Le mal de vivre

אורי הולנדר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי הולנדר

כשראיתיה לראשונה קפאתי על עומדי. מכשיר הטלוויזיה ההוא הכיר רק שני צבעים; הפסנתר היה שחור, שערה היה שחור, חליפתה היתה שחורה. רק עורה הבהיק בלובן מוות. השירה - בצרפתית. לא הבנתי כלום פרט לפזמון החוזר, שצליליו מתארכים ונמתחים עד לסלסול הבארוקי המוזר, המזייף קצת, של המלה "חיים". והכל זורם מיד אל הבית הבא, בלי הרובטו הרומנטי השנוא עלי כבר אז. והיו אקורדיון וסקסופון פתאומיים, רמזים לעולמות חדשים, "נכונים" כל כך, שגילו לי את פניהם בעת ההיא. אבל הנפלא והנורא מכל היה הבלח הצחוק. שמחת החיים? לא היה דבר מדכא יותר מהצחוק הזה.

"היה פסנתר שחור", זה שם האוטוביוגרפיה המאולתרת שלה. לא פסנתרה הכחול של אלזה לסקר-שילר, שתמיד חשדתי בו. "יש לי בביתי פסנתר כחול / ותו אינני יודעת. // אך מאז העולם התאכזר בכל, / במרתף הוא בחושך השער" (תירגם יהודה עמיחי). שורות אלה של לסקר-שילר, שמשום מה הקסימו רבים, מעולם לא נראו לי אותנטיות. אני מעז לומר שהשיר כולו הצטייר בעיני - ודומה שהדגשת ציוריותו מתבקשת כאן - אפילו כייבבני. ואף על פי כן, כשנשאלתי אז לשמה של אותה זמרת-פסנתרנית לבושה שחורים, שאין בקולה שום ייחוד (הוא נדמה לעתים לגוון נשי מדי בקולו המקורי של ז'ק ברל), ועם זה אי אפשר לעמוד בפניו, השבתי בלי היסוס ובלי דעת: אלזה לסקר-שילר.

היו, כמובן, אמני שאנסון גדולים ממנה. ולה עצמה היו שירים רבים שלא אהבתי אז ואיני אוהב היום. ובכלל, קסמם של ימי הקברט - ואין מנוס מלקבוע שעולמה השירי העגום, אחרי ככלות הכל, היה עולם הקברט - התפוגג מזמן. מדוע, אם כן, אני נכנע פעם אחר פעם לביצוע המסוים ההוא? מדוע כל אימת שיישמע אני שב ונדרך, מוחק את העולם מתודעתי ומתמסר לניגון הזה?

"נשברו בפסנתר כל מיתריו - / אבכה את מתת התכלת". כל השנוא עלי מן השיר "פסנתרי הכחול" של לסקר-שילר פעל בי אז, ושב ופועל בי כל אימת שאאזין להמנון החיים הזה. לא בגלל מלותיו, המובנות לי היום, ולא בגלל הלחן, שאינו נמנה עם אהבותי הגדולות ביותר. בגלל אותו מפגש ראשוני עם הלא מוכר, המסרב לפשוט את גלימת המסתורין שלו. אפילו היום צירוף המלים המסוים, עם קולה המסוים, נגינתה שבקושי נשמעת - כל זה זר לי.

אין זו אותה זרות המאפיינת לפעמים את המפגש עם עולמו של יוצר מעולה, שאינך מפקפק בכשרונו הגדול, ובכל זאת עולמו אינו עולמך. אף אין זו זרות שמקורה בנטישת דבר-מה שפעם היה קרוב אל לבך. זו זרות אחרת; העולם מוכר, הנתיבים גלויים, השלטים מורים על כל נקודות הציון שציפית להן. והנה, שתי פסיעות מן היעד - הדרך נגמרת. מישהו חי שם, אור דולק בחלון הבית. אבל היכן הבית?

"אך מאז העולם התאכזר בכל, / במרתף הוא בחושך השער"; הפסנתר של ברברה לא נקבר במרתף, לא הצטנף בפחדיו, לא פנה למלאכים טובים או רעים ("מלאכים טובים, פתחו נא לי / - אכלתי מפת המרורים - / שערי השמים פתחו כבר לי / גם נגד האיסורים"), לא התפרק, לא נדם, רק שב ומימש את השורה הסתומה: "אשת ירח בסירה מזמרת". אשה לבנה בתכריכי חיים שחורים, מזמרת מתוך סירתה, ספק לפני טביעה, ספק מן המצולות.

ותקתוק הזמן ההוא; התקתוק המכוון שמלווה את השיר בקול פסנתר מעומעם, תקתוק המוחק שוב ושוב את המלים ומכריח אותן להישאר בתצורתן המקורית, כרצף הברות חסר פשר. nomina barbara.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ