אברהם סוצקבר
אברהם סוצקבר

עם נפילת פולין ברח המשורר מבאלוט, ישראל ראבון, אל וילנה. עיר היהודים המוגנת כביכול רבצה בין הרי געש מנומנמים. פה ושם נרשמו גם בעיר, על פני הרחובות ועל הגשר, סימנים של לוע, כמין קרום ערפילי על עין. אבל האנשים העמידו פנים כאילו לא ראו ולא שמעו, או התפתו להאמין שהלועות שלרגליהם כבר כבו.

על שפת אחד הלועות הללו, בבית אבן קטן ונידח, התיישב ראבון. בעלי הבית הקטן נעלמו אי-שם מיד לאחר שהריחו אבק שריפה, או שנשלחו אל הדובים הלבנים; באותה תקופה רווחה אופנה כזאת. הבית הקטן שראבון התיישב בו היה שדוד כולו ועירום מרהיטים. נשאר שם רק, תלוי על בלימה, שעון קיר עתיק יומין. המטוטלת שלו היתה הנפש החיה היחידה בבית הקטן. היא שוטטה בלי דעת הלוך ושוב, הלוך ושוב, כאילו רצתה לחקות כקוף את מהלך הזמן.

ישראל ראבון תלש את הלשון משעון הקיר והציב שם את עצמו - כך סיפר לי.

היה לו מזל לראבון: בין השברים בבית הקטן מצא צנצנת דיו, נוצת אווז ותיבה קטנה של נייר שושנים, שכותבים עליו מכתבי אהבה, אם יש למי. באפר שבאח מצא לחם פושר, קשה כלבנה. אש המלחמה הקרבה אפתה אותו כל הנראה. ראבון שבר ופורר אותו, טבל את הפיסות השבורות במים, שרה זמן רב, ופיו לא תבע עוד את חובו. כך שהה זמן רב לבדו, בבית קטן של אף אחד.

הוא נמנע מלפגוש בני אדם. "אני עצמי בני אדם", אמר לי שעה שנפגשנו, "ואינני יכול להיפטר מהם". והוא צחק בצחוק היפה ביותר שראיתי בחיי על פני גבר. בצורת הרבים המשונה שלו הוא לא כלל אותי.

את השירים שכתב אז בבית הקטן, בנוצת אווז על עלי הנייר הוורודים, קרא באוזני זמירים וציפורים. בעיניו היו הם המשוררים האמיתיים בכל הזמנים. הם נהגו להשיב ולקרוא לו את שיריהם בשפת הציפורים שלהם והוא התמוגג בהנאה. ראבון נהג לקרוא באוזני הציפורים לא רק את שיריו ביידיש, אלא גם שירה בשפת הצרפתים. את "האונייה השיכורה", שירו של ארתור רמבו, למדו הזמירים מפיו בעל פה - כך סיפר לי.

* * *

בליל ירח אחד הוציא אותו כוח מגנטי מהבית החוצה, אל עיר הגעש. הוא נותר עומד על פי בור, כפיה העגול של באר. ראבון צימצם עין אחת, ואת האחרת דחק פנימה. הוא ראה את החלב האדום של הלבה עולה והולך, עד שעוד מעט ירתח. ומאחר שצימצם עין אחת אכן רתח החלב האדום של הלבה, ואשה לבושה בעור ובחלב בעבעה למעלה.

"מי את?" צעק עליה בפולנית (מדוע בפולנית? מפני שכך ולא אחרת הורו לו חושיו, העומדים הכן - כך סיפר לי).

"אני בתו של הגראף פוטוצקי, אחרון הגראפים. אבי תלה את עצמו ואני נתליתי באדמה", ענתה לו באותה לשון. "אתה רוצה למשוך אותי גבוה יותר, אתה רוצה להציל אותי?"

ראבון לקח אליו לביתו הקטן את הפרי החי שנתנה לו האדמה. שמה היה גרז'ינה.

* * *

אחר כך, כשבאתי אני לבקרו, טפח לי ראבון טפיחה חברית על השכם: "אומרים מוזה, אומרים שכינה - מליצות מופשטות! הנה זו המוזה האמיתית, השכינה האמיתית" - הראה לי את גרז'ינה, את ראשה הלוהט באש, שישבה עירומה כחוה אמנו על שרפרף מולו וסרגה לו סוודר לחורף הקרוב. "דם באלוט שבי יכול לעורר שערורייה, אבל לך אני יכול לומר: גרז'ינה היא יותר מאשה, הרבה יותר. נכון, יש בה כל מה שצריך בנערה-אשה, אבל בה בעת יש בה עוד משהו, שאינני יכול להסביר לך. לפעמים, בלילה, היא נעשית דקה יותר ויותר בזרועותי הלשות. היא נעשית כמין רוחניות. אני רואה רק את שיניה. הן נושכות אותי ברקותי, ובעורקיהן הכחולים חודרות מחטים לוהטות, שמעוררות תענוג רב כל כך, עד שחלומותי נבהלים".

מתוך סקרנות שאלתי את המשורר מה הוא חושב לעשות בגרז'ינה שלו - אם הוא יכול לעלות בדעתו. "אחרי שנעבור את המלחמה, אתחתן אתה. אבל קודם כל היא צריכה להתגייר. גויות היו לי די והותר. אני אכתוב גם רומאן, שגרז'ינה תהיה בו הגיבורה".

* * *

ביולי אלף תשע מאות ארבעים ואחת, יממות אחדות לפני שהרי הגעש מסביב לווילנה התפרצו בבת אחת, ראיתי את ראבון ואת גרז'ינה שלו מסתובבים בחצר בית הכנסת. היה זה חצות היום. ראבון חבש מגבעת שחורה, משוכה עד לגבות. גם חולצתו היתה שחורה להחריד. רק המכנסיים - בלבן מסמא ובהם קיפול חד. והיא, גרז'ינה, בשמלת חופה ורודה, ורודה כמו עלה נייר לעוס. על חזה - כמה מחרוזות של חרוזי חוזרר.

הטיח הכחול של החומות העתיקות החל להתפורר ולהיזרות על בגדיהם. ושני פנסי הרחוב שעל שער הברזל, שמזה זמן רב כבר לא האירו אפילו בלילות, נדלקו פתאום.

1989, מתוך "לייענען פנימער"

***

המפגש המתואר ברשימה שלעיל הוא פרי שהבשיל על גרעין היסטורי: ב-1939, אחרי כיבוש פולין, ברח סופר היידיש ישראל ראבון מלודז' וכעבור חודשים אחדים הגיע אל וילנה, עירו של המשורר אברהם סוצקבר. ראבון נחשב בן הדור הצעיר בספרות יידיש, אבל בבואו לווילנה כבר היה כבן ארבעים ואיש עט ותיק. יותר מעשור קודם לכן זיעזע את קוראיו הרומאן "די גאס" ("הרחוב", תירגם לעברית ק"א ברתיני, הספריה החדשה, 1986), המתאר חייל משוחרר המשוטט לשווא בעיר זרה.

ראבון כתב גם שירה ונודע כ"משורר של באלוט", פרבר העוני של לודז'. ביצירתו אכן "תלש את הלשון משעון הקיר" של ספרות יידיש שלפניו ונתן במקומה את לשון הרחוב. נוסף לכך ערך את כתב העת החשוב "אות", שחשף את קוראיו, בין השאר, לספרות הצרפתית.

אברהם סוצקבר היה אז כבן 26 - משורר בראשית דרכו, שכבר נראתה מבטיחה. הוא נמנה עם צעירי החבורה הספרותית "יונג ווילנע" (וילנה הצעירה), ושיריו התייחדו בלשון חדשה-ישנה ובצורות שונות ומשוכללות. ראבון וסוצקבר נפגשו אל נכון בווילנה באותן שנים קצרות, אבל הרשימה שלעיל היא אחת העדויות היחידות לידידותם.

לעומת זאת, דווקא הסיפור המיסטי-הסימבולי לכאורה על גרז'ינה, המזכירה את קלרה בסיפור "איש החול" של הסופר הגרמני הרומנטי את"א הופמן, יסודו במעשה שהיה. יצחק ינוסוביץ', איש הספרות מלודז', מספר בספר זיכרונותיו כי "אין זה סוד שהאיש המחוטט הזה (=ראבון) ידע הצלחה בקרב נשים.... אומרים שבגלל אשה לא יהודייה נשאר בווילנה והזניח את עניין הנסיעה משם לפני שפרצה מלחמת גרמניה-ברית המועצות". גם הסתייגותו של ראבון מבני אדם הולמת את השם שעשה לו כמשורר בודד ומיזנתרופ מהולל.

"ישראל ראבון בווילנה" היא רשימה לירית רב-שכבתית, אבל נודעת לה איפוא גם משמעות היסטורית. שעה שסוצקבר כתב את הממואר הזה, ב-1989, כבר אפשר היה לראות את המפגש בין השניים כמירוץ שליחים, שבו מעביר המשורר מבאלוט את שליחותו לבן הדור הבא. כעבור זמן קצר, ב-1941, נרצח ראבון בפונאר, ואילו סוצקבר הצליח להינצל ולהמשיך ליצור. כמו ראבון, גם סוצקבר גלה ממקומו; הוא מצא לו בית קטן ובודד מאוד ליצירת יידיש בישראל, ואף הוא תלש את לשון השירה שלפניו והמשיך לטלטל את שעון הקיר של שירת יידיש.

סוצקבר הירבה לכתוב ולפעול (במשך כמעט חמישים שנה, עד 1995, ערך את כתב העת המרכזי לספרות יידיש "די גאלדענע קייט"), וכל אותה עת הרגיש בוודאי גם הוא בודד, כמי שיושב על פי הר געש. סוצקבר זכה כאן בהכרה ובפרס ישראל, אבל שירתו חורגת הרבה מגבולות הזמן והמקום, ושירת היחיד שלו מספיקה לרבים-רבים.

הוא אחד ממתי מעט, כפי שכתבה חוקרת הספרות רות וייס, שמסוגל היה "לשמר את האנרגיה היצירתית שלו ולהמשיך להבשיל כמשורר וכאמן כאשר מסביבו היידיש נמצאת בתהליך קמילה". השבוע חגג אברהם סוצקבר את יום הולדתו ה-95. מי ייתן שפנס הרחוב שלו ימשיך להאיר.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ