אחלה שיר שבעולם

יקיר בן-משה
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יקיר בן-משה

דבל קליק זלי גורביץ'. הוצאת עם עובד, 106 עמ', 69 שקלים

הקריאה בשיריו של זלי גורביץ' מזכירה סצנה מהמערכון "קרקר נגד קרקר" של "הגשש החיוור", העוסק במריבת גירושין וחלוקת הרכוש בין בני הזוג. בסצינה פוגש סוף-סוף מי שמכונה "פליקס הובלות" (שייקה לוי) את הגברת קרקר המכונה "ברברה" (גברי בנאי), שכה עוררה את סקרנותו בנחירותיה הרמות מן החדר הסמוך. הוא כולו עוקצני לנוכח כתיבתה ה"פיוטית" של ברברה זו, הקוראת לפניו משיריה. וכך מתנהל הדיאלוג:

ברברה: כתבתי שיר.

פליקס: מתי?

ברברה: אתה מוכרח לשמוע אותו.

פליקס: לא נכון.

ברברה: יש לי שתי רכבות שדוהרות בתוך עיני.

פליקס: תאונת דרכים קטלנית.

ברברה: בחושך.

פליקס: הלך הפיוז.

ברברה: הראש סתום.

פליקס: צריך ניקוי ראש.

ברברה: יש לי ציפור משוגעת ששרה בתוך גרוני.

פליקס (על פי מנגינת השיר "יש לי ציפור קטנה בלב"): ווי-ווי-ווי-ווי-ווי.

ברברה: ומה יש לי, ומה אין לי. ובסך הכל, סך הכל - מי אני, מה אני, מי אני, מה אני, מה אני, מי אני, מי אני, מה אני, מה, מה, מה, מה - יפה?

פליקס: מה?! ב-ב-בטח יפה, זה אחלה שיר שבעולם.

ההומור כאן פועל על המתח שבין הפשטה להמחשה. ברברה מדברת במטאפורות וברמיזות, ואילו פליקס מפרש את המטאפורה באופן מילולי כפשוטה, במונחים יומיומיים, קונקרטיים וצליליים. ברברה מנסה להישמע טראגית, אך הערותיו של פליקס מציגות אותה כדמות פתטית ומצועצעת.

גם לגורביץ' יש יכולת מדהימה לאחוז בשני מצבי התודעה השירית הללו, המופשט והמוחשי, אך בניגוד ל"גשש" - בלי לגלוש לפתטיות ולהלעגה של שפת השיר. וכך נפתח הספר:

"לו לא היה לי ראש רק פרח/ לו לא היה לי על על הגבעול// לו לא היה לי צר על הצוואר/ לו לא היה לי כיף על הכתף// לו לא היה לי יזע על הגזע/ לו לא היה לי חושך באור יום// הייתי כך נדמה לי/ללא לו ללא לא ללא לי".

בזכות המרקם הצלילי הפשוט של השיר, הטקסט יכול להיקרא כשיר ילדים מוצלח או פזמון גלגל"צי. אך ברור שהמערכת הצלילית של השיר מצביעה על דבר עמוק יותר: במשך כל הקריאה אנו חשים את הדיבור השירי כתלוי על בלימה, כדיבור על תהום: על פי השיר, אילולא מערכת הייצוגים הקונקרטיים התומכים בקיומו של הדובר (פרח, גבעול, צוואר, גזע), היינו לא כלום, "ללא לי". השיר מתנועע על שתי מסילות מקבילות, בין פשטות צלילית ובין מורכבות אנושית, ומוליך אותנו להכרה בכוחה של סיבת הקיום.

ההבנה המזעזעת שאיננו אלא פרח, גבעול וגו' לא מתגלה בסופו של השיר כמענה למסתורין האופף אותו, אלא מלווה את השיר לכל אורכו. כבר בשורה הראשונה חשים שהדובר מדווח מתוך תודעה שעל-סף פירוק. ועל המתח המצמית הזה - בין ההפשטה הגדולה של קיומו ובין הקונקרטיות הצלילית, הכמעט-ילדותית, של שפתו - עומדת שירתו של גורביץ'.

הנה דוגמה נוספת מתוך השיר "הנה הנה": "הנה באה הצמרמורת/ באה באה הגמרמורת/ הקטר כבר מצפצף/ הנה הנה בא הכיף// החתול אוהב שמנת/ עטלף אוהב פירות/ משורר אוהב מלה/ אני פלפל ממולא// ... הנה בא לו החרחור/ ואומר לי היי בחור/ זהו זה הגיע סוף/ אין יותר כבר מה לחשוף".

קשה לקרוא את שיריו של גורביץ' בלא הקשר של שפת המנגינה. הריתמיקה אינה רק מנוף להבעת אמירה, אלא היא במקרים רבים המנוף עצמו. לא במקרה מתחשק לזמזם את השירים בקול רם (במקרה שלפנינו על פי שיר הילדים "הנה באה הרכבת"). הקסם הפואטי מתגשם בעיקר דרך הצליל המיוחד המופק מהפיסוק, החריזה והמצלול, במקצב שקול, אחראי ומדויק. נדמה שאין משורר שידמה לגורביץ' בגרוב ובפופ שהוא יוצר בכתיבה. הוא כמו יושב ומשחק בשורה ארוכה של חרוזים פשוטים או מורכבים, ויוצר מהם שורות ארוכות או קצרות כאוות נפשו.

"דבל קליק" הוא הספר השלישי בטרילוגיה אחרי שני "יום יום" (2002) ו"זמן בב" (2005). המשותף לשלושתם הוא הכתיבה הקולחת, הישירה, שנדמית כנכתבת בקצב המחשבה. זה יכול להיות רצף חלומי, יומני, תובנת-פתע, או סתם הרהור; ובלשונו של המחבר: "הופה, פתאום/ איזה זנב שיר// מפתה/ להיאחז בו" (מתוך "הופה", "יום יום").

השירים המופלאים של גורביץ' מהדהדים במשך תקופה אחרי שקוראים אותם.

כל היכולות הפואטיות שלו - מהחזרה אל הפשטות הצלילית, דרך כתיבה אוטומטית מתוך הבזק-מחשבה ועד לתחושת ריקנותו ואפסותו של הדובר - הופכים את העולם האלקטרוני והעידן האינטרנטי המזהיר והמנכר, שאנחנו חיים בו, לשירה נוקבת. לא במקרה מכונה הספר החדש "דבל קליק" - הוראה המוכרת לכל מי שאוחז בעכבר של מחשב. מצד אחד השירים מצביעים על רוח ה"קליק", ה"פופ" וה"גרוב", ומצד שני אפשר לחוש שהמרקם הצלילי אינו אלא פיתוי לדו-משמעות; בלחיצה כפולה על העכבר אנחנו נכנסים לעולם המתנפץ לאלפי רסיסים. אין הרבה משוררים המעזים לעמוד כך במרכז השירה העברית, במלוא הרהב והריקות, ולזמר את שבחי ה"טם טם/ טם טם/ ט-טם ט-טם-ט/ טם-ט-טם ט/" (מתוך "קודה"). זה עלול להישמע כצליל של פעמון ריק, הד לתקופה דינמית וקצבית - אך זהו דיבור אמיתי וכן, דיבור בראשיתי על קצה הלשון, ההופך לגשר שבין תוהו לבוהו.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ