כמו ציפור בכלוב בירושלים

בנימין לאו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בנימין לאו

פרשת "דברים"

שמה המיוחד של השבת שלפני תשעה באב, "שבת חזון", בא לה מהפסוק הפותח את ההפטרה, הלקוחה מפרק א בספר ישעיהו: "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים, בימי עוזיהו יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה" (ישעיהו א, א).

ארבעה מלכים כיהנו בימי ישעיהו. עוזיהו מלך 52 שנים ונחשב לאחד ממלכי יהודה המזהירים. הוא שיתף פעולה עם ירבעם השני, מלך ישראל, וביחד הביאו את הארץ לשגשוג שלא נודע כמותו מאז ימי שלמה. אמנם בסוף ימיו נצטרע, אך בסיכום הכולל נחשב לאחד ממלכי יהודה החיוביים ביותר. הבא אחריו, יותם, המשיך בדרכי אביו. מעט מאוד ידוע לנו עליו, אך המעט הזה אינו מתאר משהו לגנותו. אחריו מלך אחז, שעליו אומר התלמוד שהיה "מוטל בין שני צדיקים - בין יותם לחזקיהו". זו מחמאה מפוקפקת. הוא מוגן במעטפת טובה אך אין לו מעצמו דבר. בימי אחז הפכה אשור להיות הממלכה המובילה והוא החליט להתחבר אליה. ההכרעה הפוליטית ניתקה אותו מהקואליציה של מלך ישראל, שחבר למלך ארם בניסיון לבלום את אשור. בניגוד לדברי הנביא, שאמר לו להתרחק מברית עם ממלכת הצפון, בחר אחז להישען על אשור, דבר שהוביל את העם כולו לאובדן זהות ודלדול תרבותי. גם מבחינה פוליטית חלה ירידה דרמטית ומעמדה של יהודה ירד פלאים.

הרביעי במלכים הוא חזקיהו, שבא לתקן את שקילקל אביו. הוא ניסה לייצר תרבות יהודית שנאבקה על זהותה העצמית, ביטל את עבודת הבמות, ביצע מהפיכה רוחנית ובעיקר מרד באשור ובמה שהיא מייצגת. בשנה השישית למלכותו של חזקיהו התרחש חורבן שומרון על ידי שלמנאסר מלך אשור, ובשנה ה-14 עלה סנחריב מלך אשור על יהודה והחל במצור עליה. ישעיהו מחזק את חזקיהו שלא יאבד את תקוותו, שלא יישען על מצרים - "משענת הקנה הרצוץ" - ואלוהים יהיה בעזרו. מסע סנחריב הביא חורבן על כל הארץ. פסוקי הפתיחה של ההפטרה שלנו לקוחים ישירות משם: "ארצכם שממה, עריכם שרפות אש, אדמתכם לנגדכם זרים אכלים אתה ושממה כמהפכת זרים. ונותרה בת-ציון כסכה בכרם, כמלונה במקשה כעיר נצורה. לולי ה' צבאות, הותיר לנו שריד כמעט כסדם היינו לעמרה דמינו".

רק ימי חזקיהו מתאימים לתיאור הזה. מסע סנחריב הביא על שפלת יהודה כולה שממה. סנחריב עצמו מספר לנו על הקורות אותו במסעו: "ואשר לחזקיהו היהודי, אשר לא הביא את צווארו בעולי, על 46 עריו הבצורות, ערי החומה, ועל ערי-השדה אשר בסביבתן, שמתי מצור וכבשתי אותן על ידי סוללות עפר כבוש ששפכתי עליהן... ואותו סגרתי כמו ציפור בכלוב בתוך ירושלים, עיר ממלכתו".

הזיהוי של נבואת ישעיהו עם תקופת מסע סנחריב בימי חזקיהו מעורר קושי. עיקרה של הנבואה כאן הוא על החברה היהודית שבגדה באלוהיה, מלמעלה ועד למטה: "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום". מוזר לקרוא את הדברים האלה על תקופת חזקיהו, שמוכתר כטוב שבמלכי יהודה, המלך שבתקופתו ביערו את כל העבודה הזרה מן הארץ, ניפצו את הבמות והעמידו שוטרים שיפקחו על שמירת הקוד הדתי בתוקפו. איך זה משתלב עם מלים כמו: "שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דבר, בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי. ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן. הוי גוי חטא עם כבד עון זרע מרעים בנים משחיתים, עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל נזרו אחור".

כדי להבין את הביקורת הזאת שנאמרת בתקופת חזקיהו, נקרא את הפסוקים הבאים, שממשיכים את ההפטרה: "למה לי רב-זבחיכם יאמר ה', שבעתי עלות אילים וחלב מריאים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. כי תבאו לראות פני, מי-בקש זאת מידכם רמס חצרי. לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה היא לי, חדש ושבת קרא מקרא, לא-אוכל און ועצרה. חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח, נלאיתי נשא. ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שומע, ידיכם דמים מלאו. רחצו, הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני, חדלו הרע. למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ, שפטו יתום ריבו אלמנה".

הנביא אומר דברים מפורשים. עם שלם יכול להתנהג באורח "דתי" מבחינה טכנית אך אלוהים מהם והלאה. דווקא את החלק של התורה העוסק ביחסים של "בין אדם למקום" שומרים בהקפדה. הנביא מנסה להסביר את מאיסתו של האל בפולחן שבא יחד עם שחיתות חברתית. הדתיות האמיתית אינה מאפשרת הפרדה בין "בין אדם לחברו" ל"בין אדם למקום". חברה שיש אלוהים בקרבה מרכזת את כוחותיה לתיקון ומשפט ולא לקלקול ומשפח. על עומק השפלות שמצא ישעיהו בעם, שחזקיהו ביקש לתקן, אפשר לקרוא בחלק הבא של הנבואה. אין סקטור שיוצא נקי. הסוחר הפשוט והשר הבכיר, כולם נגועים באותה מחלה: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה, מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים. כספך היה לסיגים, סבאך מהול במים. שריך סוררים וחברי גנבים כלו אהב שחד ורדף שלמנים, יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם".

קשה לקרוא את ההפטרה הזאת היום במדינת ישראל. נדמה שמגיע לנו יותר מזה. הליבה הישראלית מבקשת לראות כאן מדינה יהודית שמושתתת על ערכי המוסר, כמו אלה של הנביא ישעיהו. כשמשה רבנו פותח את ספרו, ספר דברים, הוא מספר על הפעולה הראשונה שלו בהנהגה: הקמת מערכת משפט. עם זקוק למערכת משפט שתסדיר את החיים החברתיים בצורה הגונה וישרה: "ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו, לא תכירו פנים במשפט כקטון כגדול תשמעון, לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא". גם ישעיהו מסיים את הנבואה הקשה של השבת בקריאת כיוון זהה: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". כאן נמצא המפתח לתיקון. צדק וצדקה שלובים זה בזה. הגינות וסולידריות. העבודה רבה, לא עלינו המלאכה לגמור ולא אנחנו בני חורין להיבטל ממנה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ