בורא עולם

איך אלכס ליבק מצליח לחבר בין מרכיבי המציאות הבנאליים ביותר ולהפוך אותם לשירה צרופה

שירה סתיו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שירה סתיו

ישראל: המאה העשרים ואחת

אלכס ליבק. הקדמה: רונית מטלון. הוצאת כרמל, ליברוס, 128 עמ', 139 שקלים

מדי פעם בפעם, באחדים מאותם שיטוטים חסרי מטרה מוגדרת, אני רואה אותו - זריז כחתול, חומק עובר, כמעט בלתי מורגש אלמלא המצלמה הענקית על גופו. לרגעים הללו, שבהם אני רואה אותו, יש השפעה מיידית: פתאום אני מסתכלת אחרת, מנסה לראות את הרחוב דרך עיניו, דרך העדשה שלו, למסגר את הנוף העירוני. מה הוא רואה כאן? איזו דרמה שחומקת מעיני מתגלה עכשיו לעיניו, במראה הבנאלי כל כך של עוברים ושבים תחת עץ מאובק?

בדברי המבוא לספר כותבת רונית מטלון: "תצלומיו של ליבק, כך נדמה, רוצים בכל מאודם ליצור דימוי של המצב הישראלי יותר מאשר לייצג אותו, ממש כמו שהשירה, בשונה מהפרוזה, חותרת ליצור דימוי של המציאות ולא לייצג אותה". את האבחנה היפה הזאת צריך לקחת עוד צעד קדימה: כאן, הצילום והשירה לא רק מקבילים זה לזה, אלא גלומים יחד בעצם המבט, מתוך תנועת העין. ליבק מצלם שירה חזותית.

למה שירה? כי כמו במטאפורה, כמו בחריזה וכמו בתחביר מפתיע, משהו בהצטרפותם של האובייקטים (מלים, דמויות או חפצים) במיקום המסוים זה לצד זה על הדף, ובהנכחתם המשותפת בדמיון, בורא עולם חדש, ראייה אחרת, מגלה בהם פנים שלא עמדנו על קיומם. בצילום של ליבק ההצטרפות הזאת בולטת בעיקר בשני אופנים - הזיווג וההכפלה.

באופן הראשון ליבק מצרף יחד סמלים ודימויים מעולמות זרים ורחוקים, והזיווג הזה יוצר מציאות חדשה, מובחנת. הצירוף הזה מלווה לעתים קרובות בהומור דק, ועצוב בה-במידה: בטיילת, שני גברים במשקפי שמש שחורים. אחד מהם, קיסם נעוץ בין שיניו, חובק בובה בדמות ילדה קטנה. הבובה הילדותית מגחיכה מעט את ההבעה האלימה שעל פניו, משווה לו עדינות מפתיעה, מכמירת לב. או נערה בביקיני משתזפת, שרועה על מדרגה של מה שנראה כגדר של בית כלא. היא מצויה כנראה בצדה החיצוני של החומה. אבל האם זה באמת כך? אצל הצופים מתעורר לרגע פקפוק; ובדף העוקב, כלא מסוג אחר: בחורות בלונדיניות בביקיני אוחזות ידיים במעיין שבשמורת הסחנה. הן רק רוצות לעזור זו לזו לחצות את הנחל, אבל המצלמה כמו לוכדת אותן בריקוד הורה סוער. ובלב המעגל הזה אשה ערבייה עטופה מכף רגל ועד ראש, קודרת.

האופן השני בשירה החזותית של ליבק הוא ההכפלה. גם כאן מצטרפים מושאי צילום רחוקים זה מזה, אך היחס ביניהם אינו של ניגוד אלא להיפך - הם מצטטים זה את זה. המרחק ביניהם הופך לקרבה מפתיעה.

לרוב, המפגש הוא בין חי לדומם, כלומר בין אדם לחפץ. כל אחד מהם מסגל משהו מתכונותיו של האחר - הדומם מתחיל לרחוש חיים, והחי כמעט דומם - רבים מהתצלומים לוכדים צירופי מקרים מפתיעים של מפגש בין כרזות פרסומת לאנשים בשר ודם. כובע הקש על ראשה של אשה זקנה מתכתב עם כובע הקש של הדוגמן העירום בכרזה שעל פניה היא חולפת; אשה ובתה ברחוב דיזנגוף כמו נטועות בתוך פרסומת ענקית לבית אופנה, בין הדוגמנים החטובים. האנשים מתחילים להיראות כהעתק מטושטש ודהוי של הפרסומות. מי מצטט כאן את מי? מי המקור ומי ההעתק? מי הדימוי ומי המציאות? שוב אי אפשר לקבוע בוודאות.

בצד ימין של תמונה אחרת יושבים שלושה זקנים על ספסל (מוטיב חוזר בספר הזה). בתווך: שלוש בובות לבושות שמלות על אימומים נטולי ראש, בצד שמאל: שלוש בובות נשקפות בחלון ראווה. זה לצד זה מונחים כאן שלושה מבנים נפשיים - הממשי, הסמלי והדמיוני. לכאורה הזקנים הם המציאות הממשית, הבובות הלבושות הן הסמל, והבובות הנשקפות הן הדמיון. אך במחשבה שנייה: מי משקף את מי? מי אמיתי יותר, מי דומיננטי יותר? הבובה נטולת הראש, פרצופה הריקני הנשקף מן החלון, או הזקנה על הספסל? הסמל או המסומל? התשובה לא פשוטה.

אותה תחושה של היעלמות האנושיות חוזרת בספר אינספור פעמים, במוטיבים חוזרים של קטיעה ופיחלוץ: עץ כרות, גוף בלי ראש, ראש בלי גוף, בובות בתנוחות אנושיות, אנשים בתנוחות בובתיות, בגדים בלי גוף שנראים כרוחות רפאים, שקיות ניילון מצמחות רגליים, וכן הלאה. כפי שכותבת מטלון, מה שעולה מן התצלומים הללו הוא "תחושה חריפה של ניתוק, בדידות וכמעט נואשות - של ישראלים כלפי עצם גופם וכלפי זולתם ומקומם (...) התפרקות של הזהות במובנה הכי ראשוני".

לנוכח התלישות הזאת, אחד הדברים המדהימים בספר הוא הנוכחות המסיבית של הדגל, דגל ישראל: לא רק כשהוא תלוי ברחובות - את זה הרי רואים כל הזמן - אלא בצמוד לגופם של אנשים, על הגב, על הראש, על החזה, אפילו על צווארו של פודל החוצה את הרחוב, ובתפקידים שונים: כחולצה, כחצאית, כצעיף, כשמיכה, כסוכך. זו לא רק אמירה ברורה על מה שפרטי ומה שלאומי כשני צדדים של אותו מטבע. יותר משהדגל הוא אביזר שימושי לכל דבר ועניין, נדמה שכאן הוא נהפך לטלאי, ניסיון עילג להסתיר תפרים גסים של זהות מודבקת, או תחבושת על פצע שאינו חדל לדמם.

כך גם הנופים שליבק מתעכב עליהם. אין לטעות: אף על פי שהצילום שלו הוא שירה צרופה, הוא כמעט תמיד מקפיד להתרחק מן הנחמה שבאסתטיקה. הוא לעולם לא מנסה לסנוור אותנו ביופי. לרוב יש משהו מאוד משופשף, קשה-יום, בדימויים שהוא לוכד. ישראל של התצלומים הללו היא לעתים קרובות גסה, מכוערת, צעקנית, או עלובה ומותשת. העליבות שבחצרות האחוריות, במגרשי החניה, בצנרת על הקירות, בפחי הזבל, בזוהמה הפזורה תחת שלטי פרסומת, בכתמי השמן על הכביש, בקרנות הרחוב.

ובכל זאת: הנה רגע שבו היופי כובש בעדינותו, עדינותה של העין המצלמת, המביטה: בתצלום נראה איש זקן יושב על כיסא בתוך הים, מביט אל תוך המים. מבט שני: הוא מפנה אלינו את גבו. הכיסא נטול משענת, האופק ריק. עיוור בלב ים, מי אותו יציל. האיש הזה שובר את הלב. מבט שלישי: כמעט שלא רואים את חיבור רגלי הכיסא אל הקרקע. הנה הוא כבר צף, גלים מלטפים את רגליו. הוא מפליג מכאן. ישראל: המאה העשרים ואחת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ