האם האיש הזה אמיתי?

מה גורם לאדם בן 33, שספק אם חשב שיום אחד יהיה מועמד לנשיאות ארה"ב, לפרסם אוטוביוגרפיה?

צבי בראל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צבי בראל

חלומות מאבי. סיפור של גזע ומורשת

ברק אובאמה. תירגמה מאנגלית: עדנה שמש הוצאת הקיבוץ המאוחד, 399 עמ', 88 שקלים

הנה משהו שברק אובאמה אינו זוכר. באחד מפרקי הספר הראשונים, המתמקד בשנותיו בתיכון, הוא מתאר כיצד התיישב בניחותא על הספה בדירתו, הדליק סיגריה והניח לגפרור לבעור עד "שדיגדג את קצות אצבעותי, ואז צבטתי בלהבה עד שכבתה, חש את הדקירה בעורי. 'מה הטריק?' האיש שואל. 'הטריק הוא שלא אכפת לך שזה כואב'. ניסיתי להיזכר איפה שמעתי את השורה, כמו להעלות פנים נשכחות, אבל לא הצלחתי" (עמ' 96). השורה הזאת, למען זיכרונו של אובאמה, לקוחה מתוך הסרט "כל אנשי הנשיא" של אלן פאקולה, שהופק בשנת 1976. זהו ציטוט מפיו של עוזר הנשיא ניקסון, גורדון לידי, האיש שתיכנן את הפריצה למרכז המפלגה הדמוקרטית בבניין ווטרגייט בוואשינגטון, פרשה שבסופה התפטר ניקסון מכהונתו.

השורה הזאת של לידי זכתה לתהילתה כשאובאמה היה רק בן 15, בערך 20 שנה לפני שהוציא לאור את המהדורה הראשונה של האוטוביוגרפיה שלו. היא חשובה לא בגלל תפיסת העולם שהיא חובקת, אלא דווקא משום שאובאמה לא זכר מי אמר אותה. ולא משום שהוא חייב לזכור כל ציטוט שנאמר בספרו, אלא משום שהאי-זיכרון הזה עומד בסתירה גמורה לדברים האחרים שאובאמה זוכר בבהירות רבה כל כך, בפירוט שאין דומה לו. יותר מדי פירוט. החל בסוג שעון היד שידידו ענד, צבע הצעיף של אחותו, או "צמיד עשוי שיער פיל" שענד ד"ר לוני קינג, מנהל בית הספר שאיתו ביקש אובאמה להתחיל רפורמה בבתי הספר השחורים.

הזיכרון הזה לפרטי-פרטים מעורר השתאות - אבל גם ספקנות. האם האיש הזה אמיתי? האם יכול צעיר בן 33, הגיל שבו היה המועמד לנשיאות כאשר כתב את הספר הזה, לזכור כי בגיל תשע "הרגשתי שהפנים והצוואר שלי מתחממים, הבטן שלי התכווצה. האותיות המודפסות החלו להיטשטש על הנייר", כל זה כתגובה לתמונה שראה במגזין "לייף", שבו נראה אדם שחור שקיבל טיפול כימי להבהרת צבע עורו? אובאמה גם זוכר כי לא רק גופו התכווץ, אלא הוא נואש לבקש מאמו הסבר, או הבטחה. בגיל תשע?

ניחא, גם אוטוביוגרפיה מותר קצת להמציא, אלא אם כן טרח אובאמה באמת לרשום כל פרט ופרט בחייו מגיל שש, משום שכבר אז ידע כי יפרסם את האוטוביוגרפיה שלו בגיל 33. וזה העניין האחר. מה גורם לאיש צעיר, שעד אז באמת לא עשה מעשה רב רושם בחייה של האומה האמריקאית, לפרסם אוטוביוגרפיה? האם זוהי רק התחושה של "הכל סב סביב עצמך", כפי שהאשימה אותו אחת מעמיתותיו לפעילות החברתית, או הצורך לספר את סיפורה של אמריקה השחורה דרך אוטוביוגרפיה?

ההבדל בין אוטוביוגרפיה של מי ששואף להיות נשיא לבין זו של מי שכבר היה נשיא היא באופציית הבחירה העומדת לרשות הקורא. זו של המועמד חותרת להיות מעין רזומה שמוגש לציבור הבוחרים לעיון והחלטה. זו של מי שהיה, לעומת זאת, יכולה רק ללגלג על טיפשותו של הציבור שבחר במי שלא קיים את הבטחותיו. האוטוביוגרפיה של אובאמה, הכתובה כמעט כרומן סוחף, כזה שרוכשים לפני עלייה למטוס, איננה שייכת לאף אחד מן הסוגים הללו. ספק אם בגיל שבו נכתבה חשב אפילו אובאמה כי יום אחד יהיה מועמד לנשיאות. לפיכך, לא בגיליון ציונים אמיתי או מדומה של נשיא מיועד מדובר, אלא בנושא הרבה יותר מרתק.

"החיים בארץ הזאת לא בטוחים לאנשים שחורים, ברק. הם אף פעם לא היו בטוחים. כנראה אף פעם לא יהיו בטוחים" - זוהי המציאות שאותה הסביר הכומר ג'רמיה רייט מכנסיית "השילוש הקדוש" לאובאמה. 20 שנה מאוחר יותר יסבך רייט את מסע הבחירות של אובאמה בהצהרות מן הדגם "אלוהים יקלל את אמריקה", עד שאובאמה נאלץ להקדיש חלק ממסע הבחירות שלו למסע לגינוי רייט. אבל בזמנו, כאשר נפגש בשיקגו עם הכומר המרשים, ששירת במארינס ולמד עברית ויוונית, התפתחו יחסי הערצה בין הפעיל החברתי הצעיר, שחיפש לעשות משהו למען הקהילה, לבין הכומר שראה כבר כמעט הכל.

כאשר רייט מדבר על מצבו הלא-בטוח של השחור בארצות הברית, מאמץ אובאמה את האבחנה הזאת כאחד היסודות שעליו נשענת האוטוביוגרפיה שלו, הנראית כאורחת לא-שייכת בתוך המהות השחורה של ארה"ב. כי בעבור אובאמה, ארה"ב איננה מקום מסוכן, אולי בגלל שלמרות קביעתו הנחרצת היא איננה באמת מקום של זהות מוחלטת מבחינתו. כאשר הוא משייט בין ילדותו בהוואי לבין מסעו עם אמו לאינדונזיה, להתגורר עם אביו החורג, ומשם חזרה לארה"ב לעיסוקיו החברתיים בתוך הקהילה השחורה, ומשם לקניה, ארץ מוצאו של אביו, אובאמה כמעט תמיד "במקום בטוח", כמעט תמיד לא לגמרי שחור. אבל זהו מקום בטוח חסר זהות.

לא, אובאמה איננו אותו שחור ממגזין "לייף" שביקש להבהיר את צבע עורו, הוא גם איננו מלקולם איקס. הוא "מעמד הביניים" - וזה איננו מעמד כלכלי אלא מצב אתני. מקום שבו אסור לשחור אמריקאי להיות, כפי שמוסבר בחוברת "מערכת ערכים לשחורים" משנת 1979, שבה מעיין אובאמה אחרי פגישתו עם הכומר רייט. אחד הערכים הוא "התנערות מן הרצון להשתייך למעמד הביניים", כלומר "מהמלכוד הפסיכולוגי הכרוך בהשתייכות למעמד הביניים, מלכוד שמהפנט את ה'אח' או 'האחות' המצליחים, וגורם להם להאמין שהם טובים יותר מאחרים ומלמד אותם לחשוב במונחים של 'אנחנו' ו'הם' במקום 'כולנו'". ה'כולנו' מיועד לשחורים בלבד, על פי רייט. לבנים אינם חלק מן ה"כולנו".

אין הכרח לאמץ את אבחנותיו של רייט, אבל מי שמבקש לקלף עוד קליפה של הבנה מעל האופן שבו חלק מהשחורים האמריקאים חושב על עצמו, וחלק אחר חושב על שחורים אחרים, ולנער מעט את התפיסות ההגמוניות של שחורים מול לבנים, צריך לאחוז היטב בספרו של אובאמה. לא חיבוטי הנפש שעוברים על הנשיא המיועד בהיותו בן 33 הם המעניינים, גם לא התלבטויותיו לפני נסיעתו לארץ הולדתו של אביו, קניה. דווקא אותם פרקים וציטוטים שבהם אובאמה מוכן לוותר קצת ולתת לאחרים לדבר, הם חלקיו החשובים של הספר הזה.

המסע הנפתל בעקבות הזיכרון שעושה אובאמה מביא אותו אמנם עד לקניה, מין הוכחה לעצמו שהוא אכן שחור, שחור אמיתי, מלבה של אפריקה, שחור כשר. הוא עובר אמנם את "בדיקת הדם" הזאת בהצלחה, אך נראה שהיא איננה מעניינת במיוחד את הבוחר האמריקאי, שצבע אותו זה מכבר בצבע הפוליטי הכהה. אובאמה נמצא היום במחוזות אחרים, בהגדרתם של אויבי האומה הפוליטיים, בחיפוש אחר מדיניות חוץ שתעבור היטב בטלוויזיה ולא תעורר מחלוקות בלובי היהודי, או בקרב תאגידי ענק; אבל הסוציולוגיה השחורה, ולא אובאמה, היא הסיפור האמיתי והחשוב של הספר הזה.

בסיפור שלו רוצה אובאמה להיות הסוציולוג והאנתרופולוג, אבל גם חלק מן ה"חוויה" השחורה. זה לא כל כך הולך לו, לפחות לא על פי סיפורו. לקראת סופו של הספר מזדקרת לה שוב אמירתו של גורדון לידי. אובאמה כל כך מתאמץ להוכיח שאכפת לו עד כאב ממצבה של אמריקה, ובעיקר ממצבם של שחוריה, עד שנראה כי מרוב מאמץ הטריק של לידי אימץ את אובאמה: "להראות שזה לא אכפת לך שזה כואב".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ