והוא ישוב לארץ ישראל בטלית

נטע שטהל מנסה לביית את הזר: לכתוב על ישו בספרות העברית

יצחק לאור
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצחק לאור

צלם יהודי, מאת נטע שטהל, הוצאת רסלינג, 2008, 227 עמודים

כבר כתבו מחקרים על ישו בספרות העברית. איך לא. הרי נתן זך ויונה וולך ויואל הופמן, ועוד יותר מכולם פנחס שדה, ניהלו דיאלוגים עם דמותו של ישו, עם דבריו, אז איך שלא יכתבו מאמרים אקדמיים? זו העלאת גירה: "אתם תכתבו שירים, אנחנו נלעס קצת ונפרסם פייפרס".

ואולם ספרה של נטע שטהל על ייצוגיו של ישו בספרות העברית של המאה העשרים מעניק, אולי בפעם הראשונה, הזדמנות לכתיבת היסטוריה של הספרות העברית, לא כרונולוגיה, כנהוג בחוגים לספרות עברית, אלא היסטוריה. היא מתחילה מפרק יפה על אורי צבי גרינברג. אצ"ג המוקדם כותב:

בסופו של עולם,

וגדולים געגועיו לארץ ישראל,

והוא ישוב לארץ ישראל בטלית,

שהיתה על כתפיו בעומדו לצליבה.

הוא יעלה למועד

גאולת העולם

בסוף כל הדורות,

כמנורה העולה,

ונזר בן דוד

על ראשו הקדוש

ישו בשירה המוקדמת של אצ"ג הופך להיות יהודי מזרח אירופי ומגויס ללהיות חלוץ: "ועתה, אחי, צא מן המנזרים, כי בא מועד, ולמאה שערים לכה וקנה שם טלית... או מוטב: קנה מכנסים וכותונת: בגדי חלוץ, ושאל בעברית: אי הדרך אלי עמק יזרעאל". אפשר לקרוא את השירה הזאת, כולל ההפרדה בשירתו של אצ"ג אחרי השואה, למעין הפרדה: ישן שלנו, יהודי נרדף עם טלית, והצלב או האיקונין, הרודף, השונא, הרוצח. ואולם, ההפרדה הזאת היא מעין סיכום למאמץ הגדול של ההשכלה, של הלאומיות ושל כמה הוגים ציונים לביית את ישו, להשיבו ל"מקורו", כלומר להחזירו ליהדות, באמצעות המדומיין הלאומי, המדומיין שלא עמד לחכמי התלמוד, או לספרות העברית לדורותיה, עד ההשכלה.

כל כמה שיחסו של עגנון לישו שונה מזה של אצ"ג, גם הוא משתעשע בטלית של ישו, כלומר בהפיכתו לאחד מ"שלנו", על כל האירוניות הגלומות במעשה הסיפור של עגנון, אשר אינו קונה אף פעם את חגיגת הלאומיות באופן חד-משמעי. אבל חשוב מכל, כמובן, סיפורו של עגנון "הרוכל והאדונית", דווקא משום שבו מיוצג ההבדל באמצעות סיפור אהבה בין יוסף להלני, נוצרייה טורפת בעלים. "אבי שבשמים, צעק יוסף, כמה נתרחקתי. אם איני חוזר מיד הריני אבוד". הפחד הזה הוא הפחד היהודי שאתו מתמודד עגנון ושאותו המיסה הספרות העברית שנכתבה בארץ.

ואכן, חלק נכבד מן הספר מוקדש ליוצרים עבריים, כאלה שלא גדלו בין פולנים דתיים, ולא הצטרכו לכאורה להוריד את ישו מן הקיר בכנסייה ולהחזירו לשדות בית לחם, כדי שיהיה חלק מהפנטסיה של הארץ הקדושה. כותבת שטהל: "ביצירות שנכתבו אחר קום המדינה, ובפרט על ידי יוצרים ילידי הארץ, אין אנו מוצאים עוד אמביוולנטיות ביחס לישו, אלא יסוד חזק של הזדהות וקירבה". שטהל אינה שואלת "מה פתאום?" אולי משום שהשאלה חורגת מתחום המחקר שלה, ונוגעת בוודאי בשאלות של אידיאולוגיה. יתרונו הגדול של החיבור הזה, שאפשר לבדוק את טיבה של ההסתפחות למערב בראייה היסטורית. תולדות הספרות העברית החדשה היא כתולדות הפנטזיה היהודית החדשה: להיות ככל הגויים.

את הספר חותם פרק חשוב על אבות ישורון, המגלם יותר מכל את שני הפרקים: את הספרות העברית ש"נכתבה בקרב נוצרים" לספרות העברית שנכתבה הרחק מהם ו(לפיכך) אימצה לפעמים את סמליהם. בערוב ימיו כתב אבות במיצוי ובצלילות גדולה, כאילו כל חייו בין הכפר בפולין לבין הבית בתל-אביב נכנסו לתוך דמעה אחת. אני מצטט את השיר

העולם רגן

לא ולא

שעזבנ יש.

שעזבנ ארץ.

יש וישו, באופן שישורון כתב בכתיב חסר לגמרי, ממלאים, כמו שמציינת שטהל, תפקיד משמעותי בתיאור היציאה מפולין וההליכה לכאן. ואחר כך, בשירי הסבל האחרונים, חוזרים ייסוריו של ישו להיות חלק מדו שיח עם אלוהים:

יסר ייס

רני יה

ולמ

ות לא נתנני.

לא כאן המקום לעמוד, שוב, על גדולת השירה הזאת, על מיצוי מקראי ועל חלוקת הסבל להברות. וצריך רק לומר, כי הקריאה הזאת, בסוף הדרך, עושה שימוש מצמרר בציטוט של ישו מתוך תהלים, "למה עזבתני".

שני קשיים עוקפת שטהל במחקרה. על שניהם היא מתגברת באמצעות הניסיון לביית את הזר. הקושי הראשון הוא הכישלון המתמשך לכתוב את ההיסטוריה של הספרות העברית: לא כרונולוגיה ("מה-בא-אחרי-מה"), אלא התבוננות בעצים ושרטוט יער. רק כאשר תיכתב היסטוריה של ממש, אפשר יהיה לחלץ את אבות ישורון מתיאורו הכרונולוגי (משולי חבורת אלתרמן למרכז חבורת סימן קריאה, נניח) למקום המרכזי שלו, הרבה מעבר לדיוני טעם וכשרון. רק כאשר תיכתב היסטוריה של ממש אפשר יהיה לקרוא את מאתיים השנים האחרונות בספרות ולהציע קריאה באירוע הזה של הספרות העברית, ולא לדחוס - כמו שעושים עד היום כל החוגים לספרות עברית - לתוך "הספרות העברית החדשה", את כל הספרות מאז מנדלי מו"ס ועד רון לשם.

הכישלון של הדיסציפלינה הזאת, "ספרות עברית", לקרוא את עצמה במונחים היסטוריים, אינו נובע דווקא מרדידות אקדמית. כמעט ההפך הוא הנכון: טיבה הרדוד של הדיסציפלינה נובע מאי היכולת להעניק משמעות היסטורית לתופעה, אשר ביטוייה המובהקים ביותר הם הופעת "ספרות יפה" בזירה עתיקה למדי של ספרות עברית.

הקושי השני שאתו מתמודדת שטהל בצורה עוד יותר מוצלחת, באמצעות השימוש ב"זר" ובאי היכולת לבולעו, הוא הקושי המסתתר מאחורי כל ישו בספרות העברית הכי חדשה, או מוטב: "מה לנו ולו?", ואיך זה שהוא הולך ונפוץ ככל שאנחנו מתרחקים מהכנסיות וצלצוליהן והאיקונות. האם יש קשר בין שני הקשיים הללו? ודאי שיש קשר: בשיח החילוני של האינטליגנציה הישראלית אין הבדל בין התרבות הישראלית לבין התרבות המערבית. בליברליזם הזה מעורבת התרבות היהודית בתרבויות אירופיות "משחר היותן". בדרך כלל עושים שימוש באוצר מלים יווני במשנה כדי להוכיח "הטרוגניות", יחד עם דיבורים על דיאלוג יהודי-הלני (אלכסנדריה, איך לא?), אבל מתכחשים לעובדה שהספרות המערבית קיימת מאז הרנסנס כ"ספרות יפה" ביחד עם ציור ופיסול, וישו נוכח בכולם, ובעזרת אסתטיקה "חילונית".

המבוא של שטהל קצר מדי, לטעמי. אזכוריו של ישו בספרות התלמודית והרבנית חשובים, כמו שהיא מציינת, דווקא כדי להסביר עד כמה הבהיל "בן האלוהים", או הציורים שלו, עד כמה היה זר להורינו ולהוריהם, משכילים או לא משכילים. החלקים הסימפטומטיים ביותר בעבר היהודי הם כל אותם ציטוטים שצונזרו מהתלמוד מפחד והוחזרו בסוגריים במהדורות עכשוויות, כמו למשל המדרש היפה ממסכת סנהדרין על הפסוק מתהילים "לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך"... "לא תאונה אליך רעה - שלא יבעתוך חלומות רעים והרהורים רעים, ונגע לא יקרב באהלך - שלא יהא לך בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים" (ומכאן ואילך נמחקה הדוגמה להקדחת התבשיל: "כגון ישו הנוצרי").

השינוי הגדול מתחיל, על פי שטהל, עם ההשכלה. ככל שהיהודים מלאימים את תרבותם באירופה, הם מתעקשים להתקרב אל הגוף הזר, שאינו שייך להם, חוץ מ"מוצאו". אבל מה אכפת להם בכלל מוצאו היהודי? זו בדיוק השאלה, זה, אם תרצו, הממשי של הספרות העברית. ההכחשה של משהו זר כמעט כמו ישו.