בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

וריאציה על רעיון החסות

תגובות

"עאידה" הוא הפרק האחרון בסיפורה של העיר, שאת קווי המתאר שלה תיאר סמי מיכאל בצבעים כה עזים, חפים מהתייפייפות ורוויי יצרים, ברומאן "ויקטוריה". בשני הרומאנים, הנושאים את שמותיהן של גיבורות רבות עוצמה, משרטט מיכאל עיר שלא הכיר. ב"ויקטוריה" היתה זו בגדאד של ראשית המאה העשרים, ואילו ב"עאידה", זו בגדאד האלימה ורוויית הכאב של סוף המאה הזאת, עיר שאת קורותיה עליו לדמיין מרחוק, להלביש את רחובות ילדותו, את הריחות והרשמים בלבוש חדש.

זה הפרק האחרון בחיי היהודים של בגדאד, ובמרכזו קורותיו של זאכי דאלי, אחרון היהודים בעיר. דאלי, נצר לקהילה יהודית מפוארת ורבת פעלים, מתואר כאחרון הנפילים. הפרק הראשון עוקב אחר בוקר אחד בחייו הנהנתניים, בביתו המפואר, המרופד בכל המנעמים שכסף יכול לספק, וההולם היטב את דמותו של האיש הקשיש, שלא מכבר מלאו לו שבעים. הוא פוקח את עיניו עם שחר לצלילי "דון ג'ובאני", טובל בג'קוזי וסועד את ארוחתו הדשנה בחדר אוכל מפואר. נדמה כי קיים נתק מוחלט בין האיש ובין עירו, נתק שאינו מוכר מיצירותיו הקודמות של מיכאל.

אלא שהפרק הבא מטיל את הקורא באחת אל המציאות הממשית, העכורה. זאכי יוצא לפגוש את סאמיה שכנתו כדי להזהירה מביקורו הצפוי של נזאר אל-סייד, ידידו בעל העמדה הבכירה במודיעין העיראקי. היא שייכת לרוב השיעי הנרדף, ודמותה משקפת את תמצית הטרגדיה של הארץ הנתונה תחת מכבש השלטון הטרוריסטי. מיכאל מפגיש בין קטבים אנושיים וערכיים שנדמה כי אינם יכולים לדור בכפיפה אחת: בין הגוף השבע והגוף הכחוש, בין תחושת הביטחון השברירית ועוצמת הנרדפות. כך הוא ממחיש את גודל הטרגדיה שפקדה את עיר ילדותו, ונותן פנים לטירוף ולאנומליה המעצבים את החיים בה.

כמהלך על חבל דק מצליח דאלי לשמור על איזון עדין בין חייו בחיקו המרופד של הממסד, על תוכניתו השבועית המציגה לראווה מזויפת גלויות תיירות של עיראק, ובין ידידותו רבת השנים עם סאמיה ומשפחתה הנרדפת. האיזון העדין הזה מיטלטל בוקר אחד, עם שיחת טלפון המבשרת לו כי גופה מוטלת בפתח ביתו. הכנסתה של ה"גופה", המתבררת כפליטה כורדית מעונה על סף המוות, מפרה את הסדר המדומה שבו התנהלו חייו עד כה, והוא נאלץ לנקוט עמדה ולהחליט מה יעשה בה. ההחלטה גומלת בו כמעט מאליה: "בלי לשקול את תבונת מעשיו גמלה בו ההחלטה להעניק לה חסות. אפשר שצעדו זה יעלה לו בחייו" (עמ' 50). זה צעד חריג בחיי אדם שהשכיל להתנהל עד כה בזהירות רבה. הנימוק להחלטתו עולה מן היצירה: זכרה של אהובתו המיתולוגית, נור, נמזג בגופה הדווי של האשה המוטלת לפניו, ובטפלו בה הוא עושה מעין תיקון לחייו. את נור לא הצליח אמנם להציל, אבל האשה המסתורית הזאת, שהעניק לה את השם עאידה, חוזרת מן המתים ומשיבה את הטעם לחייו. הנימוק להחלטתו של דאלי אינו נעוץ רק בזכרה של נור, אלא נובע מערך עמוק ויסודי יותר אשר עובר כחוט השני ביצירתו של מיכאל, ערך החסות. המלה חסות מופיעה בטקסט פעם אחת בלבד, אך עוצמתה מהדהדת בכל מערכות היחסים ברומאן.

כבר ביצירה המוקדמת "סופה בין הדקלים" (1975) מבקש מיכאל להסביר את קסמה של מסורת החסות. משמעות המנהג, שמקורו בחברה הבדווית, היא הענקת מקלט לנרדף, גם אם היה אויבך המושבע. אין ספק כי טמונה ברעיון זה משמעות רבה בהקשר של החיים במזרח התיכון בכלל ובמדינת ישראל בפרט. בכמה מיצירותיו מתייחס מיכאל לרעיון הציוני כאל רעיון מטורף; כך למשל בסיפור "גאולה: היום הראשון בישראל" (1997) אומר המספר: "ישראל (...) היתה בעיני עוד אגף בבית החולים הפסיכיאטרי למאושפזים חשוכי מרפא". רעיון החסות הוא מפלט יחיד שעשוי לאפשר שפיות. כוחו של הרעיון בהיותו מנהג הומניטרי אשר חוצה גבולות של דת, לאום ומשפחה; מתן החסות מבטל את המחיצות והגבולות ומשאיר רק את המהות האנושית. אדם מול אדם.

ברומאן "חסות" (1979) מפתח מיכאל את הרעיון ומציגו בווריאציות שונות. במרכזו עומד סיפורה של שולה, המעניקה מקלט למשורר הפלשתינאי פתחי בזמן מלחמה ובשעה שבעלה, מרדוך, נמצא בחזית הלחימה. סיפורו של מרדוך, שהיה פעיל במחתרת הקומוניסטית בעיראק ונרדף בידי הרשויות, הוא וריאציה נוספת על מושג החסות. מרדוך נמלט מפני אנשי המשטרה בשעה שנתפס מחלק כרוזים, ומתדפק על דלת בית הוריו כדי שיכניסוהו, אך האב מסרב להכניסו וקורא לשוטרים שיתפסו אותו. מרדוך מוצא לבסוף חסות בבית ידידו, אך הרגע הזה של בגידת אביו מסמל בעיניו את התבגרותו. סיפור זה של אי-מתן חסות הוא חריג באופן מיוחד הן משום שאב אינו מסגיר את בנו והן משום שיהודי לא מסגיר יהודי. אבל דווקא בזאת מתפענח כוחו של מנהג החסות בעיני מיכאל, שכן הוא אינו נובע מהכרח של קשר דם, אלא מן האצילות האנושית.

ב"עאידה", זאכי מעניק חסות לעאידה, ולמרות רצונו - גם לשני בניה של סאמיה המתחבאים במרתפו. אך החסות החריגה והמעניינת יותר היא זו שמעניק איש ה"מוכאבארת" נזאר אל-סייד לזאכי. הידידות שנרקמה ביניהם בצעירותם שורדת בתהפוכות השנים והגורל שעברו על שניהם. החלטתו של זאכי להעניק חסות לעאידה ולבניה של סאמיה מעמידה את יחסיהם במבחן גורלי. נזאר אינו יכול להעלים עין מן הפעילות החתרנית של זאכי ועליו להכריע. הוא מוסר לו מפתח לווילה מפוארת ומצווה עליו לעבור לשם ולהשאיר את ביתו לסיהאם, שלה נישא כדי לסייע לסאמיה (אם תרצו, וריאציה נוספת על מושג החסות). זמן קצר לאחר שעבר לשם מגלה זאכי כי הבית שנטש והבית הצמוד אליו, ביתה של סאמיה, הועלו באש על כל יושביהם. כאן מתבהרת תוכניתו השטנית-ההומנית של נזאר: בהכניסו את זאכי לווילה הוא מעניק לו חסות ומגן עליו, אך הוא עושה זאת במחיר חייהם של מי שהיו נתונים תחת חסותו של זאכי. עיצוב דמותו של נזאר משקף היטב את מציאות שאכזריות וחסד משמשים בה בערבוביה. האיש שדומה כי איבד כל צלם מוסרי בדרכו אל הצמרת, שומר אמונים לידידו היהודי ומעניק לו מחווה של חסד.

אבל חורבנו של הבית, וחורבן משפחתה של סאמיה, שני חוטי זיכרון רופפים שקשרו אותו לילדותו, מביאים את הקץ על ישיבתו של זאכי בבגדאד. הוא לוקה בלבו ומפונה לבוסטון לצורך ניתוח. במטוס נזכר זאכי בתמונה מילדותו, שבה הוא מדווש על אופניו לבית הספר וצווח באושר: "יא בילאדי, יא בילאדי!" תמונת הילדות התמימה נעלמת והאיש שהתבגר במציאות בלתי אפשרית ממיר את קריאת נאמנותו למולדת בלחש אהבה לעאידה: "יא עאידתי, יא עאידתי" - תובנה מפוכחת-רומנטית של מהגר פוליטי, היודע כי כוחות ההצלה היחידים העומדים לרשות העולם הם כוח החסות וכוח האהבה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו