בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על נהרות בבל: קינה מודרנית

תגובות

ספרו החדש של סמי מיכאל הוא בראש וראשונה סיפור מסע על קו הקץ. סיפור שכבר מלכתחילה מבטיח את הסוף המתקרב. הוא מציג את זכי דאלי בן השבעים, גיבור הרומאן, כיהודי האחרון המתעקש להישאר בודד בעיראק, ולו גם תחת משטרו האפל של סדאם חוסיין.

למה בחר סמי מיכאל לצאת למסע העצוב הזה אל עירו היפהפייה והאהובה משכבר הימים, עיר של נעורים ואהבה ודקלים ונהר, כדי לפגוש בעיר רפאים מבהילה, ריקה מכל יהודיה, ומרוטשת ומוקעת על ידי מושליה? האם, כמו אורפיאוס, הוא שם נפשו בכפו לרדת אל השאול, רק כדי לנסות ולהציל נפש יהודית אחרונה זו, ולהבטיח על ידה את המשך ההיסטוריה המפוארת והאבודה של יהדות בבל לדורותיה?

חלק דומיננטי ביצירתו של מיכאל עוסק בבגדאד היהודית של שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת. שהרי סמי מיכאל עלה לארץ ב-1949, בתוך גל העלייה של מאה ושלושים אלף יהודי עיראק, שעם הקמת מדינת ישראל נהפכו באחת לגורם עוין בעיני השלטונות בעיראק, ונאלצו לקום ולעזוב. אלא שמיכאל, בספריו, לא הכיר מעולם באובדנה של יהדות בבל, ובוודאי שלא השלים עמה. באובססיוויות המשיך לחיות ביצירותיו את השכונות והשווקים שבהן עברה עליו ילדותו, פינות הרחוב שהמתיק בהן סוד עם אהובותיו, הגגות שדילג מעליהם אל מחבואיו ומסתוריו כאיש מחתרת. שוב ושוב הפעיל מיכאל בספריו את משאבות הזיכרון בכל עוצמתן והעמיד בכל פעם מחדש בגדאד יהודית חיה וקיימת לכל דבר; מ"סופה בין הדקלים" אל "אהבה בין הדקלים" ומ"חופן של ערפל" אל "ויקטוריה". זאת ועוד. מיכאל, בניגוד לרוב הסופרים המהגרים החיים את שתי המולדות שלהם כיישות סיפורית אחת, ניתק את יצירתו הבגדאדית מכל זיקה לישראל העכשווית. אבל גם כאשר פנה, בסופו של הרומאן "ויקטוריה", להעלות את הנפשות הפועלות לארץ, זו לא בבחינת עלייה אלא נפילה קשה ומרסקת שלהן - כאנשים וכיהודים.

רק ברומאן "מים נושקים למים" (2001) מתחיל להסתמן מעין פיוס בהוויתו החצויה של מיכאל בין מולדת העבר להווה, כאשר יוסף המהגר יוצא עיראק, בעבודתו כאן כהידרולוג הנאבק על מקורות מימיה של הארץ הזאת ונשבה בקסמיו של הירדן, מצליח לייצר באמצעות המים של שם וכאן מעין שפה של שיתוף וגישור לאיחוי קרעיו וגעגועיו, כאשר החידקל שלו בכל זאת נושק לירדן.

והנה "עאידה" מחזיר אותנו שוב לבגדאד. אבל כאמור זו כבר אינה בגדד היהודית התוססת אלא עיר שרק המתים משייטים בה: מתים של קהילה עתיקה שהיתה ואינה עוד, היסטוריה שנקטעה כך פתאום, זיכרונות שיש ונכתבים ויש שמשתכחים, ויהודי אחרון שימיו ספורים.

במלים אחרות, גם אם יהדות בבל הלכה והתרוקנה מאנשיה ומתולדותיה כבר למעלה מחמישים שנה, רק עכשיו פונה סמי מיכאל להשלים עם המציאות הנוראה, כשהוא מתייצב מפוכח וכואב לשאת את קינתו הגדולה על עיר ואם שחרבה, כשזוועות של כיבוש ומלחמות אזרחים עדיין מקיזות את דמה. בתהלים פרק קל"ז יושבים בני לוי על נהרות בבל, כינורותיהם תלויים מנגד, ובאבלם כי רב מבכים את ציון, שממנה גורשו והוגלו עם חורבן הבית. והנה למעלה מאלפיים וארבע מאות שנה מאוחר יותר, יושב בן לוויים מודרני בציון, כשהפעם הוא מתאבל ומבכה את חורבן בבל היהודית, ובהיותו זה שנים רחוק וזר לה, הוא מגייס את היהודי האחרון על נהרות בבל, לקונן באמצעותו את אשר עם לבו.

ואכן, לא רקוויאם מלא הוד של עוגב, מקהלה ותזמורת, מציע מיכאל לתפילת האשכבה שלו, אלא כינור בודד. וכמו באותו פינאלה של "סימפוניית הפרידה" ליוזף היידן, שם הולכים ומשתתקים כלי המיתר, זה אחר זה, כשכל נגן קם ומכבה את הנר שלו עד האחרון שבהם, כך מתפקד "עאידה" בתורת קינת "על נהרות בבל" מודרנית משלו. שהרי סמי מיכאל יורד לשאול לא כדי להציל את יהדות בבל שאיננה, אלא להיפרד ממנה לאט לאט.

הקינה סוקרת את חייו של היהודי האחרון, זאכי דאלי, כשהביוגרפיה שלו משמשת כמעין מקבילה מטאפורית לתולדותיהם של יהודי בבל במאה האחרונה. מקבילה זו מתפתחת, כמו על דרך מסורת הקינה, כשהיא מספרת את עלילות הגיבור - עלייתו ושקיעתו - בפרצי רגשות משתנים.

היהודי האחרון כפי שמצייר אותו מיכאל הוא לא רק נצר לתרבות היהודית העתיקה, ששורשיה מובילים לענקי הרוח, יוצרי התלמוד הבבלי וממשיכיהם, אלא גם בן תקופתו: תקופה שהצטיינה בשלטון ליברלי של מנדט בריטי ומלוכה נאורה, שהעניקו שוויון זכויות ליהודים, ובדיעבד העמידו תנאים להתפתחותו של דיוקן יהודי חדש, שהתערה בחיים החברתיים והתרבותיים של עיראק, והיה לבין המובילים המדיניים והכלכליים לקידומה. זאכי דאלי, לימים איש הטלוויזיה העיראקית, מתחקה אחר אותו מודל של יהודי, וכמו רבים מצעירי בגדאד היהודים, ראה את עתידו בעיראק מודרנית ונאורה זו, יחד עם נור (בת דודתו ואהובתו), שכפטריוטית עיראקית הצטרפה לתנועת המחתרת הקומוניסטית, נאבקה במשטר הריאקציוני שהשתלט בינתיים (1933), ונתנה את חייה כדי להחזיר עיראק חופשית וליברלית.

לכן לא בכדי מציע מיכאל בקינתו על היהודי החדש שאבד דמות כזאת של זאכי - איש תרבות רחב אופקים, שאינו מסוגל, על אף הכל, להינצל מגורלו כיהודי, ולהעביר בשקט את אחרית ימיו, כשלילה אחד נזרקת על סף ביתו גופת צעירה כורדית. התנכלות זו לאיש יהודי דווקא, מעלה כמו מאליהן את כל אותן עלילות דם שזיעזעו את ההיסטוריה היהודית בשנאה המשתלחת של פוגרומים, רצח ונדודים. אלא שלא כמו היהודי-המצוי לדורותיו, תגובתו של דאלי היא מפתיעה. הוא אינו נבהל או מתנער מהגופה, אלא להפך, כיהודי חדש, הומניסט ואמיץ הוא מכניס אותה אל ביתו, מטפל בה על אף הסיכון, ומחזירה לחיים.

החייאתה של הצעירה הפצועה מחייה גם את זאכי הזקן, ובמתח שבין "חיים חדשים" ל"ספו של קץ", יוצא מיכאל להתחקות אחר התהליך העצוב אך המרתק של הזדקנות בצל פריחה, ומשרטט במעין רישום סייסמוגרפי דמות של גיבור המתרוקן אט אט מגופו, מיצריו, ממטעמיו, מחבריו, ממראות עירו ומזיכרונותיו שבמוקדם או במאוחר ישקעו עמו סופית. ואכן, העלילה שניבאה את הקץ מקרבת אותו, וחרף כל פיתוליה המסתוריים וגילוייה הבלתי צפויים, היא מנחיתה עליו את חורבן הבית - חורבן המתבצע בשתי מערכות: גירוש מהבית ושריפת הבית, אותו בית שהוא מוקד העלילה כולה: בית המשפחה רב המידות שבו גדל דאלי, והמשיך לחוות בו כל פינה, וזכרונות העבר זרמו אליו מכל כלי, רהיט, ספר ותמונה, והקולות היקרים לו הידהדו בין הכתלים ועטפו אותו באהבתם.

דאלי מתמוטט. ובכך תמה השליחות שקיבל עליו כיהודי אחרון לסגור את המעגל שבו פתח אברהם אבינו, איש ארם נהריים בצאתו להרפתקה היהודית של לידת עם. אלא שמיכאל, שלא כצפוי, אינו קובר את דאלי עם ביתו, אלא ממהר לנער אותו, מוכה וחולה, מהריסותיו. מדוע מחזיר מיכאל את היהודי האחרון לחיים? מדוע הוא מייעד אותו להמשיך את יהדותו האחרונה בתפוצה האמריקאית דווקא?

הקינה "על נהרות בבל" היתה למספד מכונן של ההיסטוריה היהודית לגלויותיה, אבל קינה זו גם הולידה את שבועת האמונים שאי אפשר בלעדיה להבנת המשכיותו והישרדותו של היהודי לדורותיו: השבועה "אם אשכחך ירושלים". והנה דווקא היהודי האחרון בבבל, כשהוא קם ועוזב את גלותו, אין הוא זוכר עוד את ירושלים, וממשיך כדבר המובן מאליו את דרכו לגולה אחרת. וכאשר בסוף הרומאן שוכב דאלי במטוס קשור אל המיטה, ולא יכול לצפות דרך החלון היכן הוא, מסביר לו אחיו-מצילו כאמל בזו הלשון: "מגובה זה, כל הערים נעשות דומות זו לזו. ארמונות ובנייני פאר מיטשטשים כולם, וכל הערים נראות כצלקות אפורות הפזורות על פני הארץ". כלומר, כשבאים לסקור ממעלה את הגיאוגרפיה החברתית האנושית, מצטייר המראה האורבני של הכפר הגלובלי שלנו כפזורה של צלקות אפורות, וביניהן גם ירושלים היהודית. כלומר, לפי כמאל, ירושלים היא עוד עיר מצולקת, אפורה ומאכזבת, שאין בה כל ייחוד ערכי כדי לעורר את אותה שבועה רבת שנים לשוב ולחזור אליה.

"עאידה" היא אם כן קינתו של סמי מיכאל על יהדות בבל שאיננה, אך בדיעבד היא גם קינתו החתרנית והכואבת מאוד על ציון וירושלים: ציון ללא המשך, על כל פנים ללא המשך למודל של היהדות הגדולה, נוסח בבל שלו.



בגדאד, שנות הארבעים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו