בלילה שהכלה מתעתדת להיות בחופתה - פרשת השבוע

התורה היא כלתו של משה, מתייפה על ידי ישראל שיפים כתרצה ומלאים ברצון טוב

בנימין לאו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בנימין לאו

פרשת השבוע, "נשא", מסיימת את התיאור הארוך של הוראות ההכנה לקראת הכניסה לארץ. בשבת הבאה כבר יתחיל המסע הגדול, אבל לפני הסיום מופיע פרק ארוך ומשונה, המתאר את תרומתם של הנשיאים לטובת המשכן. עיקר מתנתם של הנשיאים היה כלי כסף יקרים לעבודת המשכן ובעלי חיים לצורך הקורבנות. אך יחד עם המתנות הביאו הנשיאים עוד משהו: "ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבתם הם נשיאי המטת הם העמדים על הפקדים. ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלת צב ושני עשר בקר עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד, ויקריבו אותם לפני המשכן. ויאמר ה' אל משה לאמר. קח מאתם והיו לעבד את עבדת אהל מועד, ונתתה אותם אל הלוים איש כפי עבדתו. ויקח משה את העגלת ואת הבקר ויתן אותם אל הלוים" (במדבר ז, ב-ו).

הנשיאים "הגדילו ראש" והעמידו את משה במבוכה. בפרשה הקודמת קיבלו הלוויים הוראה שכל משא המשכן יהיה עליהם. הוראת התורה היא שהלוויים צריכים לסחוב את משא המשכן בעת נדודיו במדבר על כתפיהם. פתאום מגיעים הנשיאים ומביאים במשותף מתנה למשכן: עגלות משא שבהן יוכלו הלוויים לשים את כל משא המשכן. זו כמובן תרומה המייעלת את עבודת הלוויים, אך היא יוזמה אנושית שעומדת לכאורה נגד הצו האלוהי. הרמב"ן מתלבט קצת בהבנת המתנה של הנשיאים, אך לבסוף הוא מסביר את מחשבתם: "והנה, חשבו הנשיאים שלא ייתכן שיישאו הלוויים על כתף קרשי המשכן והאדנים, שהם כבדות מאוד, והביאו מעצמן עגלות, שכן דרך כל נושאי בתי המלכים והיכלי אהליהם לשאת אותם בעגלות".

ההסבר של הרמב"ן פשוט ויפה, אך אינו פותר את הקושי שיש בו ביחס להוראת התורה, המצווה על הלוויים לשאת את המשכן על כתפיהם. אם נחזור לפסוקים שלעיל נראה שגם למשה היה קשה עם המתנה הזאת. ה' היה צריך לצוות אותו להסכים ולקבל את מתנת העגלות, ורק בעקבות הוראה מפורשת הלך משה ומסר אותן ללוויים. המדרש על שיר השירים רואה במתנת הלוויים פריצת גדר מבורכת. על הפסוק "יפה את רעייתי כתרצה" כותב המדרש (שיר השירים רבה פרשה ו): "'יפה את רעיתי כתרצה' - 'כשאת רוצה'. כשאת רוצה - אין את צריכה לשאול דבר או לבקש דבר. מי אמר להם להביא עגלות ובקר לטעון המשכן? 'ויאמר ה' אל משה לאמר' - אמר לו הקב"ה: צא ואמור להם דברי שבח ונחמות. באותה שעה נתיירא משה, אמר בלבו: תאמר רוח הקודש נסתלקה ממני ושרתה על הנשיאים? או שמא נביא אחד עמד וחידש את ההלכה? אמר לו הקב"ה: משה, אילו להם הייתי אומר שיביאו, הייתי אומר לך שתאמר להם, אלא 'קח מאתם והיו' (במדבר ז, ה), מהו 'קח מאתם' - מאתם היו הדברים..."

על פי המדרש התקשה משה מאוד בקבלת העגלות. הנשיאים העמידו את משה במבחן חדש. האם מותר לחדש הלכה? מצוקתו של משה מתבררת במדרש בשני אופנים: או שהנשיאים קיבלו השראה במקומו או שיש נבואה אחרת בישראל. אין מציאות של הלכה ללא רוח קודש נבואית. אך המדרש מחדש, בתשובה ששם בפיו של ה', שיש גם מציאות הלכתית אחרת: "מאתם היו הדברים". הנשיאים הביאו את העגלות מדעתם ואני, ה', מכופף את עצמי להם. זה התיאור של המדרש לרעיון שמופיע בראשו על הפסוק: "יפה את רעייתי כתרצה" - "כשאת רוצה"! הרצון הטוב מתקבל בברכה. ההתעוררות הטובה של הנשיאים לשפר את מסע המחנה התקבלה והיתה לחלק אינטגרלי של התורה.

הפסוק הפותח את הפרק של מתנת הנשיאים הוא "ויהי ביום כלות משה". רש"י מביא בפירושו את לשון המדרש המבוסס על הרעיון שהמלה "כלות" כתובה בלי "ו"ו": "כלת: יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה" (הפער בין נוסח התורה שבידינו, שבו כתובה המלה בכתיב מלא, לבין נוסח המסורה שהיה לפני חכמים, שדרשו את המלה בכתיב חסר, העסיק פרשנים ישנים וחדשים ולא נעסוק בזה כאן). הדימוי של ישראל לכלה הנכנסת לחופה התגלגל במסורת באופנים שונים. באחד הגלגולים מופיע המדרש הזה על משה שהלך לקבל את התורה בשביל ישראל. התורה היא הכלה של משה ועל ידו היא הגיעה לישראל.

התורה היא כלתו של משה, מתייפה על ידי ישראל שיפים כתרצה ומלאים ברצון טוב. בספר הזוהר מתואר הלילה שלפני כניסת הכלה (היא התורה) לחופה: "רבי שמעון היה יושב ועוסק בתורה בלילה שבו הכלה מתייחדת בבעלה. שכך שנינו, שבאותו לילה שהכלה מתעתדת להיות בחופת בעלה למחר, כל בני היכלה של הכלה צריכים כל אותו הלילה להיות עמה לשמוח בה בתיקוניה - לעסוק בתורה (ולחרוז) מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות וברזי החכמה, משום שהם הם תיקוניה ותכשיטיה. והיא ונערותיה עמה נכנסת ועומדת מעל לראשיהם ומרוצה מהם ושמחה בהם כל אותו הלילה, ולמחרת אינה נכנסת לחופתה אלא אתם, והם נקראים 'בני החופה'. וכיוון שנכנסת לחופה, הקדוש ברוך הוא שואל עליהם ומברך אותם ומעטר אותם בעטרת הכלה, אשרי חלקם".

זה המקור הקדום ל"תיקון ליל שבועות" שבו יושבים ישראל ועוסקים ב"תיקוני הכלה" - שמחים בנתינתה ומייפים אותה לקראת כניסתה לחופה המחודשת בבוקרו של יום, עת חוזרים ומשחזרים את מעמד הר סיני.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ