השיזף, הדקל, הנענע והחידקל

ניצה בן-דב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניצה בן-דב

את "חסות", הרומאן של סמי מיכאל שהתפרסם ב-1977, קראנו כסיפור על מלחמת יום כיפורים מפרספקטיווה מיוחדת במינה: ארגון שמאלני של יהודים וערבים בחיפה, העיר המעורבת, חווה במשותף את ראשיתה של המלחמה. מיכאל בחר לצמצם את זמן המלחמה המתואר ברומאן לשלושת הימים הראשונים, כשנדמה היה שהצבא הישראלי נוחל תבוסה. שלושה ימים בלבד, ודי היה בהם לקלף את דימוי האחווה השורה בין יהודים לערבים בארגון שהם שייכים אליו. בשעת מבחן זו, כל צד חוזר כמעט באופן אטוויסטי למקורותיו: היהודים מבקשים את ניצחון הצבא הישראלי, והערבים מייחלים להשמדתה של המדינה היהודית. הקונפליקט חוצה משפחות, וזוגות מעורבים מוצאים את עצמם מסוכסכים בתוך שני התאים, האידיאולוגי והמשפחתי.

זירת ההתגוששות בין האידיאולוגיות הסותרות היא דירתה של שולה, המופיעה ברומאן כבת של קומוניסטית קיצונית, אשה הנשואה לחבר בארגון השמאלני ואם לילד מפגר. חברי הארגון מטילים עליה את המשימה להסתיר בדירתה את פתחי, משורר ערבי-ישראלי, הצמוד לטרנזיסטור בתקווה לשמוע שהפעם תבוסתו של הצבא הישראלי מלאה. בין שולה, אלמנת קש המחכה לאות חיים מבעלה שבשדה הקרב, לבין פתחי, הולך ומתעצם מתח אישי ולאומי לצד מתח מיני דחוס הנקרע בין משיכה לרתיעה.

"חסות" היה הרומאן הראשון של מיכאל שלא היה פולמוסי, בניגוד ל"שווים ושווים יותר", הרומאן הראשון שלו, שיצא לאור ב-1974 וחולל מהומה תקשורתית. "חסות" גם אינו רומאן לבני הנעורים, כמו "סופה בין הדקלים" שיצא לאור ב-1975. ב"חסות" מתגבשת איפוא לראשונה ההכרה שסמי מיכאל הוא סופר ישראלי מקורי, ומזדקרת בו הדמות של הערבי-הישראלי במלוא מורכבותה.

אך יש גם נקודה "עיראקית" סמויה ברומאן. הבעל מרדוך, שהלך למלחמה וגורלו עלום לאורך כל העלילה, הוא ככל הנראה יהודי יוצא עיראק. הוא עלה לישראל בהיותו בן 28, לאחר שנכלא ב"כלא מדברי" ובילה בו 11 שנים. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הוא בן ארבעים ומשהו. מרדוך הוא ככל הנראה יהודי עיראקי, משום שכשם ש"הכלא המדברי" הוא מושג ערטילאי, כך גם ארץ המוצא של מרדוך לא נזכרת בשמה המפורש ברומאן אף לא פעם אחת. מן הידועות היא שהתואר "שם" בתודעה הקולקטיווית הישראלית הוא כינוי רומז לאירופה של השואה, וכאן השית אותו סמי מיכאל על עיראק, שאסרה את גיבורו והטילה עליו עבודת פרך באזור נידח.

לכאורה מרדוך עונה על סטריאוטיפים הנגזרים ממוצאו, אך הוא גם אישיות ייחודית, המנותקת ממוצאה. מצד אחד הוא מפצח גרעיני אבטיח בסלון ומטיל את מימיו בחצר הבית, אבל להפתעתה של חמותו, מרדוך ש"גבר מוצק הוא, וגם בא משם", אינו משמש מכונה לרבייה לפי הסטריאוטיפ של הגבר המזרחי. לאחר שנולד לו בן מפגר, הוא חש "אשמה" ומתיירא מהבאת ילדים נוספים לעולם. רגישותו, איפוקו, מסירותו למשפחתו, לארגון וגם למדינתו, שערכיה ומעשיה נוגדים לכאורה את ערכיו של הארגון, עושים אותו לאדם הממזג בתוכו ניגודים למכביר, החש תחושת ארעיות במדינתו החדשה, אבל בה בעת הוא אדם שברגע שהטיל עוגן במקומו - יגן עליו בחירוף-נפש. ואף שעלה לארץ בעל-כורחו והצטרף לארגון ששלל את מעשיה של המדינה, יצא למלחמה מתוך מחויבות מובנת מאליה.

מרדוך, מהרגע שיצא למלחמה, הוא דמות נעדרת בביתו וביחסים המתפתחים בין אשתו למשורר הערבי שמצא חסות בביתו. דמותו הנעדרת גם עולה מכל צלצול טלפון שמרעיד את הבית. ניכר שכולם מחכים לו, חושבים עליו ותוהים על גורלו. הרומאן מסתיים בלא מענה לשאלה הקריטית, אם חי הוא או כבר נפל עם הנופלים. עובדה זו מרחיקה את מרדוך עוד יותר ממגע ישיר עם הקורא.

מה פשרה של סיטואציה נעדרת-נוכחת כזאת? הגיבור העיראקי הסמוי מהעין של "חסות" יוצא לאור הזרקורים ברומאן הבא אחריו, "חופן של ערפל" מ-1979, המקדים את זמן הסיפור של "חסות" ב-25 שנה, ועושה תיקון לחמקמקותו של הגיבור העיראקי הראשון של מיכאל.

"חופן של ערפל" מספר את סיפורו של רמזי, מהפכן יהודי במחתרת הקומוניסטית בבגדאד בסוף שנות הארבעים. למעשה, זה אותו גיבור הנמצא בכל אחד משני הרומאנים בתקופה שונה של חייו ובשתיהן הוא נקלע למצב דומה. גם מרדוך בישראל של שנות השבעים וגם רמזי בעיראק של שנות הארבעים מתרועעים עם ערבים במפלגה הקומוניסטית שמאחדת ביניהם מבחינה רעיונית, עד הרגע שבו נחשפים מתחים רדומים בין יהודים לערבים. מלחמת יום הכיפורים ב"חסות" ומלחמת השחרור ב-1948 - שהדיה מגיעים לבגדאד ב"חופן של ערפל", הן נקודות מבחן בשני הרומאנים. בשניהם מגלה הגיבור הקומוניסט בשעה זו נאמנות למקורותיו היהודיים.

סמי מיכאל הקדים את המאוחר כשהתחיל בישראליותו של גיבורו העיראקי ובחר למקמו במלחמת יום הכיפורים, ורק אחר כך חזר לעיראקיותו של גיבורו העיראקי והציבו בקדמת הבימה כדי שקוראיו יתוודעו לערש תרבותו. ב"חופן של ערפל" רמזי מופיע על בימת הסיפור במלוא הדרו, גיבור ראשי המוקף גלריה עשירה של דמויות המעידות עליו ועל עיראק מולדתו, מוקף בבני משפחתו, בשכניו, בחבריו, באהובתו סוהאם, באחיו הציוני אכרם. המציאות האנושית הענפה גם מתובלת בנופיה האופייניים של בגדאד, באקלים ובצמחייה שלה, בחידקל המתפתל בלבה, בחום הלוהט הממיס את זפת רחובותיה, בשיזף הענק, בדקל החזק ובערוגות הנענע הצומחות בחצרותיה.

על רקע עולם פנורמי של מראות ונופים, אורחות חיים, אמונות ומאבקים מתייצב הגיבור העיראקי של "חופן של ערפל" במלוא קומתו. בזכות מעשה ספרותי חשוף ופתוח זה הפכה בגדאד של שנות הארבעים לחלק מנופה של הספרות העברית, כמו הערים של מזרח אירופה ביצירותיהם של ברדיצ'בסקי, ביאליק ועגנון, וכמו וינה ביצירתו של דוד פוגל. ב"חופן של ערפל" נתן מיכאל ביטוי רחב ועמוק לעיראקיות שלו, שבה, כמו במזרח-אירופיות של ברדיצ'בסקי, ביאליק ועגנון, ניכר המניע הכפול: לשמר את מה שאבד לנצח, ולבקר את מה שהיה שם.

מהדוגמה הבאה אפשר להתוודע ליכולתו של מיכאל להביא ייצוג מורכב להלך הרוח, למנהגים, לאי-יכולת לראות את הנולד ולאשליות של יהודי בגדאד בנקודת זמן מסוימת בהיסטוריה הארוכה שלהם. נקודת הזמן מוגדרת מאוד: מלחמת העולם השנייה באירופה הסתיימה ובפתח עומדת מלחמת השחרור בארץ ישראל, שבעקבותיה הקיץ הקץ על הקהילה היהודית הקדומה בעולם. השנה היא 1946 ושעשוע, אחד מעשירי הקהילה היהודית בבגדאד, נושא לאשה את אחייניתה של אשתו, סוהאם, שהיא אהבת ילדות של רמזי. שתי המשפחות מודעות לקשר הטבעי והנכון שבין רמזי לסוהאם, שלעולם לא התממש עקב נישואיה של סוהאם לאיש זקן ועשיר, בעל לאשה בשלה, אך עקרה. גם שעשוע מודע לכך שהוא חודר ברגל גסה ליחסי נער ונערה שנטוו בעדנה וברוך, והוא מתרץ את מסיבת הנישואין הגדולה שיערוך במעמדה האיתן של הקהילה היהודית.

מיכאל מתאר את המציאות של הקהילה באותה תקופה תיאור היסטורי אמיתי אך גם מותח עליה ביקורת, על חיי האישות והחברה, על מנהגיה והשקפת עולמה, שבה נישואים כפויים של אשה צעירה לבעל עשיר, זקן ונשוי, הנערכים בהסכמת אשתו הם עניין מקובל. הבעל נחשב לגבר מנוסה, והוא יצטרך להוכיח למקורביו שאשתו הצעירה היא בתולה. על סוהאם יהיה אפוא לעבור את מבחן הבתולים על ידי בדיקת הסדין בתום ה"חדירה".

זו הדגמה לתרומה הספרותית שתרם סמי מיכאל להבנת עולם שהתפוגג בערפל כשקמה מדינת ישראל ורובה הגדול של הקהילה העיראקית היגר אליה, אפילו רמזי, שכל העת פיקפק באפשרות קיומה. כמו באירופה של סוף שנות השלושים, כך בעיראק של סוף שנות הארבעים, היהודים לא תיארו לעצמם שקץ ישיבתם בהן כה קרוב.

ב"חופן של ערפל" גם מתנגשת האידיאולוגיה הציונית עם התורה הקומוניסטית הקוסמופוליטית-הומניסטית של הגיבור, רמזי. "אחי אכרם וחבריו", אומר רמזי, "רוצים לאסוף את כל היהודים ולרכז אותם על חלקת אדמה קטנה ולהניח לעולם להתפלש בזוהמתו. הם חולמים להקים ארמון נקי בתוך ביצה מסריחה. אבל הם בונים כלוב מסוכן ולא ארמון". רמזי, האנטי ציוני, מצהיר שהוא הצטרף לקומוניסטים כי הם משמשים לדעתו מגן ליהודים. אכרם, יריבו הציוני המר, אינו מאמין למשמע אוזניו ושואל בתדהמה: "אתה קומוניסט מפני שאתה ציוני?" ורמזי עונה: "מפני שאני יהודי".

על רקע סינתיזה אידיאולוגית זאת אפשר להבין את התגייסותו של מרדוך, גיבור "חסות", למלחמת יום הכיפורים כעשרים וחמש שנה מאוחר יותר. רמזי, שדיבר באומץ על היותו יהודי ועיראקי, נעשה ברבות הימים יהודי וישראלי תחת השם מרדוך. סמי מיכאל ששלח את גיבורו העיראקי למלחמה ישראלית ביקש להוכיח את ישראליותו תחילה. אחר כך היה יכול לשוב ולתאר את שורשיו. רמזי, מרדוך וסמי מיכאל היו פעם יהודים ועיראקים. היום הם יהודים וישראלים, וככאלה הם יכולים לספר את עברם העיראקי בכנות, בישירות וללא תיווך.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ