המנהיג האנונימי שליווה את ישראל מירושלים לבבל ובחזרה

הפירוש הביקורתי הטוב והמקיף שנכתב עד עתה בעברית על ישעיה מ-סו, המכונה "ישעיהו השני": פרקי הנבואה המתארים את אחת התקופות הסוערות בתולדות ישראל

גרשון גליל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גרשון גליל

ישעיה, פרקים מ-סו, מבוא ופירוש "מקרא לישראל" מאת שלום מ' פאול, תל-אביב וירושלים (עם עובד ומאגנס) תשס"ח; כרך ראשון: פרקים מ-מח; כרך שני: פרקים מט-סו, 2008, טז + 619 עמודים

המאה השישית לפנה"ס היתה אחת התקופות הסוערות ביותר בתולדות עם ישראל: בשנת 586 לפנה"ס נכבשה ירושלים בידי הבבלים, בית המקדש וארמון המלך נשרפו באש, העיר נהרסה, ועשרות אלפי גברים, נשים וטף גורשו מן הארץ והובלו לבבל. אחרי פחות מחמישים שנה, בשנת 538 לפה"ס, הכריז כורש מלך פרס על זכותם של הגולים לשוב לארצם ולבנות מחדש את בית ה'; מקצתם נצלו את "זכות השיבה", חזרו למולדתם, וכשבעים שנה אחרי חורבן בית ראשון, נחנך הבית השני, בשנת 515 לפנה"ס.

קטע ממגילת ישעיה מקומראן, מוזיאון ישראל ירושלים

עם ישראל לא התבולל בקרב עמי המזרח הקדום ושב לארצו מן הגלות. הסיבה לתופעה חריגה זו בתולדות העמים נעוצה בגורמים רבים: הבבלים לא פיזרו את גולי יהודה במחוזות שונים אלא יישבו אותם מחדש בבבל; מלכי פרס, ובראשם כורש, איפשרו את השיבה, ונביאי ישראל ומנהיגיו הרוחניים הפיחו בקרב הגולים תקוות שיבה ותחייה לאומית. הם הציגו את היחסים בין ה' לעמו כנצחיים, ואת הגלות והחורבן - כמשבר חולף וכחלק מתוכנית אלוהית שהשלב הבא שלה הוא הגאולה.

עם ישראל חב איפוא את המשך קיומו כעם במידה רבה למנהיגיו הרוחניים, ובראשם ארבעה שפעלו ביהודה, בבבל ובמצרים: ירמיהו, נביא החורבן, שפעילותו הנבואית נמשכה גם במצרים, אחרי נפילתה של ירושלים; יחזקאל, שגלה לבבל עם המלך יהויכין בשנת 597 לפנה"ס, ונבואותיו מתוארכות לשנים 593-571 לפנה"ס, ושני מנהיגים אנונימיים. הראשון ידוע במחקר בכינוי "הדויטרונומיסט" או "מחבר ההיסטוריה הדויטרונומיסטית", כתב מחדש את ההיסטוריה של עם ישראל מיציאת מצרים ועד ימיו, והשלים את מפעלו בבבל בשנת 560 לפה"ס בקירוב: חיבורו נפתח בנאומו של משה (ספר דברים); גוף היצירה מתאר את העליות והמורדות ביחסים שבין ישראל לאלוהיו מכיבוש הארץ עד נפילת ירושלים (ספרי יהושע, שופטים, שמואל ומלכים); וחיבורו נחתם בתיאור מפורט ונוקב של דור החורבן (ספר ירמיה). הסיבה העיקרית לשכתובם של ששת הספרים הללו בידי הדויטרונומיסט היתה רצונו העז להפיח בגולים תקוות גאולה ושיבה לציון, בהיותו חדור באמונה עמוקה בנצחיותו של עם ישראל.

המנהיג האנונימי השני ידוע במחקר בכינוי "ישעיהו השני" (להבדילו מישעיהו בן אמוץ). קובץ נבואותיו נשתמר בספר ישעיה, בעיקר בפרקים מ-סו, וגם בכמה פסקאות ופרקים בחטיבה של א-לט, כגון, יא, יא-טז; יד, א-כג, ופרקים לד-לה. גם לפי השקפת עולמו, החורבן והגלות אינם אלא משבר חולף ביחסים שבין ה' לעמו הנבחר, רגע קטן שבו כעס האל על עמו ועזבו, אך הרף עין זה מתגמד לעומת הנצח, שהרי אהבת ה' לישראל נצחית היא, ובריתו, ברית עולם: "ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך; בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך, אמר גואלך ה'" (נד, ז-ח). הנביא מעודד את הגולים ומבטיח להם שעד מהרה יגאל ה' את נידחי ישראל, יקבצם מכל העמים וישיבם אל ארץ ישראל: "אני ה' אלוהיך, קדוש ישראל, מושיעך... ואני אהבתיך... ממזרח אביא זרעך, וממערב אקבצך. אומר לצפון תני, ולתימן אל תכלאי; הביאי בני מרחוק, ובנותי מקצה הארץ" (מג, ג-ו).

לנבואותיו של ישעיהו השני מוקדש הפירוש החדש של שלום פאול, שראה אור לאחרונה בסדרת "מקרא לישראל", בעריכת שמואל אחיטוב. השנה מלאו ח"י שנים לפרסומו של הכרך הראשון בסדרה זו (פירושו של יאיר זקוביץ למגילת רות), ועד עתה פורסמו בה פירושים למקצת ספרי המקרא (יהושע, שופטים, שמואל, ירמיה, יחזקאל, ולמקצת המגילות וספרי תרי עשר, סך הכל 16 כרכים) ועוד הדרך רב להשלמתה. פירושו של שלום פאול הוא מלאכת מחשבת, דוגמה ומופת לכל פרשן. הספר כתוב בעברית נפלאה, רהוטה ושנונה. המחבר דן בעמקות וביסודיות בכל בעיה ומציע פתרונות לקושיות סבוכות שהתלבטו בהם דורות רבים של חוקרים.

ייחודו בתשומת הלב המיוחדת למקבילות מספרות המזרח הקדום. הספר רצוף במאות הפניות לטקסטים שומריים, אכדיים, אוגריתיים, ארמיים ופיניקיים, שממחישים את הזיקה ההדוקה בין הפרקים הנדונים בספר לבין ספרות המזרח הקדום. כמו כן יש הפניות רבות לפרשנות היהודית לדורותיה, בדגש מיוחד על פרשנות ימי הביניים. חיבור זה מצטרף לספריו הקודמים של שלום פאול, ובהם פירושו לספר עמוס בסדרת "מקרא לישראל" (1994; גירסה מעובדת של פירושו שפורסם באנגלית ב-1991) ולעשרות מאמריו שראו אור בארבעים השנים האחרונות, בהם 51 מחקריו שפורסמו מחדש בשנת 2005 בקובץ Divrei Shalom: Collected Studies of Shalom M. Paul on the Bible and the Ancient Near East, 1967-2005, Leiden: Brill 2005.

הפירוש לישעיה מ-סו נפתח במבוא מפורט ובהיר, הדן בנושאים רבים ובהם נוסח ותרגומים (סעיף כ), שאלת "ישעיה השלישי" (סעיף ב), סקירה היסטורית (סעיף ג), לשון וסגנון (סעיפים י-יא), הזיקות בין ספרי המקרא האחרים לבין ישעיה מ-סו (סעיפים יב-יח), מורשת המזרח הקדום (סעיף יט), ועוד. בשונה מספרים אחרים בסדרה אין בספר נספחים לפרקים, ודיונים אלה הובאו ברובם במבוא (סעיפים ד-ט), או שובצו במבואות לפרקים. המבוא לספר נחתם בביבליוגרפיה מפורטת, הכוללת ספרות עד 2004.

ההפרדה בין "ישעיה הראשון" ל"ישעיה השני" מבוססת על ראיות רבות ומוצקות, ובראשן העובדה שבפרקים א-לט נזכרים אירועים שהתרחשו במחצית השנייה של המאה השמינית לפנה"ס (ובהם מותו של עוזיהו מלך יהודה ב-736 לפנה"ס בקירוב - ראו פרק ו; ומסעו של סנחריב מלך אשור ליהודה ב-701 לפנה"ס, פרקים לו-לז), ואילו בפרקים מ ואילך נזכרו אירועים שחלו במאה השישית לפה"ס, ובהם נפילת ירושלים וגלות יהודה (מ, א ועוד), ואף צוין במפורש שמו של כורש מלך פרס (559-530 לפנה"ס; מד, כח; מה, א). רבים מפרידים בין "ישעיה השני" (פרקים מ-נה) לבין "ישעיה השלישי" (פרקים נו-סו). שלום פאול דן בסוגיה סבוכה זו הן במבוא הכללי לפירושו (עמ' 6-11), והן בפירוש המפורט, ומוכיח שהפרדה זו אינה מבוססת כל צורכה ויש להניח שהנבואות חוברו בידי מחבר אחד (להלן, "ישעיהו השני"). הנבואות בפרקים מ-מח חוברו לשיטתו בבבל, ואילו הנבואות האחרות (מט-סו) בירושלים, רובן לאחר השיבה מן הגלות.

בסוגיית משך פעילותו הנבואית של ישעיהו השני, טוען שלום פאול בפירושו לפרק סג, ש"זמנה של התחינה כנראה סמוך לאחר החורבן" (586). ואילו במבוא לספר מודגש שהנביא עלה לארץ אחרי הצהרת כורש, כלומר, לא לפני 538, ואחר כך ניבא את הדברים שהובאו בפרקים מט ואילך. שתי קביעות אלה מחייבות להניח שפעילותו הנבואית נמשכה כחמישים שנה (585-535 בקירוב). זה אמנם לא בלתי אפשרי, שהרי היו זקנים שראו את ייסוד הבית השני (537?), ואפילו את חנוכתו (515) וזכרו עדיין את הבית הראשון שחרב ב-586 (עזרא ג, יב; חגי ב, ג). יחד עם זאת עדיף להניח שהתחינה בסג, ז-סד, יא לא חוברה "סמוך לחורבן", אלא תחת השפעתו הכבדה, אולי בדור הראשון לגלות, ואת פעילותו הנבואית של ישעיהו השני יש כנראה לקבוע בין השנים 560 ל-530 לפנה"ס בקירוב.

שלום פאול טוען, בעקבות חוקרים אחרים, שיש בישעיה מ-סו עדויות ל"ניצני גיור" (עמ' 17), וכן שהצטרפותם של נוכרים לעם ישראל היא "תופעה חברתית-דתית חדשה, שהחלה להיווצר בתקופה הפרסית" (עמ' 405). ישעיהו השני אכן תמך בהסתפחות זרים לעם ישראל ובשילובם בפולחן, אך לא ברור באיזו מידה דבריו משקפים מציאות של ממש או משאלות לב של הנביא, ואם אכן במציאות עסקינן, לא ברור היקפה של התופעה, וככל הנראה לא מדובר אלא במקרים בודדים וחריגים. סביר להניח שישעיהו השני עושה היסטוריזציה של הרעיון האסכטולוגי המובא בישעיה ב, ב-ג: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש הרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". ישעיהו השני ראה אולי במעט הנוכרים שביקשו להסתפח לעם ישראל התגשמות נבואתו של ישעיהו בן אמוץ וסימן לבאות - הצטרפותם של המוני נוכרים לעם ישראל.

בספר אין כל עדות לגיור ואין "ניצני גיור", וברור שהצטרפות נוכרים לעם ישראל אינה תופעה חדשה לחלוטין. ישעיהו השני אמנם מתייחס ל"בני נכר הנלווים אל ה'" המבקשים להצטרף לעם ישראל בגלות ולקיים את מצוות ה'; אך כידוע כבר בתורה יש כתובים המדברים על הסתפחות זרים לעם ישראל בצאתם ממצרים ובתקופת הנדודים במדבר לפני ההתנחלות בכנען, וגם במקרים אלה לא ברור אם מדובר במציאות של ממש או בהצגת קשרים מאוחרים יחסית כקדומים. זאת ועוד, יש בידינו עדויות רבות להסתפחותם של לא-ישראלים לעם ישראל במשך כל תקופה המקרא, ובייחוד בתקופה הקדם-מלוכנית. היו אלה לא רק נוכרים שישבו בארץ והסתפחו לישראל, אלא גם לא-ישראלים שנכנסו אל הארץ יחד עם שבטי ישראל ואף אחריהם. זרים שהסתפחו לישראל נזכרו הן בחוקי התורה (דברים כד, יז; כז, יט ועוד), הן בסיפורים בתורה ובנביאים ראשונים, והן ברשימות היחס בתורה, ביהושע ובדברי הימים.

חשיבות מיוחדת נודעת ל"מסורות הכלביות" (יהושע יד, ו-טו; טו, יד-יט; שופטים א, י-טו ועוד), המעמידות בראש שבט יהודה בתקופה הקדם-מלוכנית דווקא גיבורים לא ישראלים שהסתפחו לשבט, ובראשם כלב בן יפונה הקנזי, המוגדר כ"נשיא" יהודה בספר במדבר יג, ו; ובספר יהושע יד, ח שם המחבר בפי כלב את המשפט הבא: "ואנכי מלאתי אחרי ה' אלוהי" (ולא אחרי "ה' אלוהיכם"). הקנזים היו קבוצה לא-ישראלית שנדדה בשולי הארץ הנושבת בתקופת הברונזה המאוחרת (בראשית טו, יט), וככל הנראה במקביל לכניסת הישראלים אל הארץ, כבשו את חברון ואת דביר, והסתפחו בהדרגה לשבט יהודה. מאלפת העובדה שהשמות היהויסטיים היחידים שנמנו ברשימות היחס של יהודה בדברי הימים א ב-ד מצויים דווקא בקרב המשפחות הלא-ישראליות, ובעיקר בקרב הקנזים שהסתפחו לשבט יהודה (כגון, שריה ויואב), ומכאן אתה למד שהקנזים אכן אימצו משכניהם הישראלים את האמונה באל אחד, והמכנה המשותף להתהוות הישות היהודאית בראשית תקופת המלוכה היה לא רק שיתוף אינטרסים פולטי וכלכלי אלא גם מכנה משותף רעיוני. גם בימי בית ראשון היתה התנגדות להצטרפות נוכרים לעם ישראל ולנישואי תערובת, לצד תמיכה בתופעות אלו. הוויכוח בין החוגים הבדלניים לבין החוגים שגילו פתיחות לקליטת יסודות לא-ישראליים לחברה הישראלית (לרבות נישואים עם נשים לא-ישראליות), מלווה את עם ישראל במשך כל תקופת המקרא. אשר על כן, ביטויים של בדלנות או פתיחות לקבלת יסודות לא-ישראליים לחברה הישראלית, אינם יכולים לשמש מדד לתיארוך ספרי המקרא.

לפי תפישת עולמו של ישעיהו השני ה' הוא "מלך יעקב" (מא, כא, והשוו גם מג, טו; מד, ו; נב, ז), והכמיהה לחידוש שלטונו של בית דוד אינה מצויה בפרקים מ-סו. יחד עם זאת, יש כתוב אחד, שהוא בבחינת יוצא מן הכלל, המזכיר את דוד במפורש: "ואכרתה לכם ברית עולם, חסדי דוד הנאמנים" (נה, ג), והוראתו היא: "חסדי דוד", כלומר, ההבטחות והשבועות שנשבע ה' לדוד - שרירות וקיימות לעד, ולכן הברית שתיכרת בין ה' לבין עמו ישראל, ברית שתתקיים לנצח, איננה מבטלת או מחליפה את הברית עם דוד, כהצעתו של פאול (עמ' 395). אדרבה, ברית הנצח עם דוד תתקיים לעד ולא תתבטל מפני הברית עם ישראל, ולא זו בלבד שהאל יקיים את הבטחתו לדוד במלואה, אלא אף ירחיבה ויחילה גם על כל ישראל, ואין סתירה בין שתי הבריתות הללו. עיקר כוונת הכתוב להדגיש שאפשר לסמוך על דברי האל המקיים את כל הבטחותיו ושבועותיו, וכשם שהבטיח וקיים בעבר כן יהיה גם בעתיד, וכך פירש רד"ק: "כמו שחסדי עם דוד קיימים, כן תהיה בריתי עמכם קיימת", וכך יש לפרש גם את נה, ד-ה: כשם שהאל הבטיח וקיים לדוד ("הן עד לאומים נתתיו" וגו'), כך הוא מבטיח ויקיים לישראל (פס' ה: "גוי לא תדע תקרא" וגו').

ישעיהו השני אינו מטיף לחידוש שלטון בית דוד, ואיננו שב ומדגיש את הברית עם דוד, אלא דווקא משתדל להצניע אותה, בניגוד ל"מחבר ההיסטוריה הדויטרונומיסטית" ולנביאים שקדמו לו ושבאו אחריו, ובהם ישעיהו בן אמוץ (ישעיה יא, א-י), יחזקאל (לד, כג-כד ועוד), חגי (ב, כג) וזכריה (ג, ח; פרק ד; ו, יב). מכאן שבוויכוח שהתנהל במאה השישית לפה"ס בין תומכי בית דוד למתנגדיו, ישעיהו השני מצוי בתווך. מחד גיסא הוא מזכיר את הברית לדוד ואף מציין את נצחיותה ואת זיקתה לברית עם ישראל, שכן חשוב לו להדגיש שאפשר לסמוך על הבטחות האל (השוו מט, ז: "ה' אשר נאמן"; השורש אמ"ן בנפעל בא בישעיה מ, סו רק בכתוב זה ובפרק נה, ג); אך מאידך גיסא זו הפעם האחת והיחידה שבה הוא מתייחס לסוגיה זו, ואילו בכתובים האחרים הוא מדגיש שה' הוא "מלך ישראל וגואלו". ההתייחסות המינימליסטית לבית דוד מבדילה איפוא את ישעיהו השני מן ה"דויטרונומיסט", אך יש לזכור שבסוגיות אחרות יש קירבה רבה בין השקפותיהם (כפי שהדגיש שלום פאול במבוא לפירושו, בעמ' 35-38). בפרקים מ-סו אין התנגדות למלך בשר ודם או למוסד המלוכה, ואין טענה שתיאוקרטיה עומדת בסתירה למונרכיה - בניגוד לגישה המצויה בספרי שופטים ושמואל (ברובד הקדום האצור בהם, המכונה במחקר "ספר המושיעים"), גישה שאין לה אח ורע בספרים אחרים במקרא או בספרות המזרח הקדום.

הערות אלה אינן מעיבות על ההישג הגדול והחשוב של שלום פאול, ושל עורך הסדרה שמואל אחיטוב, שהצליחו להגיש לקורא העברי את הפירוש הביקורתי הטוב והמקיף ביותר שנכתב עד עתה בעברית על ישעיה מ-סו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ