בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ידע ולקח חלק

תגובות

בגרמניה קיים פער גדול בין הידע המדעי העכשווי על העבר הנאצי, שהוא נחלתם של ההיסטוריונים המקצועיים, לבין האגדות ההיסטוריות הרווחות בקרב הציבור. לא אחת מעדיפים חוגים רחבים בחברה לאמץ אגדות היסטוריות על העבר הנאצי, שמקלות על תחושות האשמה ומהוות תחליף להתמודדות כנה ואמיצה עם עבר נפשע. אחת הלגנדות המפורסמות ביותר אופפת את דמותו של אלברט שפאר, הארכיטקט ושר החימוש של הרייך, ואת תפקודו ברייך השלישי. שפאר עצמו טווה את הלגנדה זו כבר בתום המלחמה. הוא הציג עצמו כדמות א-פוליטית וכ"נאצי הגון" שפותה על ידי היטלר, אבל לא ידע על הפשעים, ומובן שלא לקח בהם חלק. באמצעות אגדה שקרית זו הצליח שפאר להתל בשופטיו ולהיחלץ מחבל התלייה. ואולם, אילו ידעו שופטיו של שפאר בנירנברג מה שיודע היום המחקר ההיסטורי על שפאר, הם לא היו מסתפקים בגזירת עשרים שנות מאסר. בעיני הציבור הרחב, אם שפאר, ידידו של היטלר, לא ידע דבר על הפשעים, מה יש להלין על האיש הקטן.

תרגום שניים מספריו של יואכים פסט בשנים האחרונות לעברית, הקרנת הסרט "הנפילה" של ברנד אייכינגר, וכעת הופעתו של הספר השני על אלברט שפאר, וביקורתו של יצחק לאור ("תרבות וספרות", 6.6) - כל אלה תורמים ליבוא לגנדות מעין אלו, מגרמניה לישראל. אך כבר ב-1999, עת יצא הספר לאור בגרמניה, הוא לא נתן ביטוי נאמן למצב המחקר ההיסטורי על פשעיו של שפאר. בספר האחרון העניק פסט לגיטימציה מדעית לכאורה לגירסתו של שפאר. לאחר שחרור שפאר מהכלא, ב-1966, שימש פסט יועץ היסטורי לשפאר, שכתב באותה עת את זיכרונותיו מהרייך השלישי. במקביל נעזר פסט בשפאר כעד מרכזי לאירועים שהתרחשו במוקד קבלת ההחלטות של היטלר לצורך הספר שכתב באותם ימים על היטלר (גם הוא יצא לאור בעברית). לכן, אפשר שגם עדותו על היטלר היא מוטה ולגנדרית יותר מאשר משקפת באמת את הדמות ההיסטורית של הרודן הנאצי.

פסט מעולם לא עימת את שפאר עם גירסתו הבלתי סבירה בעליל, כי למרות תפקידו המרכזי כשר החימוש - האחראי הן לבניית מחנות הריכוז והן לעובדי הכפייה שגויסו בהם - כי לא ידע דבר על השמדת היהודים. הלגנדות שהפיץ שפאר מאז שפירסם את ספר זיכרונותיו בעקבות שחרורו מהכלא, ספר שהיה לרב-מכר בכל העולם וגם בארץ, החלו להתערער זמן קצר לאחר מותו. מחקרו של מתיאס שמידט על קץ המיתוס של שפאר מ-1982, חשף כי שפאר יזם את גירושם של יהודי ברלין מדירותיהם, וכן חשף את ניסיונותיו של שפאר לטשטש את מעורבותו באמצעות אספקת מסמכים היסטוריים מזויפים. בשנות התשעים נמצא בארכיון בפראג חוזה בנייה המצביע על מעורבותו הישירה של שפאר בתכנון הרחבתו של מחנה הריכוז אושוויץ ב-1942 ועל הנהגתו של "טיפול מיוחד" במקום, לבקשת הס"ס. המינוח "טיפול מיוחד" משמעו רצח הכלואים. לשפאר הוסבר אל נכון מה משמעות המונח והדרישות הכרוכות בו, שכן המפרט המצורף מתייחס לחללים לביצוע הטיפול המיוחד (תאי גזים) ולכבשנים לשריפת הגופות.

ב-2002 פירסמה ההיסטוריונית הברלינאית סוזנה וילמס את ספרה על מדיניות הבינוי של שפאר בברלין, וחשפה כי כבר מ-1938 ביקש שפאר לסלק את יהודי ברלין מבתיהם ולשלחם למחנות ריכוז, כחלק מתוכנית הבינוי המגלומנית שהגה עם היטלר להקמת גרמניה, בירת העולם. שפאר ביקש לפנות אזורים שלמים כדי שיוכל להרוס בניינים קיימים לצורך בנייתה של גרמניה. "הנאצי ההגון" שפאר, לא הגאולייטר יוזף גבלס ואף לא היינריך הימלר, יזם את גירוש כ-50 אלף מיהודי העיר למחנות ריכוז. לצורך מימוש התוכנית דרשה חברת בנייה שהקים שפאר לבנות את מחנות הריכוז ליד מחצבות ולהשתמש בעובדי הכפייה של המחנות בעבודת הפרך. לאחר ביקור במחנה הריכוז מאוטהאוזן, התלונן שפאר להימלר כי הכלואים זוכים לתנאים טובים מדי.

מיתוס נוסף שיצר שפאר מציג אותו כמי שהסתייג החל במחצית השנייה של 1944 מהיטלר בשל מדיניות האדמה החרוכה והשלכותיה על הגרמנים. הוא טען שביקש לחבל ב"פקודת נירון" של היטלר שיצאה ב-19 במארס 1945, ואולם מסמכים שהוציא עד אמצע מארס דווקא מצביעים על כך ששפאר תמך לא פחות מגבלס בהמשך המלחמה הטוטאלית ובהמשך הפעלת תעשיית החימוש. הוא גם הציע להיטלר בתזכיר מאמצע מארס 1945 לרכז את כל הכוחות שנותרו מהוורמאכט ומהפולקסשטורם (גיוס של בני 16 ושל מבוגרים שעברו את גיל הגיוס לצבא) בחזיתות הריין והאודר.

גלעד מרגלית

דף של אלתרמן

להערתו הצינית של ב"צ ב"תרבות וספרות" (8.6) בנוגע לאסופת המאמרים של בתיה גור ("מבלי דלג על דף") בעריכת פוני בז'זינסקי ואריאל הירשפלד. הייתי מצפה לקצת יותר רצינות ועומק לפני פרסום הערה כמו זו בעניין הניקוד של כותרת הספר. בספרו המקורי של אלתרמן ("עיר היונה") מופיעה המלה "דף" בדל"ת קמוצה. בדיון בין העורכים הוחלט להיצמד למקור הציטוט.

אמנון בז'זינסקי



אלברט שפאר בעת משפטי נירנברג



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו