הכל הולך

בניגוד לאחרים העוסקים במשבר שישראל נתונה בו, רכלבסקי מבחין בין סיבה למסובב, בין מה שאפשר לעשות למה שלא

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אליה ליבוביץ'

אין גבול ספי רכלבסקי. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 279 עמ', 88 שקלים

ספרו של ספי רכלבסקי מתאר בלשון חדה חלק מהרעות החולות של החברה הישראלית בשנה ה-61 לקיומה. הספר כמעט פטור מניסיון לשכנע את הקורא שהמדינה אמנם סובלת מחוליים קשים, ושהחולה נתון בסכנה אמיתית לחייו. יש אולי כאלה שאינם שותפים לתחושה האפוקליפטית האופפת את הספר על גורלה העתידי של המדינה היהודית לנוכח סימני המחלה - אולם קרוב לוודאי שאין כמעט אדם בארץ הזאת שלא מבחין בסימפטומים ברורים של מחלה קשה. ייתכן שלא רבים מוכנים ללכת עם המחבר, ולהסיק מסקנות המתחייבות, כמעט לוגית, מהעובדות הזועקות מכותרות העיתונים ומכל מהדורת חדשות ברדיו ובטלוויזיה על המשמעויות העתידיות של התהליך, אך נראה לי שאין חולק על העובדות עצמן.

הספר הוא ניסיון מעניין לתת איפיון תמציתי למגמת ההידרדרות של החברה היהודית בארץ כמעט בכל תחומי הקיום הבסיסי שלה - רווחה, ביטחון, השכלה ותרבות. שם הספר, "אין גבול", הוא ביטוי נאמן למוטיב הראשי שלו: המכנה המשותף לתהליכים הפסיכולוגיים והחברתיים שביטוים בשחיתות השלטונית הבוטה, באלימות הגואה של יחידים ושל קבוצות, בגודל הפער הכלכלי (שרק במדינות מפותחות בודדות יש לו מתחרים), ובצניחה כמעט חופשית בכל מערך החינוך וההשכלה - הוא התהליך המתמשך של פריצת והסרת גבולות.

הצבת גבולות וקביעת מגבלות על המעשים של בני אדם הן חלק ממהותה של תרבות. אלה לא הגבולות שמציב אדם אחד, או קבוצה של בני אדם, בכוח הזרוע, על פעולותיהם הפיסיות והרוחניות של בני אדם אחרים, אלא גבולות בתחומים שונים המקובלים על בני אדם מתוך שכנוע פנימי, הכרה והבנה של אותו התחום. כך הדבר בציור, שבו לא כל גיבוב של צבעים הוא מעשה אמנותי; כך הוא במוסיקה, שבה לא כל ערבוב של רעשים הוא קונצרט, ממש כשם שלא כל אוסף של מלים הוא ספרות או שירה.

וכך גם בפוליטיקה: לא כל מעשה או מחדל של בעלי השררה בחברה - שאין כל מעצור, שיטה או גבול שמכוון אותם - הם מדינאות. בוודאי שאוסף כזה אינו יכול להיחשב כסדר חברתי, ולמעשה אפילו לא כשלטון.

אך בעוד שבתחום העשייה האמנותית והספרותית פעילות חסרת כל רסן וגבול מניבה בדרך כלל תוצאות חסרות טעם, אך רק לעתים רחוקות מסוכנות, בתחום המדיני-חברתי, בפרט בחברה כמו ישראל - המצויה בסיכון קיומי מידי כוחות גדולים חיצוניים המאיימים עליה בהשמדה פיסית, פעילות נטולת רסן וגבולות של אנשי השלטון מגבירה את הסכנה לעצם קיומה.

תכל'ס

"אין גבול" מתאר באופן חד מכלול תופעות של השקיעה הגדולה של החברה הישראלית, וגם נותן להן הסבר תמציתי. אחד היסודות שהופכים מקבץ של בני אדם לחטיבה חברתית - הן בחברת לאום והן בתת-קבוצות בתוכה - הוא תמונת עולם כלשהי, ראייה מסוימת של המציאות שמקובלת בקוויה הכלליים על רוב בני החברה, או לפחות על החלקים השליטים בה מבחינה פוליטית, כלכלית וחברתית.

העולם הרוחני והחברתי המתואר בספר הוא עולם שאין בו כל מגבלה, התאפקות, או איסור על שום עשייה, רעיון, או התנהלות שבין אדם לחברו או בין אדם לחברה. מקורם בחשיבה, בעקרונות של מוסר בסיסי או בתפישת עולם פילוסופית כלשהי שאינה אגוצנטרית. אבל בישראל אין כל סימני גבול, אין שלטי עצור ואין גם היגיון, מורשת או מוסר אינטואיטיוויים בסיסיים שמכוונים את הפוליטיקה, החברה ואפילו הצבא.

האילוצים היחידים החלים על האופן שבו מתנהלים חוגי השלטון בארץ - ובעקבותיהם גם חלקים מכריעים בחברה כולה, יחידים או או קבוצות - הם אלה הנגזרים מהרצון להגיע לתכלית חומרית כלשהי: כסף, כוח פוליטי, או אף כוח פיסי. זו המציאות החברתית שרכלבסקי מכנה בשם תרבות ה"תכל'ס". הספר מנסה לתאר את ההתפתחות ההיסטורית והחברתית, ואת הסיבות הסוציולוגיות, הפוליטיות והתרבותיות להתהוות החברה הישראלית הזאת שאין בה גבולות.

בעולם הרוחני-המוסרי השולט בתרבות הישראלית של תחילת המאה ה-21 ניצב עיקרון הפוך בדיוק לסיסמה המיוחסת לשופט אהרן ברק - "הכל שפיט" (סיסמה שנואה כל כך על שר המשפטים הנוכחי ועל חלק מסוים של אנשי חוג השלטון בישראל). מול הסיסמה הזאת מעמיד רכלבסקי את הסיסמה "הכל סחיר". לדעתו זה המוטו המכונן של ישראל העכשווית. רכלבסקי צודק בעניין זה, כשם שהוא צודק ברוב קביעותיו האחרות בספר. אולם "הכל סחיר" אינו האנטי-תזה ל"הכל שפיט". אולי הסיסמה הישראלית שמתגברת אפילו על העיקרון של "הכל סחיר" היא "הכל הולך".

למעשה, שם הספר - "אין גבול" - הוא כמעט ביטוי נרדף לסיסמה "הכל הולך", והספר כולו אינו אלא ההמחשה וההסבר שזהו אכן העיקרון המנחה כיום את השלטון בישראל, ובהשראתו גם עוד חלקים גדולים של החברה הישראלית.

רכלבסקי עוקב בדקדקנות אחרי שלבים שונים של הרס גבולות ומגבלות, שהחברה הישראלית קיבלה על עצמה כדבר מובן מאליו סמוך להקמת המדינה ובשנותיה הראשונות. כמעט שלא צריך לומר שלהתנחלות מעבר לקו הירוק יש משקל מכריע בתהליך ההרס המתמשך הזה. סייגים, מגבלות, כללים ותמרורי דרך הם סממני התרבות האנושית, והם חלק מיסודות הקיום שאי-אפשר בלעדיהם בחברה אנושית נאורה. גם השכל הפשוט מחייב זאת, וגם תקדימים ודוגמאות היסטוריות מעידים שעולם ללא גבולות הוא עולם שבו הגבולות הנכפים על רוב בני החברה הם הצרים ביותר. צאצאו ובר-בטנו של עולם כזה הוא העולם שבו כל דאלים גבר.

זרם המעמקים

הספר מציג תובנות פסיכולוגיות, תרבותיות וחברתיות רבות ומגוונות. לא חייבים להסכים עם מקצתן או אף עם רובן, אולם רבות מהן מלאות עניין ומעוררות מחשבה. בין העניינים הזוכים לטיפול מעמיק בספר אפשר למנות את שקיעתה של המחשבה האנליטית בחברה הישראלית, הכלכלה הגלובלית, עליית האיסלאם העולמי, אהוד אולמרט, איום הגרעין האיראני ועוד. כל הנושאים הללו משמשים את רכלבסקי כדי להבין את הרקע לשחיתות השלטון בארץ, לירידה המשמעותית בכושר ההרתעה של צה"ל ושל מדינת ישראל, לשקיעתה של ההשכלה, לגאות באלימות של יחידים וקבוצות בחברה, ולחוסר היכולת המוחלט של מנהיגי המדינה לראות את הנולד.

רכלבסקי כמובן אינו הראשון שנדרש לנושאים גורליים אלה. הם עולים לדיון בכל ליל שבת בכל בית במדינת ישראל ובכל העיתונים. ההבדל הוא שרוב הדיונים המוכרים לי בנושאים אלה נראים לי כעיסוק בקצף שעל פני המים: הקצף לבן, בהיר ודינמי, ומואר היטב באור השמש. הוא מצטלם בקלות, העיסוק בו מעניין, מהנה, יש לו רייטינג גבוה, "פוליטיקה" בידורית במיטבה; רכלבסקי עוסק באותו אוקיינוס של מציאות, אולם באמת מנסה להבין את זרמי המעמקים שמעלים את הקצף על פני המים. בעיני, רכלבסקי נראה כאחד הישראלים היחידים היודע להבחין בין סיבה למסובב, בין מוביל למובל, בין טפל לעיקר, בין מה שאפשר לעשות למה שאי אפשר לעשות, ובין מה שראוי לעשות למה שאינו ראוי.

דוגמה אחת היא הדיון בספר בשתי סיסמאות הקיימות בשיח הישראלי כבר 40 שנים ושעליהן קמות ונופלות מפלגות פוליטיות בישראל. האחת היא זו של השמאל בישראל: "שטחים תמורת שלום", שמולה ניצבת השנייה, סיסמת הימין "שלום תמורת שלום". על שתי סיסמאות אלה, בעדן או נגדן, נשפכו קיתונות של דיו בעיתונות הישראלית ואינסוף שעות שידור ברדיו ובטלוויזיה הוקדשו לעיסוק בהן. כפי שמראה המחבר, לסיסמה הראשונה אין כל ערך מעשי, והיא אינה יכולה לשמש בסיס לשום תוכנית מדינית בת ביצוע; גם הביטוי השני אינו אלא קצף בלבד, כלי תעמולתי גרידא ביד הימין בישראל. הוא אינו מבטא הבנה, ולו גם שטחית, של נפש האדם. אילו השימוש בסיסמה היה מלווה בניסיון לתת לה משמעות אמיתית כלשהי, היא היתה צריכה להביא את המנפנפים בה למסקנה הפוכה בדיוק לעמדתו של הימין הישראלי בשאלת השטחים וההתנחלויות מעבר לגבול.

איפה השמות?

במאמר קצר כמו זה אין כמובן יכולת להגיב באופן ענייני; להעריך, לבקר, להתנגד או לתת הסבר נוסף על המכלול הגדול של אמירות והיפותזות שעליהן בנוי הספר. ארשה לעצמי רק שתי הערות ביקורת קצרות: הספר הוא צעד גדול קדימה לעומת יצירות ומסות אחרות המתייחסות לנושאים אלה גם בכך שהוא לא נמנע מלנקוב בשמות אנשים אינדיווידואליים, ולנתח את תרומתם האישית לשקיעה הגדולה של המדינה. אולם אפילו רכלבסקי לא הולך רחוק מספיק בכיוון זה. יש בספר שימוש רחב בבניין נפעל, פעל או התפעל - כלומר בצורת הפועל העומד ולא בהטיות פועל יוצא: "הכיבוש כמו לא רק נתפס ... אלא גם נחווה כעונג בפני עצמו"; או "המערכת הישראלית הפנתה גבה... אל כל דיון עקרוני ומופשט", וכן באינספור מקומות אחרים. אף כי אי אפשר להתכחש לאמיתות אלה, מן הראוי להמעיט ככל האפשר בשימוש בצורת ביטוי כגון "פעולות בוצעו", "שגיאות נעשו", "ישראל סירבה" או "המדינה החליטה" , החביבות במיוחד על כותבים ודוברים רבים, בעיקר תומכי הממסד הקיים. אמירות כאלה מסתירות עובדה בסיסית - ההיסטוריה נעשית בידי בני אדם, ורק בני אדם אחראים לה.

"אין גבול" דווקא צועד כברת דרך הגונה בכיוון פרשנות ריאליסטית של ההיסטוריה בכך שהוא אינו מהסס לעסוק באחריותם ובתרומתם של אנשים קונקרטיים להתפתחות ושינוי החברה בישראל. כך מוזכרות בו במפורש ובפירוט לא קטן דמויות בולטות בהיסטוריה הישראלית, כמו דוד בן גוריון, אריאל שרון, משה דיין, דן בן אמוץ, מנחם בגין, יורם ארידור ואחרים. אי אפשר כמובן לצפות מספר כמו "אין גבול" לפירוט מלא ומקיף יותר מכפי שניתן בו בנוגע לאחריותם האישית של בני אדם קונקרטיים למהלכים היסטוריים. אולם ראוי היה לשנות קצת ניסוח של משפטים, להפוך אותם מסבילים לפעילים, תוך אזכור שמו של האחראי המדויק.

שינויי נוסח קלים פה ושם, וכמה אמירות מפורשות יותר, היו עוזרים לקורא להבין כי באחריות לתהליך השקיעה של החברה בישראל נושאים אישים ספציפיים וידועים, ובניגוד לכל הקינות הנשמעות מכל עבר, אחריות זו אינה מפוזרת באופן דליל ואחיד על פני כל אזרחי מדינת ישראל. הפיזור הזה מוריד את ערכו בבורסה של המושג "אחריות" לאפס.

כך היה הקורא גם מיטיב להבין דבר חשוב בקשר לאירוניה המרה של ההיסטוריה, המתוארת בספר כך: "דווקא לידיו של אותו יורש עצר (אהוד אולמרט) החסר אפילו את ההיגיון המושגי, המצומצם והמעשי... שבעולמו לא נותר... אלא אינסטינקט הישרדות עלוב וגחמני... דווקא בידי ראש הממשלה הזה הונח (בניין הופעל!) הטיפול באיום הקיומי, החמור ובעיקר המושגי מכולם - האיום הגרעיני". האירוניה המרה שעליה מדבר רכלבסקי אינה של איזה שר היסטוריה טרנסצנדנטי שבן תמותה לא יכול להתייצב מולו. לעובדה האירונית הגורלית הזאת אחראים אנשים מסוימים, פרט לאהוד אולמרט עצמו, בעלי שם וכתובת ידועה בארץ. מספרם, מן הסתם, אינו עולה על 25. וייתכן מאוד שאף לפחות ממניין אחד מביניהם היה די כוח, אילו רצו בכך, לבנות מציאות שבה אירוניה מרה כזאת לא היתה אפשרית.

הערת הביקורת השנייה נוגעת לעניין השפה והניסוח. מבנה משפטים רבים בספר שונה מהמקובל בשפה המדוברת. לדוגמה: "לבדה נותרה לה כך הזירה הציבורית-פוליטית כבוראתה של התרבות הישראלית החדשה" - במקום "כך נותרה לה לבדה הזירה... כבוראתה". גם אם אין במשפטים כאלה משום טעות בדקדוק העברי, הם מקשים במקצת על הבנת הרעיונות המעניינים המובעים בהם.

הסתלקותו של השכל

בספר שמואל א' פרק ד' מסופר הסיפור העצוב של התבוסה הגדולה שנחל עם ישראל באחת ממלחמותיו עם פלשתים. המלחמה התחילה בהתלהבות משיחית. ארון האלוהים עצמו הובא משילה לשדה הקרב (פסוק ה'): "וירעו כל ישראל תרועה גדולה ותהום הארץ". אולם מלחמה זו הסתיימה בכי רע. בפסוק י' נאמר: "ויינגף ישראל... ותהי המכה גדולה מאוד". ובאותה עת ממש, אשתו של פנחס, אחד ממנהיגי ישראל וכלתו של המנהיג הרוחני הישיש עלי הכהן הגדול, כרעה ללדת. ועל ערש מותה השכילה האשה החריפה הזאת לתת ביטוי תמציתי, מדויק, קולע ובלתי נשכח, למצבו הלאומי של עם ישראל, ולתרבות ולרוח של אותו דור: "ותכרע ותלד... ובעת מותה... ותקרא לנער אי כבוד, כי גלה כבוד מישראל" (פסוקים י"ט, כ' וכ"א).

רכלבסקי אינו אשה ואינו כורע ללדת. עם ישראל גם לא ספג מפלה גדולה כמו בימי עלי הכהן ובניו. אולם הספר הוא אכן ילדו הרוחני של מחברו; ומפלה ישראלית גדולה - צבאית, מדינית או כלכלית - היא אפשרות שאינה נראית כיום מופרכת לחלוטין. כותרת הספר, "אין גבול", הולמת את הספר ואכן מאפיינת במידה רבה את פני הדור. אך בעקבות אותה אשה מופלאה לפני 3,000 שנים היה המחבר יכול לתת ל"נערו" אולי עוד שם אחר: "אי שכל - כי גלה שכל מישראל". כי הספר הזה הוא בין השאר ניסיון, במידה רבה מצליח, לתת תשובה, חלקית לפחות, לתהייה לא קטנה: על עם ישראל נאמר בספר דברים (פרק ד', ו'): "עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". אך לנוכח אירועי השנים האחרונות ממש, אדם ניצב נבוך ובלבו פליאה. ראש הממשלה של אותו עם חכם ונבון ייאלץ (אולי) לוותר על כיסאו בעתיד לא רחוק כלשהו. כיצד ייתכן שאם אמנם הדבר יתרחש, סיבתו תהיה מעטפות כסף וסיגרים יקרים שקיבל אותו ראש ממשלה במתנה ממיליונר אמריקאי, ולא בגלל מלחמה מיותרת שבה פתח ואותה ניהל בשלומיאליות, ושבה נפלו קרוב ל-200 אזרחים וחיילים ישראלים, ומאות בני אדם נוספים מעברו השני של הגבול. מי שיעיין בספרו של ספי רכלבסקי ימצא תשובה חלקית לשאלה זו, או לפחות עזרים והנחיות היכן לחפשה.

פרופ' אליה ליבוביץ מלמד בחוג לאסטרונומיה ואסטרופיסיקה באוניברסיטת תל אביב

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ