הקריאה קילקלה אותה

שהם סמיט
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שהם סמיט

הקוראת המלכותית

אלן בנט. תירגם מאנגלית: יואב כ"ץ. הוצאת ידיעות ספרים, 149 עמ', 88 שקלים.

מישהו כתב שזה ספר שמומלץ "להתכרבל אתו על הספה". נו, שוין. יש לשער שקלישאות ירדפו את יצירת המופת הקלאסית הזאת בדרכה אל הנצח שלו היא ראויה. יחד עם זאת, יש להניח, או לקוות, כי אוהבי קריאה מן הסוג שאליו כיוון אלן בנט, ואשר עמו נמנית הקוראת המלכותית, לא יפלו למלכודות הנרקיסיזם האורבות למתכרבלים תרבותיים, ויתענגו לא רק משפע האזכורים הספרותיים.

העלילה לא חשובה. גם זה דבר שנהוג לומר על ספרות שעיקר ייחודה בכתיבה, ביופיה של הכתיבה, ברעיונות שהיא נושאת עמה בכנפיה, אי שם למעלה, בספירות אחרות לגמרי מאלה של רוב הספרות העלילתית, זו המנסה לפתותכם לרכוש אותה, למשל, באמצעות הרדיו, בימי שישי, בקול הצפיחית בדבש של אלכס אנסקי; ומצד שני - כי בכתיבה מורכבת לעולם יהיה גם צד שני - העלילה כן חשובה. היא דרך נוספת, אלגנטית מאוד, לצייר רעיון מופשט.

במקרה שלפנינו תמצית העלילה היא זו: מלכת אנגליה, בת פלוס-מינוס 80, בת דמות ספרותית של אליזבת השנייה, מלכת אנגליה הנוכחית (ולו מבחינת מקומה על ציר הזמן) מטיילת בגן הארמון עם כלביה, הגוררים אותה לאזור שאותו לא נהגה לפקוד עד כה ואשר בו חונה קרון של ספרייה ציבורית ניידת. המלכה, החשה כי מתוקף חובתה המלכותית לתמוך במפעלים ציבוריים מסוג זה, שואלת ספר מתוך אותו רגש חובה וקוראת אותו עד תומו כי כך חונכה: "ספרים, לחם בחמאה, פירה תפוחי אדמה - לגמור מהצלחת. זאת הפילוסופיה שלי מאז ומעולם". אז שואלת היא ספר נוסף - ובהדרגה הופכת לקוראת נלהבת ואפילו אובססיווית של ספרים מסוגים שונים (וגם משונים).

הקריאה - פריחה רוחנית שנתאחרה - משנה את המלכה: היא מביאה אותה להרהר בטבע האדם, בטבעה היא, בטבעם של ספרים ובמקומם בחייה. "הדבר המושך בקריאה, חשבה, הוא שוויון הנפש שיש בה: יש משהו יהיר בספרות. מה אכפת לספרים מי קורא אותם, או אם קוראים אותם בכלל? כל הקוראים שווים בעיניהם, גם היא... הספרים לא עושים אפליות". הקריאה מספקת נחמה אך גם תסכולים: "כשקראה את זיכרונותיה של לורן באקול השתלטה עליה ההרגשה כי מיס באקול נגסה בחיים נגיסה הרבה יותר גדולה משנגסה היא עצמה, והופתעה קמעה לגלות כי היא מקנאה בה". עוד נכתב כי "אילו שאל אותה מישהו אם העשירה הקריאה את חייה, היתה עונה בחיוב, ללא ספק, אבל היא היתה מוסיפה באותה נימת ודאות כי הקריאה גם רוקנה את חייה מתוכן... בקריאה אין משום עשייה".

ואמנם, הקריאה פוגעת בתפקודה כאישיות ציבורית ייצוגית, ועד מהרה מעוררת עליה את מנגנון פקידי "הארמון" הרואה בתחביב החדש עיסוק מסוכן, אליטיסטי, אנוכיי, המרחיק את מוסד המלוכה עצמו מן הציבור. בראש הפועלים לסיכול התחביב - או לפחות לרתימתו למען "מטרה גדולה יותר - למשל העלאת רמת האוריינות של האומה כולה" עומד מזכיר הארמון, סר קווין, ומזימותיו הן החומר המפרנס את העלילה החיצונית של הנובלה ושורה של רגעים קומיים, כגון פיצוץ ספר חשוד. "נכון, בדיוק בזה מדובר", אומרת המלכה, "בספר יש מטען שנועד להצית את הדמיון".

הבחירה במלכה כגיבורה היא אם כל הברקותיו הרבות והגאוניות של הספר, אך לאו דווקא מצד היותה חור הצצה אל חדרי חדריו של "הכתר" (נקודת מבט שכזאת יכול היה לספק, למשל, נורמן, העוזר-לענייני-קריאה שמינתה לעצמה), אלא מצד מיצוי הפוטנציאל הגלום ב"מלכה" כמצב אנושי ייחודי ואף טראגי. המלכה היא אישיות נעלה, אך גם נתינה צייתנית של מוסד המלוכה, עד כדי מחיקת עצמה (היא מדברת בגוף ראשון רבים ובשלב מסוים מגלה, לזוועתה, כי "אין לה קול"); היא ידועה מאוד, אבל מלבד כמה ממקורביה איש אינו מכיר אותה בשל שטחיות המפגשים עם נתיניה. סתירות מובנות מאליהן אלו, כמו גם השלכות נוספות של מוסד המלוכה על חייה הפרטיים ועל נפשה, נגלות למלכה לראשונה במלוא חריפותן רק בזכות הקריאה. הקריאה הופכת את המלכה מאוטומט לאדם מודע, או כפי שבנט מנסח זאת מנקודת מבטה: "הקריאה קילקלה אותה".

כפי שכבר חשד הקורא המתמיד - המלכה היא אם כל-קורא, היא מי שנהוג לכנות "הקורא הפשוט" - ה-Common Reader כפי שנרמז, גם אם על דרך השלילה, משמה המבריק של היצירה בשפת המקור - "The Uncommon Reader", שזכתה אמנם לחלופה עברית נאה - "הקוראת המלכותית" (אשחיל בהזדמנות זו טפיחת שכם למתרגם יואב כ"ץ) אך איבדה, מטבע מעשה התרגום, את הקריצה המבודחת אל "The Common Reader" מספרי מסותיה של וירג'יניה וולף.

ההדהוד אל וולף מעורר - לפחות את הקוראת הזאת - להתבונן ביצירה מבעד למשקפיה הפמיניסטיים. מבט כזה חושף את ההקבלה בין עולמה של המלכה - על פניו, הגברת הראשונה של בריטניה הגדולה - לזה של מרת דאלוויי, "האשה הקטנה" - אם תרצו, בת המלכה שכבודה פנימה, ועתותיה קודש לאלף ואחת מלאכות בית משמימות המצרות את אופקיה. על פי פרשנות שכזאת, מנגנון הממלכה, העושה כמיטב יכולתו להרחיק את המלכה מספריה, הוא הפטריארכט, השלטון הגברי, המבקש למנוע ממנה ידע והבנה - אשר בהכרח יובילו לפריקת עול, מרד ולצבירת כוח פוליטי מסוכן.

קריאה היא כוח, ואת הכוח הזה, בדומה לכוחות אחרים, צוברים באמצעות, בין השאר, אימון. לקראת סופה של היצירה - המאוד מצחיקה ומאוד עצובה, והשומרת על חיוניותה עד סופה המפתיע - חוזרת המלכה וקוראת את הספר הראשון ששאלה בספרייה, קראה במאמץ ופטרה אותו כ"יבש מעט". כעת, משהבשילה כקוראת, "היא נהנתה וצחקה מההערות... שלא הבחינה בהן כלל בפעם שעברה". או אז מתחוור לה כי "קריאה היא שריר, שריר שנדמה כי התפתח אצלה". היא הפכה מ-Common Reader ל-Uncommon Reader. אם תרצו, כל אחד יכול להפוך ל"קורא מלכותי".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ