תת-עולם

איימן סיכסק
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איימן סיכסק

ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם הרוקי מורקמי. תירגמה מאנגלית: עידית שורר. הוצאת כתר בשיתוף כנרת, זמורה-ביתן, 366 עמ', 89 שקלים

שני סיפורים נפרשים במקביל בספרו של הרוקי מורקמי שראה עתה אור בעברית: "ארץ פלאות קשוחה" ו"סוף העולם". הפרקים האי-זוגיים בספר מתמקדים בסיפור הראשון, והפרקים הזוגיים בשני. הגיבור חסר השם של הסיפור הראשון הוא "קלקוטק", מעין מעבד נתונים אנושי שמקצועו הצפנת מידע - אמצעי שמשמש בעולם העתידני של הספר להבטחת המעמד, ומכונה "כביסה", בשל מעבר המידע מצדו האחד של המוח לצדו האחר - כבר בפתיחת הספר נודע לנו שהוא גויס למשימה מיוחדת.

נגד מחנה ה"קלקוטקים" (וכל הדמויות בספר מזוהות לפי שיוכן המקצועי, לא לפי שמות) ניצב מחנה של "סמיוטקים", שמטרתם לפצח את הקודים שבאמצעותם ה"קלקוטקים" נועלים את המידע ולגנוב את הנתונים המוצפנים. במציאות שבה הידע הוא אוסף של נתונים שאותם אפשר להסתיר או לחלוק על פי שיקולים שרירותיים, יחסי הכוחות סובבים סביב הבעלות על הידע.

אלא שיחסי הכוחות הפוליטיים האלה עומדים בניגוד לקיום הסוריאליסטי, שניחוח חמוץ של אלגוריה מאולצת עולה ממנו, במקום המכונה "סוף העולם", ומתואר בפרקים הזוגיים של הספר: זו עיר מוקפת חומה שתושביה איבדו את הזיכרון. אחד מהם, גם הוא חסר שם, קורא את חלומותיהם של קרנפים מתוך ספרייה של גולגולות ישנות. בכל ערב, לקולה של צפירה שאיש אינו יודע מה המקור שלה, יוצא העדר של הקרנפים החיים, המתוארים כבהמות מרהיבות וזהובות-פרווה, משערי העיר - שהתושבים האנושיים אינם מורשים לצאת אותם - ושב לקראת בוקר.

התחושה העיקרית שמלווה את הקריאה בחלקו הראשון של הספר היא מעין אי-נוחות הכרוכה בהיחשפות לקטעים אקראיים בסיוטים של מישהו אחר. מידה מסוימת של חרדה מאפיינת את חוויית המפגש עם הפרקים הפותחים. אולם עד מהרה, בגלל חוסר הנגישות הכללית שמאפיינת את העלילה והגיבור, מתחלפת החרדה בניתוק רגשי מהדברים המתוארים בספר, ואי הנעימות הופכת לרוגז על הבטחה שלא קוימה. ואמנם, קשה מאוד שלא לתהות, נוכח הטקסט הדחוס והבלתי מתמסר של הספר הזה, כמה פיסות מידע שאינן מתאגדות לעלילה ברורה, רציפה או מעניינת, אפשר להעמיס על הקורא - הכל באמתלה של בניית מתח עלילתי. מתי מפסיקה ההשעיה המכוונת של הפרטים ההכרחיים בעלילה להיות לגיטימית? נדמה שמורקמי ניסה למתוח כאן את הגבולות. חבל שהוא מותח אותם הרבה מעבר למה שסבלנותם של הקוראים עומדת בו, וכשהוא בוחר סוף סוף לנדב אינפורמציה ופרטים הכרחיים להתקדמות העלילה - המידע בנאלי, שטוח וצפוי להביך.

שני החלקים הנפרדים של הספר כביכול לא מתקשרים בפרקים הראשונים, אבל בסופו של דבר, כתוצאה מתפנית עלילתית, שכבר בפרק השני אפשר לצפות אותה - מורקמי בוודאי ציפה שהיא תכה את הקוראים בתדהמה כשתתברר - מתגלה כי "סוף העולם" הוא ביטוי לתודעה, למחשבות ולחלומות של הקלקוטק שמחזיק במושכות הסיפור של "ארץ פלאות קשוחה". הסיפור השני, אם כן, הוא נספח של הסיפור הראשון, תוצאה ישירה שלו.

כל זה היה עשוי להפרות דיון מעניין בסוגיית ה"תודעה הכפולה" שהספרות המודרנית מרבה לעסוק בה: קיומם של שני עולמות תודעתיים נפרדים אצל אדם אחד, והאפשרות שיצטלבו זה בזה. אלא שכמעט כל רכיב ברומן מכשיל דיון כזה: החל בלשון הפלגמטית והעייפה - לתרגום הלא-מלוטש בוודאי היתה יד בדבר: עידית שורר תירגמה מאנגלית, בעוד שספריו הקודמים של מורקמי בעברית תורגמו מהמקור היפאני - וכלה בדמויות הקרטון השטוחות שמאכלסות אותו, שרדידותן אינה מאפשרת להן אפילו להבחין בבנאליות הכללית של הקיום שלהן, ובוודאי שלא להגיב אליה.

ואף ש"ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם" אינו מתחייב לאמץ כללים ריאליסטיים, הרי שגם ברומן שמתיימר להיצמד לספר חוקים פרטי משלו אי אפשר ליצור את הדמויות רק באמצעות תיאור ההתנהגות התמוהה שלהן במציאות המתרחשת סביבן, בדיוק כפי שאי אפשר להעמיד עולם עלילתי עשיר ומשכנע רק באמצעות רצף של אזכורים ריקים מתרבות הפופ המערבית. בסופו של דבר, שאיפתו הגדולה ביותר של הספר היא גם הסיבה לכישלונו: העלילה שלו מתאמצת מאוד לחמוק מכל תבנית סיפורית מוגדרת, ובניסיונה היא חומקת רק מהקורא.

יש להניח שהצלחתו חסרת התקדים של מורקמי במערב, ובעקבותיה גם בישראל, היא העומדת מאחורי ההחלטה לפרסם בעברית רומן ישן יחסית של הסופר יליד יפאן, בתרגום שנופל משמעותית מהתרגומים הקודמים מבחינה סגנונית.

אפשר לשער שגם בגלל התרגום, אבל בעיקר בגלל העלילה האפויה-למחצה, הספר הזה יאכזב את אוהבי כתיבתו של מורקמי, בעיקר משום שהגיבור שלו, שאי אפשר שלא להתפלא על הבחירה בו כמספר, אינו מצליח לעורר שמץ של מעורבות מצד הקורא: לכל אורך 366 עמודיו של הספר הוא נותר חד-גוני וחסר מורכבות, עד כדי כך שבשעמום שהוא משרה הוא נוגד באופן כמעט גרוטסקי את צבעוניותה ושאפתנותה של העלילה.

"ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם" הוא בעיקר אוסף מרשים, גם אם לא סדור וחסר אבחנה, של רעיונות מסקרנים שלא מתפתחים או מתקדמים לשום מקום, ותחילתה של התעוזה שמאפיינת את המחבר. למרבה השמחה, זה לא באמת "סוף העולם". אחריו באו ספריו הטובים בהרבה של הרוקי מורקמי.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ