מה שאדנאואר ידע

תום שגב
תום שגב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תום שגב
תום שגב

הרחק מהמסילה: המזרחים והשואה

חנה יבלונקה. הוצאת ידיעות ספרים, מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 382 עמ', 88 שקלים

בראשית שנות ה-50, כשהחלו ניצולי השואה לקבל פיצויים אישיים מגרמניה, פנה יו"ר התאחדות עולי לוב, אביגדור רקח, אל נשיא הקונגרס היהודי העולמי, נחום גולדמן, ודרש להסדיר פיצויים גם ליוצאי לוב. גולדמן, שניהל את המגעים עם גרמניה בעניין זה, הגיב לדברי רקח בזלזול: "מה אתם מטפסים על עצים? אם יהודי פולין מקבלים פיצויים, אתם חושבים שגם לכם מגיע?"

חנה יבלונקה לא מצאה תיעוד המאשר את כל פרטי גרסתו של רקח, אך לדבריה ההתכתבות בין התאחדות יוצאי לוב לבין גולדמן מצטיירת לקוראים בני זמננו כ"עניין הזוי" כמעט. לשכתו של גולדמן ניסתה להתיש את יוצאי לוב בכל מיני תכסיסי השהיה ביורוקרטיים, לרבות הטענה שהמזכיר אשר כתב להם - שנתיים לפני כן - אינו עובד עוד בלשכה, ולכן אין לדעת מה כתב להם ומה הם כתבו לו וכיוצא באלה תירוצים.

יוצאי לוב לא הרפו. הם פנו למשרד האוצר ולמשרד החוץ, וגם שם שילחו אותם בלך ושוב וכך יצאו שנים, עד שנמאס להם ואז עשו את מה שראוי היה לעשות מלכתחילה: הם שלחו מכתב לקונרד אדנאואר, קנצלר מערב גרמניה. בתוך זמן לא רב החלו לקבל פיצויים וכמה מהם מקבלים אותם עד היום.

הסיפור הזה שייך לכאורה לתחום היחסים שבין הממסד האשכנזי למזרחים, אך הוא מעלה גם את השאלה על מה בעצם צריך היה לפצות את יהודי לוב. התשובה היא, שבימי הכיבוש האיטלקי הושמו כמה אלפים מהם במחנות, שהידוע בהם היה מחנה ג'אדו, שבו נספו כ-600 בני אדם מרעב וממחלות. אחרים הושמו במחנות בתוניסיה ואף באיטליה עצמה, וחלקם נספו. גם במרוקו ובאלג'יר הוקמו מחנות ונרדפו יהודים בהשראת הנאצים. ב-1941 גם נרצחו יהודים בפוגרום ידוע שהתחולל בעיראק, אף זאת בהשראת הנאצים. הנה יסוד לקביעה שגם מזרחים נמנים עם קורבנות השואה. יבלונקה ניסתה להיחלץ מהקביעה הזאת בעזרת סימן שאלה: "האם שואה?"

פרופסור ישראלי שומר נפשו ייטיב לעשות אם ירחיק עצמו מהשאלה הזאת, כי אם ישיב עליה בחיוב - עמיתיו עלולים לטעון שהוא מתחנף לאמיתות התקינות הפוליטית, ואם יעז להשיב עליה בשלילה - יימצא מטיל ספק ב"אחדות ישראל", והנה פגיעה באחד מיסודות ההיסטוריוסופיה הציונית. על כן אין פלא שיבלונקה מסתפקת בהצגת השאלה.

יבלונקה, פרופסור באוניברסיטת בן גוריון, התמחתה בחקר יחסם של הישראלים אל השואה. היא כתבה על הניצולים ועל משפט אייכמן. כמו ספריה הקודמים גם ספר זה מכיל מידע רב עניין שחלקו לא פורסם בעבר; בתוך כך עשתה המחברת שימוש בפרוטוקולים של הישיבות שערכה הנהלת יד ושם. היא כותבת היטב, אך השאלה שהיא מציגה מחייבת תשובה ברורה.

הממונים על עיצוב הזיכרון עמדו לפני דילמה אידיאולוגית, פוליטית ופסיכולוגית: מצד אחד הם ראו בשואה סיפור אשכנזי - למזרחים כמעט אין מה לחפש בו, אלא כשומעים פאסיוויים, שחובתם הפטריוטית היא ללמוד את תולדותיה; מצד שני, היתה התיזה בדבר שותפות הגורל היהודית - גדעון האוזנר, התובע במשפט אייכמן, תיאר את השואה כחוליה אחת בשרשרת ארוכה של רדיפות אנטישמיות, החל בעת העתיקה. גם יהודי ארצות ערב נרדפו בשל יהדותם, ובמובן זה גם הם קיבלו שותפות מסוימת בחוויית השואה.

הזיכרון הלאומי משקף את שתי המגמות האלה. ככל שהזכירו את השואה כראיה לנכונותה של האידיאולוגיה הציונית וכהצדקה לקיומה של מדינת ישראל - קירבו אותה גם אל המזרחים ואותם קירבו אל השואה.

זה היה תהליך הדרגתי שבשיאו חדלה השואה להשתייך רק לאשכנזים והיתה לאחד ממרכיביה העיקריים של הזהות הישראלית עצמה. יבלונקה מתארת אפוא תהליך של הפקעה: הישראליות הפקיעה את מורשת השואה מהאשכנזים. עד כאן יבלונקה מובילה סיפור מרתק ומנומק היטב. היא צועדת בביטחון גם בשדה המוקשים הראשון המתגלה בסיפור הזה, הקשור בפיצויים.

הכסף שקיבלו רבים מניצולי השואה מגרמניה לא העשיר אותם בדרך כלל; הם קנו להם חיפושיות פולקסוואגן ונסעו לחו"ל, אך מחקר של בנק ישראל מראה שרובם השקיעו את הכסף כדי לממן לעצמם דירות חדשות ולימודים לילדיהם. הקיבוצים הקימו חדרי אוכל חדשים ובריכות שחייה. כל זה הנעים את תחושתם כישראלים, האריך את שלטון מפא"י והעמיק את הפער בין אשכנזים למזרחים. על כן היו מזרחים שזיהו את מצוקתם עם הפיצויים שקיבלו ניצולי השואה.

רוב המזרחים לא דרשו ולא קיבלו פיצויים, מפני שלא נמנו עם קורבנות השואה, וזה מחזיר אותנו אל "אחדות הגורל". אם הבנתי נכון את מה שיבלונקה מהססת לומר בפירוש, הרי גם היא סבורה, בצדק לדעתי, שחלקם של המזרחים בסיפורה של השואה שולי למדי. בנקודה זו הגורל היהודי לא שמר על אחדותו. למרבה המזל, אפשר לומר. אך יבלונקה אינה אומרת זאת.

במקום זה היא נכנסת לתחומי מחקר של אחרים, מנסה ללמוד מה בעצם קרה שם - בצפון אפריקה, בעיראק ומשום מה גם ביוון, כמו נמנו גם יוצאי מדינה זו עם המזרחים. היא מרבה לצטט חוקרים ובעלי דעה הסבורים שגם יהודי צפון אפריקה נמנים עם קורבנות השואה ומתארת את מורשת השואה כביטוי לדחיקת המזרחים מהקולקטיב הישראלי: לדבריה, ספרי הלימוד העלימו את רדיפת המזרחים בשואה וכך עשו גם כמה מוזיאונים.

בתוך כך הכינה יבלונקה טבלה המורה כי עד 1994 כל עובדי בית הספר להוראת השואה במרכז יד ושם, 23 במספר, היו אשכנזים. ב-1995 התחילו להעסיק שם גם עובדים מזרחים; ב-2003 היו 54 עובדים, תשעה מהם מזרחים. על פי הערת השוליים, נתונים אלה אינם מוסמכים, אלא עלו משיחות עם ידידי המחברת ביד ושם. אפילו אם הנתונים נכונים, הם מוכיחים לכל היותר שגם ביד ושם, כמו בכל מקום בישראל כמעט, קיפחו את המזרחים. אין זו ראיה לכך שהם נושלו ממורשת השואה.

לקראת סוף הספר המחברת סוקרת בקורת רוח ספרים על השואה שכתבו מזרחים וסרטים שעשו עליה. מקצתם ניגשו אל הנושא כסוכנים של זהות מזרחית ומגישים את עבודותיהם כמחאה על כך שזהותם נושלה מהמקום המגיע לה בהיסטוריה. כמה מהם ביקשו לקדם את הדעה כי התרבות המזרחית היא הומניסטית יותר מתרבות אירופה. הרבה סטריאוטיפים אורבים להם בדרך זו. יבלונקה יודעת להיזהר: כשהיא מתקרבת אל התיזה שבן לאב יליד מרוקו ייטיב לעמוד על אלימותה הרצחנית של תרבות אירופה מבן לאב יליד פולין, נניח, יבלונקה מותחת קו סיום וטוב היא עושה, כי זו התחלה בעייתית מאוד לספר אחר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ