האיש שכולם אוהבים לאהוב

הרב יהודה עמיטל שונה מרוב ראשי הישיבות בכך שהוא במפורש לא רוצה שיילכו בעקבותיו

יאיר שלג
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יאיר שלג

באמונתו: סיפורו של הרב יהודה עמיטל אלישיב רייכנר. הוצאת ידיעות ספרים, 301 עמ', 98 שקלים

הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת ההסדר בגוש עציון, נהפך במשך השנים לאחד הרבנים שגם חילונים (ואפילו שמאלנים חילונים) אוהבים לאהוב: גם בגלל אישיותו החייכנית ובעיקר בגלל עמדותיו: כמי שהקים את תנועת מימד, שדגלה בעמדות מתונות בתחום הדתי והפוליטי גם יחד, ולא היסס אף לתקוף את חבריו, רבני הימין הציוני-דתי, על עמדותיהם.

בימים אלה ראתה אור ביוגרפיה של עמיטל, המגוללת סיפור חיים מרתק ומורכב בהרבה: הוא לימד שנים בישיבת הדרום ברחובות, שבראשה עמד חותנו, עד שהחליט לעבור לירושלים. שנתיים אחר כך נקרתה בדרכו הזדמנות חייו, כאשר אחרי מלחמת ששת הימים הזמינו אותו מחדשי ההתיישבות בגוש עציון לעמוד בראש הישיבה שהקימו. גם אני למדתי אצלו בישיבה.

תחשבו לבד

הספר מקדיש בצדק מקום רב לאישיותו ולתפישתו החינוכית של עמיטל. זו הרי הסיבה האמיתית שבגללה הוא כה אהוב על מכריו ותלמידיו, כולל אלה החולקים על עמדותיו. עמיטל מייצג אישיות עצמאית, מקורית, שאינה קלה לקיטלוג, וברוח זו גם פעל כמחנך. הוא שונה מרוב הרבנים וראשי הישיבות בכך שהוא במפורש לא רוצה שיילכו בעקבותיו. תלמידים שמרבים לשאול אותו שאלות שאינן הלכתיות הוא מנפנף באומרו שיחשבו לבד, ולא פעם הוא מפנה גם שאלות הלכתיות לעיון עצמי בספרים. הוא מדגיש תמיד שאינו רוצה לגדל "עמיטלים קטנים".

עמיטל גם מרבה להדגיש את "חצי הכוס המלאה". רייכנר מספר שכשבתו קיבלה פעם ציון 50, ניחם אותה במלים: "לא נורא. ידעת חצי מהחומר". גם יחסו לשואה כן ולא צדקני; הוא לא מהסס לומר שאין לו תשובות לשאלה למה קרתה השואה, וזועם על כל מי שמבקש לספק תשובות כאלה. כשהמשורר אבא קובנר שאל אותו כיצד החזיק באמונתו הדתית לאחר השואה, השיב: "וכיצד אתה מחזיק באמונתך באדם? הרי את הקב"ה איננו אמורים להבין, אבל את האדם כן". ככל שעוברות השנים נדמה שהוא גם מרשה לעצמו להיות כן וחשוף יותר בשאלות שהוא מעלה. רייכנר מספר שרק בשנה האחרונה התוודה עמיטל לפני תלמידיו שכניצול שואה הוא מתקשה לומר בחגים את מילות התפילה "אתה בחרתנו מכל העמים".

מקוריותו באה לידי ביטוי גם כראש ישיבה: שנה אחרי כניסתו לישיבה החליט להזמין את הרב אהרן ליכטנשטיין מארצות הברית, חתנו של מנהיג האורתודוקסיה המודרנית שם, הרב יוסף-דב סולובייצ'יק, לכהן לצדו כראש ישיבה. היה זה צעד נדיר, שכן מעטים ראשי הישיבות שנוטים לחלוק את הכבוד עם אחרים מיוזמתם, אבל עמיטל הסביר זאת בפשטות בכך שלא חשב שיוכל לנהל לבדו את הישיבה. כך החלה "זוגיות" מרשימה, בת 40 שנים, בין השניים, המשלימים זה את זה בתכונותיהם: ליכטנשטיין האינטלקטואל המופנם, ועמיטל בעל הנשמה החסידית המתפרצת. לפני כשנתיים שוב הפתיעו בצוותא את תלמידיהם כאשר הכתירו בחייהם את יורשיהם: יעקב מדן וברוך גיגי.

מעדיף את העם

הספר מתמודד באריכות עם סוגיית המהפך האידיאולוגי שעבר עמיטל. בנעוריו בהונגריה התוודע לתורתו של הרב קוק ודבק בה, ולאחר מלחמת יום הכיפורים, בעודו מבכה את מותם של שמונה מתלמידיו במלחמה, פירסם את הספר "המעלות ממעמקים", שנחשב לטקסט יסוד בתפישת המחנה הגאולתי בציונות הדתית, ורבים רואים בו מסמך מכונן של תפישת "גוש אמונים" שקם באותם ימים.

פחות מעשור אחר כך, ב-1982, שינה עמיטל את טעמו והחל להוביל קו שונה: תחילה בתביעה הנחרצת להקמת ועדת חקירה על הטבח במחנות סברה ושתילה, ואחר כך בהסתייגויות מהכניסה לביירות ומן המלחמה בכלל, ועד אמירתו העקרונית שבין העם והארץ הוא מעדיף את העם - האמירה שהובילה בסופו של דבר להקמת "מימד".

רייכנר מביא שורה של גרסאות והסברים למהפך, החל בגורסים שרגישותו לחיי אדם, כלומר הקורבנות שספגה הישיבה, היא שהביאה לשינוי; גרסה אחרת מייחסת זאת להתפרצות מאוחרת של טראומת השואה שעבר; והרב יובל שרלו, מבכירי תלמידיו, מייחס זאת בכלל לרגישותו לתהליכים הכלליים שעוברים על החברה הישראלית, ובמיוחד על האליטות שלה, שהוא חשוף אליהן בהיותו בין ראשי הישיבות היחידים המנויים על עיתון "הארץ".

בעיני, ההסבר שמביא רייכנר, ותולה את המהפך בכאב על מות תלמידיו במלחמת לבנון, בעייתי מאוד. הרי עמיטל כאב מאוד גם את מותם של שמונת התלמידים במלחמת יום הכיפורים, ואף התנתק אז מפעילות שוטפת בישיבה למשך חצי שנה, ובכל זאת באותה תקופה עצמה פירסם את "המעלות ממעמקים". לי נראה שהשינוי בא גם כתולדה מההבדל באופי של שתי המלחמות: מלחמת יום הכיפורים באה אמנם לאחר החמצת הזדמנויות למשא ומתן בשנים שקדמו לה, אבל בזמן שפרצה היתה מלחמת מגן מובהקת. המדינה עמדה על נפשה ואף הצליחה לגמור את המלחמה בהישג צבאי, בוודאי ביחס לנתוני הפתיחה הקשים. משום כך, גם הכאב על מות תלמידיו לא גרם לעמיטל שינוי אידיאולוגי אלא דווקא התגברות האמונה בתהליך הגאולה; לעומת זאת, מלחמת לבנון היתה "מלחמת ברירה" ולכן נראה שעצם העובדה שפרצה, בתוספת האחריות העקיפה לטבח (שכניצול שואה בוודאי היה טראומטי עבורו), הדליקו אצל עמיטל "נורות אדומות", ביטוי שהוא עצמו השתמש בו באותם ימים.

בנוסף, אפשר להעריך שגם השינויים בהתייחסותה של החברה הישראלית, ובמיוחד האליטות שלה, לתפישה הגאולית מבית מדרשו של "גוש אמונים", השפיעו עליו. אחרי מלחמת יום הכיפורים אפשר היה לחשוב שההתעוררות ליישוב השטחים ולחיזוק המחויבות הציונית - דווקא על רקע דיכאון המלחמה - אכן "ירוממו את העם", כפי שקיוו אנשי "הגוש". אבל ככל שעברו השנים החלו האליטות לראות בדגלה החדש של הציונות הדתית לא מושא לתמיכה וגאווה, אלא מושא לעוינות. עמיטל אכן חשש מהעוינות שהדבר יחולל הן כלפי הציבור הדתי, ויותר מכך כלפי עולם היהדות בכלל.

זה ספרו הראשון של אלישיב רייכנר, והוא ראוי לכל שבח על היקף התחקיר ופרטנות הסיפור. יש לי בכל זאת שתי הערות סגנוניות: האחת היא העובדה שרייכנר, עיתונאי ב"מקור ראשון", לא נענה מספיק להבדל שבין ספר לכתבה עיתונאית. פעמים רבות מדי מופיעים אצלו המרואיינים בציטוטים ישירים, אפילו ארוכים למדי, במקום שיטמיע את דבריהם כחלק מהרצף השוטף של הטקסט.

נטייה זו רק מעצימה את הבעיה השנייה: העובדה שהסיפור מסופר קצת באופן קרוב ומעריץ מדי; פעמים רבות מדי התחושה היא של תלמיד המספר בשבחי רבו ולא של ביוגרף מרוחק. אני מודה שזו מכשלה טבעית לכל אדם הכותב על רבו (המחבר למד שנה ב"הר עציון"); קל-וחומר לרייכנר, שהוא גם בן משפחה רחוק של עמיטל. בכל זאת, בספר המיועד לכאורה לקהל הקוראים הישראלי הכללי היה ראוי לאמץ עמדה קצת יותר מרוחקת.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ