כבדהו וחשדהו

על אימרת חז"ל שאינה כלל של חז"ל

בן-ציון פישלר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן-ציון פישלר

בקרב הקהל הרחב נהגה הניב "כבדהו וחשדהו" kabdehu ve chashdehu אף-כי על-פי כללי הדקדוק היינו מצפים לשמוע: kabdehu ve choshdehu כמתבקש. שכן החי"ת של "חשדהו" מנוקדת בקמץ קטן הנהגה "O". ואם תשאלו: מי צודק? הטהרנים או הקהל הרחב, ניאלץ להנהן: אלה גם אלה דברי אלוהים חיים. וזהו ההסבר: ספרי הלשון (ברוב השפות) מלמדים אותנו שקיימת תופעה דקדוקית הנקראת גררה (לועזית: attraction) שפירושה: שינוי מורפולוגי שחל על מלה בגלל המלה שבשכנותה. במקרה שלפנינו: הצליל של "כבדהו" השפיע על הגיית "חשדהו" שנהגית כאילו היה ניקודה פתח ולא קמץ קטן.

כדי לשבר את האוזן (והעין) הרי עוד דוגמאות שהן כל-כך שכיחות שכבר אין אנו מרגישים ב"מוזרות" שבהן. שמנה וסלתה (- (shamna ve salta על פי הדקדוק: שמנה וסולתה (סולת שלה) - תחת הסמך קמץ קטן. לא מדבשך ולא מעוקצך - על פי הדקדוק: דבשך. לא יאומן כי יסופר - עפ"י הדקדוק: לא יאמן כי יסופר. ועוד. תופעה זו של גררה איננה חדשה ואינה נחלת תקופתנו. כבר במקרא אנו מוצאים "זוגות" דומים. כך, ביחזקאל (מג:יא) אנו קוראים: "... צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו". "מוצאיו" - מהשורש "יצא" (כמו יוצא-מוציא) אך "מובאיו" מנין? וכי קיים שורש 'יבא' (וממנו יובא-מוביא)? אכן חוק הגררה פועל גם כאן והשכנות משפיעה.

אין זה פלא איפוא שכאשר נזקקו למלה עברית ל-import זכתה (אחרי שנים לא מעטות!) הצעתו של ביאליק "יבוא" (על פי יצוא export) להסכמה כללית בקרב הציבור הרחב ואין היום חולק על הצמד יבוא/יצוא.

בקרב הקהל מצטייר הניב "כבדהו וחשדהו" כאימרת חז"ל. ואכן, המעיין בניבונים ובאוצרות השונים של פתגמים ואמרות ימצא על-יד הערך "כבדהו וחשדהו" הערות כגון: אחז"ל (=אימרת חז"ל) או אפילו: "...שגור בפי הסופרים ומקורו (מסכת) כלה רבתי". או: דיבור שגור (ביחס לאורח זר) ומקורו במסכת דרך ארץ רבה (פרק ה). והנה אין בכל ספרות התלמודים, המדרשים או בן-סירא זכר לאימרה זו. ואף-על-פי-כן נשתרשה האמונה בעתיקותו של הניב בכתבי מלומדינו.

מנין איפוא הניב ומדוע מייחסים אותו לחז"ל? במסכת דרך ארץ רבה (פרק ה) אנו מתוודעים לסיפור על רבי יהושע, שהכניס) אצלו אדם, ונתן לו אכילה ושתייה, והעלהו לעליית הגג לשכב ונטל את הסולם מתחתיו. מה עשה אותו האיש? עמד בחצי הלילה ונטל את הכלים וקשר בטליתו. וכיון שביקש לירד - נפל מן הגג ונשברה מפרקתו. לשחרית השכים רבי יהושע ובא. מצאו כשהוא נופל. אמר לו: ריקא! כך עושין בני אדם שכמותך?!? אמר לו: לא ידעתי שנטלת את הסולם מתחתי. אמר לו: ריקא! אי אתה יודע שמאמש היינו זהירין בך? מכאן אמר ר' יהושע: לעולם יהיו כל בני אדם בעיניך כליסטים והווי מכבדן כרבן גמליאל".

כרגיל בסיפורים מסוג זה היינו מצפים למצוא בסופו מוסר השכל: משפט מתמצת ומסכם שמסקנתו: כבדהו וחשדהו! אלא שניב זה - המתבקש לנוכח התנהגותם של האורח והמארח - אינו נמצא במסכת זו, ואף לא בסוף אותו מעשה המובא, בשינויים קלים, גם במסכת כלה רבתי (פרק ט).

הישועה באה לנו ממקום אחר. י"ב לבנר, בספרו "כל אגדות ישראל" מביא את הסיפור וכותרתו: "הגנב ומפלתו" (ורשה תרע"ב, עמ' 157/8) ומסיימו (בלי לציין שזאת ההוספה שלו): "וכאשר נודע המקרה הזה לחכמי ישראל ויאמרו: היטב אשר עשה רבי יהושע בן חנניה, כי כן יאמרו המושלים: 'כבדהו וחשדהו'".

כלומר, על פי האוצרות השונים של ניבים, אמרות ופתגמים שאין בהם זכר לניב זה, אפשר לקבוע שהוא לא היה בשימוש בשיח הבריות ובכתבי המלומדים לפני ימי הביניים ואף לא במאות הראשונות שאחריהם. הממצאים שבידינו מראים שהניב נוצר, נקלט ונתפשט במאות האחרונות בלבד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ