בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היהודי האחרון במקום הזה, שאומרים עליו שהיה פעם גן עדן

תגובות

עאידה, מאת סמי מיכאל, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2008, 269 עמודים

זאכי דאלי בן השבעים, גיבור ספרו האחרון של סמי מיכאל "עאידה", מתאווה להיות היהודי האחרון בבגדאד - כך הוא מתוודה לפני הפליטה הכורדית האילמת שמצא לפני דלתו: "כל מה שאני רוצה זה להיות היהודי האחרון במקום הזה, שאומרים עליו שהיה פעם גן עדן". המחיר של משאלת לב זו הוא חיים כפולים שקריים, שפניהם הגלויות הם עיסוקו כשדרן טלוויזיה מצליח, ופניהם הסמויות הם חיי בדידות עריריים ועקרים. בכך משתלב זאכי בהוויית החיים העיראקית, בשנות התשעים של המאה העשרים, שבהם השקר הוא אפשרות החיים היחידה. ההצדקה המוסרית לחיי שקר אלה מזדמנת לזאכי הזקן והערירי בערוב ימיו; אז הוא יכול להציל ולהשיב לחיים את הפליטה הכורדית, קורבן ייצוגי מובהק לעריצותו של המשטר העיראקי.

הספר מתאר את החיים בבגדאד המודרנית, בימיו של סדאם חוסיין, שמאפיינם העיקרי הוא הכפילות המתעתעת בין פני השטח הגלויים והרהבתניים לבין דלותם המציאותית מתחת לפני השטח. כפילות זו בולטת במיוחד בדמותו של זאכי. כלפי חוץ הוא אדם משכיל, מודרני ובעל אמצעים. בפתיחת הרומאן הוא מתעורר לצלילים העליזים של "דון ג'ובאני", פונה לג'קוזי ואחר כך יוצא "רחוץ, מגולח למשעי ולבוש בחולצת גולף" לקומת ביתו התחתונה, שבה הוא מתכונן למסיבת הזימה הלילית.

בניגוד גמור לכך, הווייתו הפנימית, שעליה הוא מאפשר לעצמו להתוודות אך ורק לנוכח הפליטה הכורדית, הזרה לו לחלוטין: "אני, באופן אישי, מרגיש חרא, (...) משפחתי התפזרה בעולם ואני נתקעתי פה". כפילות זו ניכרת גם בגופו. סצינת הפתיחה של הספר מתארת את מנהגו, זה שנים רבות, להזמין אל ביתו, אחת לחודש, את נזאר אל סייד, איש מודיעין בכיר, בליווי שלוש בנות צעירות לליל עגבים. אבל בניגוד לנזאר הצעיר, המבצע את זממו ללא כל קושי, זאכי נאלץ להודות שהוא חש "זקן כמוש, מרוקן ודוחה (...) כמעט מאוס".

עיסוקו של זאכי ככתב טלוויזיה המכין כתבה שבועית למדור "נופים ואתרים" מבטא אף הוא את הפער בין הזוהר לכזב. התוכנית פופולרית בקרב הצופים, אבל הכתבות שלו הן מסך אשלייתי-שקרי לפניה האמיתיות של עיראק. הזיוף רב עוד יותר מפני שמשאלת לבו האמיתית של זאכי היא להיות סופר. בניגוד גמור לשימושו השקרי והכוזב במלים מוצגת הכתיבה הנשית כמבטאת אמת ואותנטיות, כפי שהדבר ניכר בפתקים שכותבת עאידה, הפליטה הכורדית, ובמיוחד במכתבה היחיד שבו היא מגוללת את סיפור ההתעללות בה מצד אחד ואת מידת החסד שנהג בה זאכי מהצד האחר.

ביתו של זאכי, בית ילדותו, מבטא אף הוא כפילות זו. ב-1945, שלוש שנים לפני שנחרץ דינם של היהודים בכל ארצות ערב, עם הקמת מדינת ישראל, מעבירים הוריו את הבעלות על הבית אליו ונמלטים לישראל. אחיו המתגוררים בארצות הברית מעצבים מחדש את בית ילדותם באופן קיטשי. בה בעת שומר הבית את הוויית החיים היהודית שפיעמה בו בשנות ילדותו של זאכי, כמו חדר האוכל הרחב שנערך בו סדר פסח מדי שנה בשנה. הווייתו הסמויה של הבית ניכרת במרתף, המלא גרוטאות וחפצים "מרופטים וזקנים כמוך", כפי שמטיח שלמה-ג'ליל בדודו. סופו של הבית, שריפתו והיעלמותו, מבטאים את הקץ של אפשרות החיים והמגורים של יהודים במרחב הבגדאדי.

עיראק מתוארת אף היא בכפל פנים. מצד אחד היא מתנהלת על פי חוקי האיסלאם, כפי שהם באים לידי ביטוי בפסוק מתוך הקוראן, התלוי בבית זאכי בסמוך לתמונת אביו: "הוי, המאמינים, אל לכם להיכנס אל בתים לא לכם, אלא אם כן נטלתם רשות ובירכתם את יושביהם לשלום". אך בניגוד גמור לכך, אזרחי המדינה נחדרים ונאנסים ללא הרף במבטו החודרני של האח הגדול, סדאם חוסיין.

לפולשנות הזאת יש היבט מגדרי ברור. אף שגם הגברים מוכים, בולטת במיוחד הקורבניות הנשית על גילוייה הרבים. האשה העיראקית באשר היא מוצגת כקורבן. למראה אניסה הסטודנטית, היושבת בסלון ביתו של זאכי בעודה מקריאה בהטעמה נכונה טקסט ספרותי, חולפת בראשו של זאכי המחשבה לצרפה לצוות הטלוויזיה שלו, כי היא בסך הכל "זונה ככל הזונות". הנשים מופיעות כקבוצה המעלימה ומטשטשת את המאפיינים הייחודיים המבדילים, וכך הן ניתנות מצד אחד להכחדה, ומצד אחר לשכפול או המרה. בסצינת הזונות שבפתיחת הרומאן, מביא נזאר לביתו של זאכי שלוש זונות: אחת בשבילו ושתיים בשביל זאכי, שיוכל לבחור ביניהן. שלמה-ג'ליל מניח לאשתו ולילדיו לברוח לישראל, מנתק עמם כל קשר ונישא מאז ארבע פעמים לאלמנות מלחמה. הנשים הצעירות קיימות בראש וראשונה כאובייקט מיני, וכך שלמה-ג'ליל ונזאר לא רואים בעאידה את קורבניותה אלא רק את מיניותה: "אם מתעלמים מהסירחון ומהטינופת, יש לה גוף, וואו, משגע. (...) אם כבר נדלקת עליה".

שלוש הנשים הקשורות בחייו של זאכי - סאמיה, נור ועאידה - מגלמות כל אחת בסיפור חייה את היותן קורבן לאלימות הפוליטית-המוסרית בעיראק. סאמיה מגלמת בסיפור חייה את גורל האשה העיראקית הטיפוסית. בת שש יועדה לבן דודה, בטרם ימלאו לה 13 הוצאה מבית הספר, ועד מהרה: "הרתה וילדה ושוב הרתה, כבדה ועבתה". בבגרותה, בהיותה שייכת לרוב השיעי הנרדף על ידי המיעוט הסוני השליט, הוצא בעלה להורג, בנה בכורה נורה, בתה שהיתה בהריון מתקדם הושלכה לכלא ונרצחה. סאמיה מייצגת את כוחה האדיר של האימהות, כפי שהיא נוכחת ומתפקדת במשטר עריץ. היא מגינה בחירוף נפש על בניה ומחביאה אותם במרתף ביתו של זאכי שכנה, היהודי חביב השלטון.

מול העריצות, השקריות והכזב המופיעים כתוצרי לוואי הכרחיים של החיים בעיראק, מופיע הטקסט הספרותי כדובר אמת ובעל פוטנציאל של נחמה. הסיפור "בית הבשרים" של הסופר יוסוף אידריס, שאניסה הזונה קוראת בביתו של זאכי, על האם ושלוש בנותיה המשביעות את רעבונן הגופני בזכרותו של קריין צעיר ועיוור המוזמן לביתן להקראת פסוקי קוראן לעילוי נשמתו של האב והבעל, משקף היבטים רבים בחברה העיראקית: תלותן המוחלטת של נשים בגבר, הנשיות כאובייקט בשרי לחדירת הגבר, הרעב הנשי התובעני למגע חומל, ובעיקר, הכרח השקר. זעמו של נזאר בילס על הטקסט הספרותי הזה מבטא את אישיותו הצבועה והפגומה: "מה פשר הסיפור הזה? (...) דבר כזה כתב יוסוף אידריס? (...) הרי הוא סופר מפורסם, לפחות היה צריך לגלות מעט אחריות מוסרית. (...) זה חרא!"

טקסט ספרותי נוסף, המציג את האמת לקורא, הוא הרומאן "ספר על בלאם" מאת הסופר הסרבי אלכסנדר טישמה. גיבורו משקף לזאכי את הזיוף והעמדת הפנים שקיימת בעבודתו: "הוא ופופוריץ', שניהם שיעבדו את אמנות הכתיבה למטרה לא קדושה. אצל שניהם שימשה הכתיבה מעין מסך שתיקה נוכח זוועות שנתרחשו סביבם". האופרה "עאידה", המתארת את סיפורה של בת מלך אתיופיה שנפלה בשבי המצרי ונמסרה כשפחה לממנריס, מאפשרת לזאכי להעניק שם לפליטה הכורדית שהגיעה לביתו, כביטוי סמלי לאנושיותה, לזהות בה מאפיינים אציליים ובכך להעמיק את השבתה לחיים ובניית זהותה כאשה. כמענה וכתיקון להוויית חיים כפולה ושקרית מזדמנת לזאכי בערוב ימיו אפשרות לעשות מעשה שלם, עקרוני, המאפשר לו לממש את יהדותו ואנושיותו. כך, בעודו יושב ומקשיב לקינת הדרשן השיעי, באזכרה לבעלה של סאמיה שכנתו, מתעורר בו "יגון יהודי עתיק הנטען ומתחדש מדור לדור... החיים, שמור על החיים, (...) החיים הם תכלית האמונה, לא להפך, בשום אופן".




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו