שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
רעיה מורג
רעיה מורג

כמו "אשה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן, גם "חסר מנוחה", סרטו החדש והמרגש של עמוס קולק (2008), עוסק באבהות, בריחה, בהיות ישראלי/ת כהתחלה של גאולה. מסלול הבריחה של גיבורי קולק, אב ובנו, אינו עובר בשביל ישראל, כלומר במרחב שבו הישראלי/ת של גרוסמן, על כל ייסוריו/ה וחרדותיו/ה, שואב/ת כוח מהיותו/ה תבנית נוף מולדתו/ה. "חסר מנוחה" מתאר ישראלי לשעבר, החי זה 21 שנים בניו יורק. משה עמאר (משה איבגי) הוא חלק מהשוליים המכוערים, המוטרפים, של ההגירה הישראלית, כזה שהקללה "בן זונה מתרוממת בהר הבית" מסתננת מפיו בקלות. כדי לשרוד ולשלם שכר דירה בעבור המרתף שהוא מתגורר בו, מרתף מלא בקופסאות שימורים מתוצרת ישראל, משה סוחר, כדבריו, בכל הבא ליד - "שעונים, תכשיטים, מברגים, קונדומים", ואין הוא בוחל בזיוף חתימתו של הרבי מלובאוויץ' כדי למכור את תמונותיו.

משה, עייף מכישלונותיו ותלוי באלכוהול חינם במועדון ג'אז מקומי, נושא מונולוגים אישיים באוזני היורדים הישראלים הגודשים את המועדון. בלשון צולפנית ומזוכיסטית של סטנדאפיסט מכורח השעה שמצא במקרה את קהלו, הוא אומר (באנגלית): "אלוהים יברך את אמריקה. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אנחנו המדינה ה-51, מדינה מוגבלת. במקום אדום, לבן וכחול, הדגל שלנו הוא רק כחול ולבן. שפכנו כל כך הרבה דם, שנגמר לנו הצבע האדום, ואיננו יכולים יותר להיות צודקים". אך כשזמרת צעירה (מין גלגול של הדמות שמגלמת סמדר קילצ'ינסקי ב"חיים על פי אגפא") שרה את "היו לילות" של אורלנד וזעירא, משה מתייפח מעמקי נשמתו, מתגעגע. הקהל עיוור לכך שמשה מספר את חייו בישראל, את עצמו. המונולוג הפנימי של היחיד עובר החצנה ונעשה באחת למונולוג של הרבים.

דווקא החריזה הטריוויאלית, הוולגרית, של המופע ("לא מספיק שאתם נשואים לחברות שלכם מבאר שבע עד עפולה, מאילת עד מטולה, ענת המענטזת... טליה המתולתלת, גילה המתגלחת, שולה המשלשלת, רמה המתרוממת, סימה המסוממת, תמה המטומטמת, את כולן זיינתי, חוויה משעממת") שוברת את הסנטימנטליות הצפויה של המעמד, מערערת את הסטריאוטיפ של "משורר הביבים", וחותכת את החשיכה בבאר, זו שבחסותה הוא מדבר ודומע. וכך, הסיפור האנושי של המהגר, כל מהגר, נוגע בצופה. האינטנסיוויות של משה איבגי כשחקן אינה מאפשרת לגרוע ממנו עין. איבגי מביא לכלל שלמות ובשלות את הפרסונה המצטברת שלו כדמות שוליים מזרחית בקולנוע הישראלי, החל מאלי, החייל המחובר באזיקים לנער ערבי ב"סרט לילה" של גור הלר (1986), דרך ויקטור הפנטסיונר, חולה האהבה והמנודה, ב"חולה אהבה משיכון ג'" של שבי גביזון (1995), וכלה בסיסו, החווה את שבר חלום ההתעשרות בגרמניה ב"מטאליק בלוז" של דני ורטה (2004). הפרסונה המצטברת בסרטים אלה ואחרים עומדת לזכותו של איבגי ב"חסר מנוחה" בשל עוצם כוחו כשחקן טוטלי, יוצר בזכות עצמו. משה עמאר, הסביר לי איבגי, הוא "כמו בן אדם שרץ עם הלב שלו בחוץ כל הסרט". הרעב לממש את הדמות במלואה ניכר בתוצאה הסופית. משה איבגי יכול - בתיווכו של קולק - להיכנס לחדרים התודעתיים שאברם, גיבור ספרו של גרוסמן, רק משרטט בדמיונו ונעצר על ספם.

אך אין זה רק סיפור הגירה. המבט הנוקב והכאוב של "חסר מנוחה" מופנה למדינת ישראל בת השישים בתקופת האינתיפאדה השנייה. צח (רן דנקר), בנו של משה, שננטש על ידו בהיותו תינוק ואמו מתה זה עתה, מסיים את שירותו הצבאי כצלף בשטחים ומגיע לניו יורק. המצלמה מראה אותו עושה שכיבות שמיכה על הגג, מעל דירתו של משה, כאחוז טירוף. הוא מתאמן ומחכה לאביו. הדרך שהוא מצולם בה מעוררת באופן מיידי את דמותו של טראביס ביקל (רוברט דה נירו) מ"נהג מונית" של סקורסזי (1976). בדומה לו, גם הוא חייל פוסט-טראומטי בעיר הגדולה. אלא שבמקרה הזה לא מדובר במלחמת וייטנאם אלא באינתיפאדה, ולא בתשוקה לרצוח את האב הסמלי כמו ב"נהג מונית", אלא בתשוקה להרוג את האב הביולוגי. לא ניקוי הזוהמה של ניו יורק, אלא הזוהמה של האינתיפאדה.

לפני פגישתם, צח שולח בדואר את תמונתו למשה. הוא מצולם כך שקנה הרובה שלו מופנה חזיתית לאביו. האם האקדח המצולם של המערכה המקדימה הזאת אכן יירה? האם קולק ממקם את החייל הפוסט-טראומטי הישראלי, "צלף חולני" כפי שהוא מגדיר את ראשי התיבות של שמו של צח, בלב המאפלייה החדש, זו של האין-אבהות של הגבר הישראלי? החיצוי הפסיכו-גיאוגרפי בין ישראל לארצות הברית, בין רמאללה ושכם שבהם פועל צח לבין ניו יורק, מגולם באמצעות העריכה במעברים חדים בין שני המרחבים. הוא מגיע לשיאו במפגש הטעון בין האב לבנו, שני דורות של גברים פגועים.

סצינת הסיום מעוררת את השאלה, אם הסרט היה שלם יותר לו המפגש בין אב לבנו היה מעובד באטיות ובהדרגתיות ולא רץ אל סופו. ב"אוכל מהיר, נשים גנובות" (2000), קולק מייצר פתרון של דאוס אקס מכינה. סכום הכסף העצום שהגיבורה יורשת במפתיע מאפשר לה, כזכור, לפתוח בחיים חדשים. "אוכל מהיר, נשים גנובות" משובב הנפש הכיל בקלות את הפתרון הזה בשל היותו מעוצב כאגדה עירונית. "חסר מנוחה", בדומה ל"אשה בורחת מבשורה", נטול לחלוטין מאפיינים כאלה. צילום באמצעות מצלמה על הכתף בסצינות מפתח מבטא מצבים רגשיים קיצוניים, חוסר מנוחה עמוק, מסע מטולטל אל פתרון פנימי. ההצהרה שאבהות פגומה, חסרה, היא חלק מהותי מזהותו של הגבר הישראלי עמוס הטראומות אינה מאפשרת עיבוד הדרגתי של המפגש ב"חסר מנוחה", כפי שהיא אינה מאפשרת מפגש בין אב לבנו שאינו מדומיין או מתווך בספרו של גרוסמן.

קשה להימנע מלייחס לפחות חלק מהרבדים הטקסטואליים הללו לקולק, שהוא גם התסריטאי. לא מדובר בייחוס ישיר, כמובן, אך תיבת התהודה של דור האבות מהדהדת כאן. ואולי אין זה מקרה שדיון אפל במשמעות הישראליות ממומש גם ב"חיים על פי אגפא" של אסי דיין (1992). הריקנות האלימה שפשתה בנפש הגברית של זמן האינתיפאדה, כפי שהיא מעוצבת ב"חסר מנוחה" (וב"אשה בורחת מבשורה"), חוברת אל השקר, הסוד, הבגידה, האבהות החסרה והבריחה. כל אלה הם תולדה של אירועים טראומטיים אחרים בעבר האישי-הישראלי. שתי היצירות מציעות רק נחמה פורתא, רגעים של חסד יצירתי ורומנטי-משפחתי בכאוס המיוסר.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ