עבודה עברית

הוא תמך בתוכנית אוגנדה, פירסם עיתונות צהובה, התאהב בגיסתו הצעירה והחיה את השפה העברית. ביוגרפיה מקיפה של אליעזר בן יהודה מתארת אדם מרתק ולא כל כך מוכר

מרדכי נאור
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מרדכי נאור

דבר עברית! חיי אליעזר בן יהודה יוסף לנג. הוצאת יד יצחק בן צבי, שני כרכים, 922 עמ', 159 שקלים

במאמרו "כהן ונביא" מתאר אחד העם את הנביא כמי ש"רעיון מוסרי ידוע ממלא כל חדרי לבו ובולע אותו כולו, עם כל חושיו ורגשותיו, עד שאין ביכולתו להסיח דעתו ממנו אף רגע... בעד האידיאל הזה נלחם הנביא כל ימיו עד מקום שידו מגעת, הולך ומפזר כוחותיו בלי חמלה ובלי חשבון ושימת לב לתנאי החיים". נדמה כי דברים אלה כאילו נכתבו על אליעזר בן יהודה, גיבורה של ביוגרפיה חדשה ומקיפה. היא מגלה כי בן יהודה לא היה "יהודי מבדח", אשר רק "בדה מלים ממוחו הקודח" (כשורותיו של ירון לונדון בשיר שכתב עליו), וגם לא מילונאי שזכה לכינוי "מחיה השפה העברית", או עיתונאי ועורך שכמעט בחוסר כל הוציא במשך עשרות שנים עיתונים בירושלים. הוא היה הרבה יותר מכל אלה: הוא היה נביא התחייה התרבותית של היישוב היהודי בארץ ישראל במשך יותר מ-40 שנה ואפשר היה למוצאו תמיד בקו המאבק הראשון.

ספרו של לנג משרטט את דמותו הרב גונית של בן יהודה משחר נעוריו בליטא, דרך פאריס וירושלים, מסעותיו בעולם ומלחמות העברית שלו, ועד מאבקים מתקבלים על הדעת או הזויים שניהל. כמו דמות הנביא ששירטט אחד העם, היה בן יהודה אדם טוטאלי: כשהאמין ברעיון, לא היסס להילחם עליו אף אם מצא עצמו בודד במערכה או לא פופולרי במידה שסיכנה את מעמדו התרבותי, החברתי או הכלכלי.

בואו לאוגנדה

שתי דוגמאות מהספר יוכלו להמחיש זאת: בתקופת העלייה הראשונה התגייס בן יהודה בעצמו ובאמצעות עיתוניו למען פקידות הברון רוטשילד, שהיתה שנואה כמעט על כולם. דעתו היתה שבשלב כה ראשוני של היישוב החדש המטרה מקדשת את כל האמצעים, אפילו אם הם דוחים ופסולים, ועל האיכרים להבין שעליהם להיכנע כניעה מוחלטת לפקידות הממלאת את הוראות הברון, שכן רק הוא יכול להציל את המפעל ההתיישבותי הרך. על עצמו אמר בהקשר זה: "אחת אמרתי, כי אנוכי רק את היישוב אהבתי, רק בו חפצתי, וכל אנשי המושבות רק כלי מלאכה בעיני, רק חומר להגיע לתכליתנו". העובדה שקיבל הקצבה כספית קבועה להוצאת עיתוניו מאנשי הברון היתה ידועה בימים ההם לכל, מה שלא הוסיף, כמובן, לאמינותו בעניין זה.

דוגמה שנייה, שעד היום יש המסרבים להאמין בקיומה, היא עמדתו בנושא אוגנדה בשנים 1903-1905. בן יהודה, שהיה ציוני שנים רבות לפני הרצל, נחשב לגדול התומכים בשהיו ארץ ישראל בהתיישבות באוגנדה. יתר על כן, הוא תמך בהתיישבות יהודית אף בקצה מרוחק של הגלובוס, ולאו דווקא בארץ ישראל, זמן רב לפני שעלתה על הפרק הצעת אוגנדה.

לנג מגלה בספרו, כי כבר ב-1890 תמך בן יהודה "ביישוב יהודים בכל מקום שהוא... ובלבד שיתאפשר לעם ישראל 'להיות עם באיזו פינה'. הוא דחה את הטענה שבאין ארץ ולשון אין קיום לעם וקבע: 'הבל, הבל! לשון? - ניצר לנו! ארץ? - נמצא לנו!'"

במשך קרוב לשנתיים העמיד את עיתונו הירושלמי "השקפה" לטובת רעיון אוגנדה ותומכיו. את המתנגדים להצעה להקים מדינה יהודית במזרח אפריקה דן ברותחין. פעם אחר פעם הוכיח באלף הוכחות כי אל לו לעם היהודי להחמיץ את ההזדמנות, כשמעצמה גדולה (בריטניה) מוכנה לתת לו טריטוריה.

אנשי רוח, סופרים ומנהיגים ציונים הביעו פליאה על עמדתו וקצתם אף כתבו עליו דברים קשים במיוחד. כך, למשל, יצחק גרינבוים הצעיר, לימים מנהיג ציוני פולין ולאחר מכן שר הפנים הראשון של ישראל, כתב על עיתונו של בן יהודה "השקפה" בירחון "השילוח": "רבים התפתו לחשוב שיש לנו עיתון פרוגרסיווי בירושלים, אך למרבה הצער אין לנו בירושלים אלא סמרטוט". מוזר בעיניו איך עיתון, ששנים רבות לחם למען היישוב החדש בארץ ישראל, "היה בן לילה אחד לאוגנדי... אך ורק מפני שהראו לו (לעורכו, מ"נ) 'דוקומנט' אשר בו הבטיחו לתת לנו מדינה".

בן יהודה, כדרכו, לא נבהל ולא נסוג מדעתו. רק כשהוברר לו שמשלחת החקר ששלחה ההסתדרות הציונית למזרח אפריקה כדי לבדוק את השטח המוצע לטריטוריה היהודית עתידה לפרסם מסקנות שליליות, הסתלק מכל העניין ושוב לא חזר לעסוק בו, אלא התרכז בעבודתו העיתונאית ובעיקר בחיבור מילונו הגדול.

זכרם לא לברכה

המילון הזה היה ציר מרכזי בחייו של בן יהודה וביצירתו. עם השנים הועלה בן יהודה בדעת הקהל ואף בספרות לדרגת "מחיה הלשון העברית". לנג מוכיח כי המשימה לא עלתה לו בנקל, ובמשך שנים התנגדו רבים וטובים לעברית ה"בן-יהודאית" ולחידושי הלשון המרובים שלו.

עיקר ההתנגדות באה מצדה של "אסכולת אודסה", בראשותם של חיים נחמן ביאליק, אחד העם, יהושע חנא רבניצקי ואחרים. גם "הסבא של הספרות העברית", מנדלי מוכר ספרים, הסתייג מ"בית החרושת למלים" שהקים בן יהודה בירושלים וקבע ש"עבריותו מלאכותית עד לאין שיעור".

אף סופרי העלייה השנייה, שהגיעו לארץ ישראל בתחילת המאה ה-20, כגון ש' בן-ציון, ברנר ועגנון, התנגשו אתו בשל חידושיו הבלתי ראויים לדעתם ולא פחות מכך, בשל גישתם הקלילה וה"צהבהבה" של עיתוניו.

ואמנם, עיתוניו של בן יהודה - הן בעת שהוא ערך אותם, וביתר שאת בעת ששימש כעורך ראשי והעריכה בפועל היתה נתונה בידי אשתו חמדה ובנו איתמר בן אב"י - נחשבו ביישוב אז ל"זולים". כשעיתון "הארץ" החל להופיע ב-1919 וברנר בא להעריכו תוך השוואה לעיתוני בן יהודה, שחדלו להופיע בתחילת מלחמת העולם הראשונה, הוא פסק: "זכרם לא לברכה".

ספרו רב הכמות ורב האיכות של לנג מציג אדם מרתק, שלאמיתו של דבר רק מעט היה ידוע עליו. הספר גדוש במסמכים ועדויות ומשופע באזכורים מתוך עיתוני בן יהודה. עיתונים אלה היו מראה מרתקת לאישיותו של עורכם, לחבורה שהקיפה אותו - וגם לחיי ירושלים והארץ באותם ימים. בן יהודה, כחסיד ההשכלה, מילא את עיתונו בידיעות, מאמרים ודברי ספרות מהעולם, תוך שימת דגש על ספרות צרפת. מאז שהתגורר בצעירותו ארבע שנים בפאריס הוא היה פרנקופיל מושבע.

העזתי לפקפק בשייקספיר הגדול

חייו הפרטיים של בן יהודה תופסים אף הם מקום לא מועט בספר. לנג מתאר כי בשאיפתו האובססיווית להשליט את העברית הגיע בן יהודה עד כדי התאכזרות לבני משפחתו ולילדיו. כמעט כל חייו הבוגרים היה נגוע בשחפת והרופאים חששו, שנה אחר שנה, לגורלו. אשתו דבורה מתה משחפת בגיל 36, כשהיא מותירה אחריה חמישה ילדים קטנים. שלושה מהם מתו ממגפת דיפטריה (אסכרה) לאחר כמה חודשים, בזה אחר זה. בן יהודה נאלץ להפסיק את הוצאת עיתונו "האור", אך חזר אליו תוך זמן קצר, בכותבו בעמוד הראשון בקדרות תמציתית להפליא: "בגלל אבלות העורך על שלושה ילדים שמתו במשך עשרה ימים לא יצא 'האור' זה שני שבועות".

בן יהודה הכואב, המוכה והחולני, לא נכנע לאסונות ולקשיים. הוא המשיך בעבודתו וקשר קשרי אהבה, תחילה באמצעות הדואר, עם פולה ביילה (לימים חמדה), אחותה הצעירה של דבורה. עוד בזמן מחלת אשתו תיכנן בן יהודה את נישואיו עם אחותה; השניים התאהבו כמה שנים קודם לכן (בן יהודה היה אז בן 29 ופולה ביילה רק בת 12!).

לנג מביא קטעים ממכתבי האהבה שלהם, כמו זה שבו כתב בן יהודה ש"כל הזמן חשבתי שכותבי הרומנים לוקים בהגזמות... ולא האמנתי שרגש האהבה יכול להיות כה עז. כעת אני מרגיש צורך להתנצל לפנייך על כי העזתי לפקפק לפעמים בשייקספיר הגדול ובאמינות תיאור אהבתך אלי". תוך זמן לא רב נשא אותה בן יהודה לאשה והביאה לירושלים. חמדה ליוותה אותו בנאמנות ב-30 שנותיו הבאות עד מותו בשלהי 1922, בהיותו בן 64.

מאבקיו וחידושיו של אליעזר בן יהודה היו לפעמים מוזרים ולא מובנים. כך, לדוגמה, החל בתקופה מסוימת לכתוב בעיתונו את כל השמות באות גדולה פותחת, כמקובל בלשונות אירופה.

מוזרה לא פחות היתה שיטת התיארוך שלו: הוא לא השתמש בשנים לפי הלוח הלועזי ואף לא לפי הלוח העברי, אלא יצר לוח משל עצמו, שספר את השנים לחורבן בית שני. שנת תרנ"ב (1891/92) היתה בעיתונו שנת אלף ותתכ"ג לחורבן. לאחר הצהרת בלפור ב-1917 החל במניין חדש וזנח את לוח החורבן.

מקריאת הספר עולה, כי אליעזר בן יהודה נלחם ונאבק כל חייו. שנואי נפשו הגדולים ביותר היו החרדים בירושלים, והם השיבו מלחמה באיומים ובחרמות. פעם אחת אף הצליחו לסגור את עיתונו ולהכניסו לבית הסוהר, ורק זהבו של הברון רוטשילד חילצו מהצרה הזאת. עיתונו נותר סגור שנה שלמה.

לנג פותח את ספרו בציטוט מדבריו של חיים ויצמן, שמנה בנאומו בטקס פתיחת הכנסת הראשונה "את מנהיגי העם ומוריו, אבות התנועה וקברניטי המפעל אשר חזונם הביאנו עד למעמד זה". בין שאר גדולי האומה הוא ציין את "מחיה לשוננו העברית, אליעזר בן יהודה".

איך לתמצת את פועלו של בן יהודה? יוסף לנג מנסה לעשות זאת כך: "אדם ידוע חולי, בעל יצרים עזים, קנאי לדעותיו, לוחם לבלי חת למען רעיונותיו ונגד תופעות שנראו לו פסולות, עיקש ובעל גאווה, פולמוסן ואיש ריב ומדון, שגם ידידיו הקרובים מצאו את עצמם כבני פלוגתא שלו ושל עיתוניו.

ועם זאת, אליעזר בן יהודה היה גם רומנטיקן חסר תקנה ובנסיבות שונות רך כקנה". הוא היה, בשלוש מלים, נביא בשר ודם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ