הוא היה באחד הגיהנומים של המאה העשרים ותיאר אותו כדי שלא נחזור אליו

מאיה קגנסקיה
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מאיה קגנסקיה

אלכסנדר סולז'ניצין מת בן 89, בגיל מופלג יותר מכל הקלאסיקונים הרוסים האחרים; טולסטוי מת בן 83, ובתחילת המאה העשרים נחשב הגיל הזה נצח נצחים. סולז'ניצין ראה את עצמו ממשיך דרכה של הקלאסיקה הרוסית והוא בהחלט היה אחד הקלאסיקונים הגדולים שלה - לא רק בגלל הספרות, אלא בזכות דמותו הכוללת. אחרי שנות השישים הגיעו רבים למסקנה שהספרות והמוסר הם שני דברים שונים ונפרדים; מאחר שסופרים תמכו בהיטלר ובסטאלין והיו שותפים בקטסטרופות של המאה העשרים - הנאציזם והקומוניזם - אין לסופרים שום יתרון מוסרי ואין להם עוד זכות לשפוט את החיים וההיסטוריה. סולז'ניצין מעולם לא היה שותף להשקפת העולם הזאת. הוא היה בטוח בעצמו, במוסריותו ובכוחו לשפוט את התקופה ואת ההיסטוריה. מבחינה זו הוא המשיך את המאה ה-19, ובמיוחד את הקלאסיקה הרוסית, שראתה בספרות מורה לחיים.

אין לי ספק שסולז'ניצין השמיד את הקומוניזם; לא ארצות הברית, לא הבעיות הכלכליות ולא המלחמה הקרה. אחרי שסולז'ניצין יצא מהגולאג וסיפר עליו, ב"ארכיפלג גולאג", אף אחד במערב לא יכול היה להישאר קומוניסט כפי שהיה. הוא לא רק תיאר את האכזריות, אלא הסביר באופן יוצא דופן - בשילוב של פרוזה נפלאה, מלאה באירוניה, ופובליציסטיקה מעמיקה - את השיטה, והבהיר מה יש לעשות. אף סופר לא השמיד כך את הנאציזם. אני רוצה לומר עליו את מה שאמרו על דנטה: הוא היה בגיהנום וחזר משם. הוא היה באחד הגיהנומים של המאה העשרים ותיאר אותו כדי שלא נחזור אליו. קראתי את "ארכיפלג גולאג" במחתרת והוא השפיע על החלטתי לעלות לארץ יותר מכל דבר אחר. היה לו האומץ לתאר את התפקיד המרכזי של היהודים במהפיכה הבולשוויקית, את התפקיד הטראגי שלהם בהפעלה של מכונת הטרור. קשה לחשוב על זה, אבל הוא הראשון שפקח לנו את העיניים, ואחר כך לא רציתי כבר להישאר ברוסיה.

סולז'ניצין מעולם לא רצה להחזיר את הצאר ואת המונרכיה לרוסיה. הוא ראה את החולשה של ניקולאי השני ותיאר אותה באופן יפה ועמוק, בדיוק כפי שתיאר את הדיוקן של לנין. קשה למקם אותו על המפה שלנו: הוא לא היה דמוקרט, לא מונרכיסט ובוודאי לא קומוניסט. הוא לחם בעד חופש, וראה כמודל את אנגליה. הוא חלם על מין דמוקרטיה בנוסח רוסי, שמתחילה מלמטה למעלה. בגלל השמרנות האקזיסטנציאלית שלו, מפני שהוא היה שייך לתקופה אחרת, הוא היה גם אנטישמי. אבל האנטישמיות הזאת היתה צנועה מאוד.

בהיותו רומנטיקון הוא רצה לכתוב כמו במאה ה-19. נכון יותר, כמו שלא כתבו במאה ה-19. הוא רצה להחזיר את הגלגל לאחור, ולכתוב על מה שהקלאסיקה הרוסית החמיצה - על המהפיכה והמהפכנים - כאילו זו הספרות של המאה ה-19 שלא היתה במציאות. אבל יש דברים בלתי אפשריים, והוא נכשל במשימה הזאת, שהעמיד לנגד עיניו במיוחד ברומאנים המאוחרים שלו. הוא לא תפש את השינויים המפליגים בספרות כספרות, וניסה לדבוק בחיקוי הסגנון הקלאסי הגדול. ובכל זאת יש לו כמה רומאנים יוצאים מן הכלל, חוץ מ"ארכיפלג גולאג". יש לו רומאנים אוניוורסליים לא פחות מתומאס מאן, שגם הוא היה סופר של המאה ה-19 שחי במאה העשרים, וכמותו השתייך לשיא התרבות האירופית. כאלה הם הרומאנים "המדור הראשון", "אגף הסרטן", "החצר של מטריונה", "יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ'" ו"לנין בציריך".

אבל סולז'ניצין גדול בהרבה מסך כל חלקיו. אם מחלקים אותו לחלקים, לא יוצא הרבה יותר מריאקציה, אנטישמיות ולאומנות. כולם קטנים לידו, כל ממשיכי דרכו, כי יש מי שלקחו את האידיאולוגיה בלבד ויש מי שמחקים את הסגנון. סולז'ניצין גדול בגלל החיבור הנפלא; הוא סינתיזה של גדולה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ