוגרפיה הציונית הסתירה את האפשרות שמוצאם של מיליוני היהודים דוברי לשון היידיש הוא מן הכוזרים, וקביעתו שגם היום מכחישים ההיסטוריונים הישראלים את קיומו של רובד יהודי קדום שאליו חברו המהגרים מאשכנז לאירופה המזרחית, הן חסרות כל בסיס של ממש (ראו, למשל, דברים מסכמים על מוצאם של יהודי מזרח אירופה המופיעים בפרק הראשון של ספרי "מ'אומה' ל'לאום'" (משרד הביטחון, 2002).

*

הרחבתי את הדיבור על נושא אחד בספר: מקומן של תולדות ממלכת הכוזרים בהיסטוריוגרפיה היהודית ובזיכרון הישראלי. עיון קפדני בחיבורו של זנד מלמד שכל מה שהראיתי עד עתה חוזר ונשנה גם בעניינים אחרים. לפנינו מבחר מובאות חלקי ועריכה מגמתית מעוררת תמיהה (בלשון המעטה) של כתבי חוקרים. זנד מצהיר על עמדתו האידיאולוגית בכמה מקומות בספר. גם אני, כמוהו, איני נמנה עם מי שתומכים בעוולות שעושות כמה רשויות שלטון ישראליות למיעוטים החיים בקרבנו בשם טיעונים המתיימרים לייצג "ערכים היסטוריים". ואולם, על הקורא הביקורתי בחיבורו של זנד להיות מודע לשטיחות האינטלקטואלית ולעיוות כללי העבודה ההיסטורית המקצועית שגורם המפגש בין אידיאולוגיה למתודולוגיה. רצונו של זנד שמדינת ישראל תיהפך למדינת "כל אזרחיה" ראוי בהחלט לדיון, אך הדרך שבה הוא מנסה לחבר מצע פוליטי לתולדות העם היהודי לדורותיו היא מוזרה ומשובשת.

מה מבקש זנד להוכיח בחיבורו? לשיטתו, מוצאם של מי שמכונים בני "העם היהודי" אינו בארץ ישראל. רוב היהודים הם צאצאיהם של בני עמים שונים שהתגיירו בעת העתיקה ובימי הביניים. מוצאם הביולוגי של יהודי צפון אפריקה, יהודי תימן ויהודי מזרח אירופה הוא מאומות פגאניות. אמת היסטורית מוצקה זו הוסתרה בידי הוגים ציונים שפיתחו חשיבה אתנית-ביולוגית, ומה שמכונה "העם היהודי" הומצא רק במאה ה-19. נברא מיתוס על "עם" שגלה מארצו בימי קדם, אך עתיד לשוב אליה בעת החדשה ולחדש את מדינתו. עוד נטען כי בימים שקדמו להופעת הלאומיות האירופית לא היו היהודים "עם" אלא עדה דתית. טענתם של הציונים, וממשיכיהם בפוליטיקה הישראלית, בדבר "זכותנו על הארץ" נשענת על שיח ביולוגי וגנטי. היא נהפכה ל"נרטיבים השליטים", כאשר "חוקרי העבר המורשים" (עמ' 28) מסתירים את האמת בדבר מוצאם הלא-טהור של היהודים.

תשובתי לטענות של זנד: שום היסטוריון העוסק בחקר התנועה הלאומית היהודית לא ראה עניין של ממש בהצגת העם היהודי כבעל מוצא אתני-ביולוגי טהור; זנד מחיל עמדות שוליות על כלל ההיסטוריוגרפיה ומתייחס בביטול לעמדות המרכזיות במחקר ההיסטורי. אין היסטוריון "לאומי" יהודי שניסה להסתיר את העובדה הידועה לכל, שההתגיירות היתה תופעה רבת השפעה בתולדות היהודים בעת העתיקה ובראשית ימי הביניים; מיתוס ה"גלות" אכן קיים בתרבות הפופולרית הישראלית, אך בכתיבה ההיסטורית הוא דווקא זניח. זרמים חשובים בתנועה הלאומית היהודית הסתייגו ממנו או דחו אותו לחלוטין. היו גרסאות אחדות של "לאומיות גלותית" (העיסוק בצירופים בין "ציונות", "אוטונומיזם" ו"טריטוריאליזם" עומד בחזית המחקר העכשווי, אך נעלם מעיני זנד). זנד גם שולל את האופי האתני-סוציולוגי המובהק של הקורפורציה היהודית הטרום-מודרנית ורואה בה "מפעל מרשים נוסף בהמצאת עבר קולקטיבי לאומי" (עמ' 94).

דבריו של זנד בעניין ההיסטוריונים ה"מורשים" מעוררים גיחוך. בכך הוא ממשיך דפוס דיון שטחי האופייני לאגף מסוים באקדמיה הישראלית. העיקרון המנחה דפוס זה הוא: אמור לי מה עמדתך לגבי העבר ואומר לך מה טיב קשריך עם מנגנוני השליטה הממשלתיים. התערבות פוליטית בכיוונים שעליהם מצביע זנד, דהיינו - ניסיון להכתיב את השכחת מוצאם הביולוגי האמיתי של יהודי פולין ורוסיה, או הוראה לטפח את סיפור ההגלייה של היהודים מארץ אבותיהם, לא היו ולא נבראו.

אכן, זנד מפנה את תשומת הלב לתופעה רבת חשיבות, שלא נחקרה עדיין היטב: הפער הגדול בין מה שנכתב בספרי ההיסטוריה המחקריים ובספרי הלימוד ובין השיח הפוליטי על זיכרון העבר. אבל במקום לנסות ולהתמודד בצורה רצינית עם שאלת הפער הזה הוא גולש למלל פוקויאני פשטני על מנגנוני השליטה הרשמיים בחברה הישראלית. הוא כותב כי "הערכים הלאומיים היוו מלתעות לוחצות שמנעו כל חריגה וסטייה מן המנגנונים השליטים. גם המסגרות המיוחדות שבהן מיוצר הידע על אודות העבר היהודי, הציוני והישראלי - כלומר חוגים בלעדיים ל'תולדות עם ישראל', המנותקים כליל ממחלקות ההיסטוריה הכללית ותולדות המזרח התיכון - תרמו רבות לאותו שיתוק מדהים וסירוב עיקש להיפתח לחדשנות היסטוריוגרפית הדורשת במוצאם ובזהותם של היהודים" (עמ' 28). הוא נוטל את כל ידיעותיו בענייני מוצא היהודים מתוך מחקריהם של חוקרים שהוא מגדיר משותקים וסרבנים ומצטט אותם בספרו - גם אם בצורה מגמתית ומקוטעת - ובה בעת מאשימם בחוסר חדשנות היסטוריוגרפית.

זנד יודע שלושה דברים על הבניית העבר הלאומי: ראשית, בתשתית הסיפור ההיסטורי הלאומי, ובמיוחד בזה הציוני, עומדת דבקות בזיקה "אתנו-ביולוגית" של אלה המשתיייכים לקבוצה הלאומית היהודית המדומיינת; שנית, לדבקות זו יש זיקה ישירה לאידיאולוגיה הלאומית, והיא תחליף לקשר הדתי בין התפוצות היהודיות, שהתרופף בעידן החילון; שלישית, ממסד פוליטי כוחני השולט בידע מסתיר מידע חיוני על מה שהיה, מונע פרסום מקורות חלופיים לסיפור הלאומי המומלץ ומצנזר קטעים מסוכנים.

זנד קובע מה אמור היה היסטוריון לאומי פלוני לכתוב, ואם העז לכתוב אחרת הוא מחזירו לדרך ה"נכונה". על פי זנד, לא ייתכן שבן-ציון דינור יכיר בכך שמקורם של יהודי מזרח אירופה במתגיירים ממוצא טורקי (ולא בהגירות מהמערב, כלומר, מאירופה ה"משובחת" יותר מבחינה גזעית). לכן, אף על פי שדינור כתב זאת במפורש ואף על פי שזנד מצטט מדבריו של דינור (עמ' 231), אין זנד מתיר לדינור להימלט מ"רעיון עם-הגזע הנצחי": "גם כאן הרטוריקה ספוגה במנגנון המשגה אתנו-ביולוגי מובהק. דינור, כמו בארון, נזקק לקישור ההיסטורי על גלותם של יהודים 'מבטן ומלידה' שהגיעו לכזריה לפני הפיכתה ליהודית" (שם).

הספר המרכזי של "האסכולה הירושלמית" הציונית, "תולדות עם ישראל" (1969), מדבר בהרחבה על התפוצות שקדמו לחורבן הבית השני ועלו במספר אוכלוסייהן על היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל (כרך שני, חלק רביעי, עמ' 349-367). לא במפתיע בשביל מי שמצוי במה שבאמת כתוב בספרות המדעית, מסביר חיבור ציוני זה את ממדיה של הפזורה היהודית בשלהי העת העתיקה בהתגיירות, ש"פשטה בתפוצות בסופם של ימי הבית השני (...) גרים מרובים באו מן הגויים שבארץ ישראל, ויותר מהם התגיירו בכל התפוצות במזרח ובמערב" (עמ' 349-350).

כל זה נעלם מעיני זנד, הקובע בפסקנות בספרו: "ההתגיירות ההמונית, לעומת זאת, שאחראית להיווצרותן של מסות יהודיות עצומות ברחבי הים התיכון, לא הותירה כמעט עקבות בדברי הימים הלאומיים. אם אכן היו כאלה בעבר הן התעמעמו עם התקדמות הבניית הזיכרון הממלכתי" (עמ' 182). נראה כי הוא אחוז אובססיה להוכיח שההיסטוריונים הציונים (ובהם נחום סלושץ, שכתב על המנהיגה היהודייה הצפון-אפריקאית דהיה אל כהינה, עמ' 198) היו "לאומיים אתנוצנטריים". אין זה משנה כלל מה כתבו ההיסטוריונים עצמם. לעזאזל העובדות, העיקר הטענה!

זנד מביא באריכות מדברי דינור על ראשית "תקופת ישראל בגולה", וגם מגלה לקוראיו סוד שכל סטודנט מתחיל בהיסטוריה יהודית יודע - "גם בקרב ההיסטוריונים הציונים לא הופיעה הגלייה כל שהיא הצמודה להרס בית המקדש" (עמ' 137). והנה, אף שמתברר שהיהודים לא גלו בעקבות כישלון המרד הגדול, ודינור מתאר תהליך ממושך של הידלדלות היישוב בארץ שנמשך יותר מאלף שנים (משנת 70 ועד מסעי הצלב שהחלו בשנת 1096), מתעקש זנד לטעון כי הכיבוש הערבי במאה השביעית היה אקט הסיום, ולא הכיבוש האירופי בסוף המאה ה-11.

דינור כותב כי "התהליך של דחיקת העם מעל אדמתו היה תהליך סוציאלי יישובי (...) והיה מותנה בעיקרו בחדירתם הבלתי פוסקת של יוצאי המדבר לארץ והתמזגותם לחטיבה אחת עם היסודות הזרים (הסורים-ארמיים) שהיו בארץ, בשיעבודה של החקלאות לכובשים החדשים ובהפקעתן של קרקעות היהודים לטובתם. תהליך זה היה ממושך, ראשיתו עוד בימי אדריאנוס (...) וסופו של תהליך זה מגיע עד לחקר הכליון והחורבן שהביאו ליישוב היהודי בארץ 'חלוצי המערב' (הכוונה לצלבנים, י"ב)" ("ישראל בגולה", כרך א, חלק א', עמ' ז). ואילו בניסוחו של זנד, המתקן את "כוהן הזיכרון" הציוני כראות עיניו: "חדירתם של יוצאי המדבר במאה ה-7 לספירה והשתלטותם הכוחנית על אדמת היהודים שינו כליל את צביונה הדמוגרפי של הארץ" (עמ' 139).

זנד יוצא מגדרו להוכיח שגדולי ההיסטוריונים היהודים (שמעון דובנוב, סאלו בארון או דינור), שחיברו במחקריהם לאומיות יהודית עם ליברליזם, רדיקליזם או סוציאליזם, היו בסתר לבם גזענים לא קטנים. דוגמה אחת מני רבות: על ההיסטוריון הישראלי חיים זאב הירשברג (1903-1974), חוקר יהדות צפון אפריקה, כותב זנד כי "ניסיונו הנשנה להוכיח כי היהודים הם עם-גזע שעקר ממולדתו הקדומה ויצא לנדוד בנכר (...) איננו במקרה גם תואם היטב את ציווי ההיסטוריוגרפיה הציונית המרכזית" (עמ' 200). לפי זנד, הירשברג לא הצליח להתעלות מעל ל"אידיאולוגיה המהותנית המטהרת" (שם). נשמע מוכר? מתי והיכן קראתם בפעם האחרונה שהציונות היא תנועה גזענית?

אשר לקשר בין התשתית הרעיונית של הספר לטיעון ההיסטורי המרכזי של המחבר, שלפיו עד העת החדשה לא ניתן לדבר על "לאום" יהודי אלא רק על "קהילות דת פזורות" (עמ' 96). זנד מגדיר זהות לאומית ברוח רעיונות המהפכה הצרפתית. זהות אתנית שאינה תלויה בקיומה של ישות פוליטית מתוחמת בגבולות מדיניים, לא כל שכן זהות שנושאיה טוענים שיש לה תשתית תרבותית, או מהות פוליטית שאינה כפופה למנגנוני הניהול והבקרה של השלטון הריכוזי - לאלה אין זכות קיום בעיניו. זהויות כאלה הן בהכרח "מומצאות", לתפיסתו, ואי אפשר שיימשכו זהויות טרום-מודרניות.

כאן דוגל מחבר הספר בעמדה שהושמעה באסיפה הלאומית הצרפתית בדצמבר 1789: "אין להרשות שהיהודים יהוו בממלכה גוף מדיני מיוחד או מעמד. יש צורך שכל אחד מהם לחוד יהיה אזרח". אולם בעוד ששוחרי האמנסיפציה בפאריס הכירו במהות הלא-דתית של ה"Nation" הטרום-מודרני היהודי, זנד אינו מכיר בכך...

*

חידושים במחקר הלאומיות לא מצאתי בספרו של זנד. המחבר נעצר אי-שם בין היסטוריונים כמו הובסבאום, אנדרסון וגלנר - מרחק דור ממה שקורה היום בתחום זה. אין בספר, למיטב הכרתי, ולו ידיעה אחת שמי שהוא מתעקש לכנות "היסטוריונים מורשים", החשודים ב"הסתרת האמת ההיסטורית", לא הביאו קודם בספריהם ובמאמריהם. החיבור ממזג בצורה מופלאה טיעונים מודרניסטיים מובהקים, היונקים ממורשת הנאורות האירופית של המאה ה-18, עם קמצוץ ממותן, אך מטריד בשטחיותו, של שיח פוקויאני מן הדור הקודם.

זאת ועוד: טיפולו של המחבר במקורות היהודיים מביך ומעליב. איזה קורא רציני היודע את תולדות הספרות העברית החדשה יתייחס ברצינות לדעות המובעות בספר המגדיר את "ספר בוחן צדיק", חיבור סאטירי (בדיוני!) של המשכיל הגליצאי הנודע יוסף פרל (1773-1839) כחיבור מאת "יצחק פרל", ש"מכיל ארבעים ואחד מכתבים של רבנים המתייחסים להיבטים שונים מחיי היהודים" (עמ' 221)? מי יאמין לדיוק העובדות במחקר שבו נאמר על ההיסטוריון יוסף קלויזנר (1874-1958) - מלומד שלא זכה מעולם (למרות רצונו העז) לכהן כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטה העברית, ושימש כמרצה לספרות עברית - כי הוא "היה למעשה ההיסטוריון הרשמי הראשון של 'ימי בית שני' באוניברסיטה העברית בירושלים" (עמ' 140)? מי מחוקרי יהדות מזרח אירופה העוסק בתולדות היידיש לא יגחך למקרא הצגתו של חוקר היידיש היהודי-גליצאי מתיתיהו מיזס (1885-1945) - משכיל לאומי שהיה בין משתתפי ועידת צ'רנוביץ, שבה הוכרזה היידיש ב-1908 כ"שפה לאומית של העם היהודי" - בתור "הבלשן הגרמני מתיאס מיזס" (עמ' 233)? האם נובעת הרשלנות מיחסו של החוקר למושא מחקרו? או שמא מפני שהכל מומצא, ממילא אין זה משנה אם "האובייקט המדומיין" הוא שחור או לבן?

הצירוף הישראלי העגום בין חד-ממדיות רעיונית דורסנית לזלזול מופגן בפרטים (צירוף אופייני לכותבים משני קצות הקשת הפוליטית) ישבה ללא ספק את לבם של יח"צני הערוצים האלקטרוניים בתקשורת. אך לנו, ההיסטוריונים הספקנים, הקבורים בין הררי הספרים וערימות התיקים הארכיוניים, לא נותר אלא להמשיך ולקרוא את מה שבאמת נכתב, ולכתוב על מה שבאמת נקרא.

ספרו של ישראל ברטל, "קוזק ובדווי: 'עם' 'וארץ' בלאומיות היהודית", ראה אור בספריית אפקים / הוצאת עם עובד



איור: מורן ברק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו