תמר ברגר
תמר ברגר

מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות

ג'יין ג'ייקובס. תירגמה מאנגלית: מרים טליתמן. הוצאת בבל, 350 עמ', 128 שקלים

בשנת 1968 קמה ג'יין ג'ייקובס, לקחה את בתה ושני בניה והיגרה מארה"ב לקנדה. היא חששה שבניה יגויסו למלחמת וייטנאם. זהו אקטיוויזם. בהערה המקדימה לספרה היא כותבת שהאיורים לספר הם מראות העיר עצמה. 530 עמודים על מרחב, על עיר, בלי אף אילוסטרציה. כדי לראות צריך רק להסתכל סביב. זהו עוד סימן לאקטיוויזם.

וכך כדאי לקרוא את הספר הזה, המפורט, המלא חיוניות והמייגע לעתים: כניתוח שפעולה בצדו; כתיאור המוביל למעשה. ג'ייקובס ממחישה כאן, בשנת 1961, את מה שמאוחר יותר קיבל ניסוח תיאורטי מפורש: חציית הגבולות בין התיאוריה לפרקטיקה. "מראה הדברים ודרכי פעולתם קשורים זה בזה בצורה מורכבת", כלשונה. לכן הספר עשוי שילוב של תיאור וניתוח והצעות מעשיות, והוא כולל מידע טכני לצד אנקדוטות.

ג'ייקובס מסמנת את האויבים כבר במשפט הפתיחה שלה: "ספר זה הוא התקפה על תכנון הערים והשיקום העירוני כיום". האויבים הם אבנעזר הווארד ועיר הגנים שלו, תנועת העיר היפה, לה קורבוזייה והעיר הקורנת, ומפעל השיכון של שנות ה-50 בארצות הברית. הרבה יותר מבעלי ההון, הבנקים, ואפילו הממסד הפוליטי. ראש וראשון לאויבים הוא רוברט מוזס, אשר בשורה של תפקידי מינהל במדינת ניו יורק ובעיריית ניו יורק בין שנות ה-30 לשנות ה-50 של המאה ה-20 שינה את פני העיר. ג'ייקובס הנהיגה קבוצת אזרחים למאבק נגד תוכניתו לבנות דרך מהירה בדרום מנהטן, שהיתה מביאה להרס 14 בלוקים ואלפי בתים היסטוריים ולפינוי של 10,000 בני אדם - והצליחה: ב-1962 החליטה מועצת עיריית ניו יורק לבטל את התוכנית הגדולה.

בברונקס זה לא קרה, ומוזס שעט שם קדימה עם הכביש המהיר. אולי כי בגריניץ' וילג' התגוררה אליטה אינטלקטואלית. השאלה הזאת חשובה, כי טוענים נגד ג'ייקובס שהיא מותירה אפשרות למאבק רק למבוססים ולבעלי המודעות, ושהיא תורמת לג'נטריפיקציה. ובאמת ייתכן שהדרך המהירה והפרוורים שאליהם היא מובילה, והפרדת השימושים בעיר, והגינות הסגורות, והשכונות הנבדלות, והבלוקים הארוכים, והגריד, וכל יתר מאפייניה של העיר העשויה על פי חזונם של מתכנניה - שאותם ואת פועלם ג'ייקובס מגנה - אולי כל אלה הם אכן לרוחם של דייריהם, אולי "זה מה שהם רוצים". אולי, איך נדע. אנו נותרים לפיכך עם הניתוח והביקורת של ג'ייקובס, שאותם ואת תקפותם אפשר לבחון.

ג'ייקובס מדברת "מלמטה". זו האינדוקטיוויות שהיא מציבה מול הדדוקטיוויות של המתכננים; זו התפיסה התהליכית שהיא מציעה מול המושגיות שלהם. לא במקרה היא בוחרת להתחיל את הדיון שלה במדרכה. היא לא רוצה מתכננים, ולא רוצה משטרה, אלא "שלטון עצמי ברחובות". העיר מלאה זרים, זה הדבר שמבדיל בינה לבין עיירה, ולכן צריך לדאוג לשמירה על הביטחון. את זה עושים התושבים עצמם, "עיניים מתבוננות" יומם וליל: הסוחרים בחנויותיהם, הדיירים המציצים מחלונות בתיהם, הממתינים בתור לאוטובוס.

מכאן נובע השבח הכללי: לרבגוניות, לצפיפות, לעירוב השימושים, להיעדר האחדות, לריבוי הרחובות, לשילוב של ישן וחדש, למסחר הקמעונאי - וגם לפרטיות. הצפיפות היא מעלה, קובעת ג'ייקובס, המתהלכת על המדרכה אחרי שהבחינה בין צפיפות של יחידות דיור לאכלוס-יתר, ואז עוברת לפסים מעשיים ולפרטים המדויקים: צפיפות של חמש יחידות לדונם בממוצע. את השטח הפתוח הנדרש יספקו אצלה הרחובות. לכן היא גם מדברת על בלוקים קצרים.

כל הסלידה של ג'ייקובס מרעיון עיר הגנים - אחד מאותם "רעיונות בעלי עוצמה והורסי ערים" ומולידו של רעיון העיר הקורנת - מקופלת בהצהרה הזאת, המהללת את הצפיפות. רעיון פיאודלי הממסמר את המבנה המעמדי הקיים, כך היא מתארת את יציר הכלאיים הפרוורי של אבנעזר הווארד; את העיר של לה קורבוזייה היא מגדירה תכנון נוגד עיר; "והדשא, הדשא, הדשא", היא נאנחת בייאוש לנוכח הפרווריות השמרנית המתעצמת בעקבות מלחמת העולם השנייה.

הרבה אנרגיה וחן יש בתשוקת הדינמיות של ג'ייקובס. זו דינמיות של תנועה - היא כלל אינה מגנה את נוכחות המכוניות בעיר, אלא רק את מספרן - זה המפגש התמידי בין בני אדם, זה הגיוון, וזה גם צידוד ליברלי מאוד במוביליות חברתית. איש העסקים הוא אולי האויב הראשי של העיר-גנים, כדבריה של ג'ייקובס. היא, מכל מקום, מקדמת אותו בברכה. עיר נעשית תוססת בעיקר הודות למצבור הענקי של גופים קטנים, היא קובעת. היא מהללת את היזמות הפרטית ומתנגדת להשקעות ממשלתיות גבוהות. בדיון הארוך שלה בשיכון הציבורי - שביטויו בדמות המגה-פרויקטים של שנות ה-50, מהרסי הקהילות, מייצרי השכונות המבודדות, הוא שהמריץ אותה לצאת לדרך המחאה - היא ממליצה על העברת כספי תמיכה לנזקקים לסיוע בדיור ישירות אל בעלי הבתים. ממשלה, היא קובעת, אינה צריכה להיות בעלים, ועיקר הרבגוניות העירונית ייווצר בידי אנשים וארגונים פרטיים ולא בידי גופים ציבוריים.

הסרת האחריות המוחלטת לרווחת האזרחים מהממסד ומשבי ה-"Laissez faire" העולים מספרה מעוררים דאגה גדולה לנוכח הקיטוב החברתי-כלכלי הגדל, שם וכאן, וצמיחתה של מערכת תמיכה פילנתרופית פרטית כחלופה לזו הציבורית. אבל העיר, יעיד שמה, היא אחרי הכל יציר בורגני מובהק, וג'ייקובס, בראיונות מאוחרים מעיר המקלט שלה, טורונטו, הדגישה שאינה פוסלת לחלוטין תמיכה ואף התערבות ממשלתית.

כל אלה, לצד האקטיביזם שלה, אשה מול ממסד גברי לעילא, וניצחונה במאבק, והכרתה שקיומן של שכונות עוני, כמו גם של אזורי יוקרה, הוא אינטרס ברור של הממסד ושל בעלי הבתים, וסלידתה מאסתטיקת הדשא, הגינה הסגורה והשכונה האינטימית שנעשות לאתיקה של הסתגרות, והגמישות שלה (כן, מכוניות ושקט ואחידות וסדר, ואפילו פרוורים - ובלבד שיהיו במידה), ומעל לכל אהבת העיר הענקית שלה - כל אלה עושים את הספר הזה למורכב, חשוב ואקטואלי, שכעת צריך לקחת אותו ולבחון בעזרתו את המציאות הישראלית.

הספר יצא בסדרת בבל ארכיטקטורות, בעקבות הקלסיקות של לה קורבוזייה וז'ורז' פרק, ספרו המענג של אדולף לוס, ושני ספריו מעוררי המחשבה של שרון רוטברד. רק אהבה גדולה לדבר יכולה לתחזק מפעל כזה.

The Death and Life of Great American Cities / Jane Jacobs

ספרה החדש של ד"ר תמר ברגר, "ברווח בין עולם לצעצוע", ראה אור בימים אלה בהוצאת רסלינג

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ