מי לא מפחד מאמנות מודרנית

ליאת אלקיים
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ליאת אלקיים

דומא קי סטיבן קינג. תירגם מאנגלית: בועז וייס. הוצאת מודן. 609 עמ', 92 שקלים

השעה היתה שתיים אחר חצות. מזגן עתיק ניסר את הלילה. כלב אחד יילל אל הירח. האשה ישבה מכווצת במיטה. היא החביאה אותו מתחת לכרית אבל הוא עדיין היה שם. הוא חיכה לה - הספר. היא שמעה אותו לוחש: "תגמרי אותי, נשארו לך רק עוד כמה עמודים". כל מה שהיא יכלה לעשות הוא לשלוח אס-אם-אס אחד: "אני מפחדת". חצי שעה לאחר מכן נכנס בעלה הביתה בחיפזון. הכלב קיבל את פניו ביללה. הכלב קפא מהמזגן. על המיטה היה מונח הספר. סגור. ואז נשמעה חריקת דלת אטית... ואחריה צעקת אשה: "אני באמבטיה!"

סטיוון קינג מאוד אוהב לדבר, להרצות ולכתוב על הפער שבין ספרות גבוהה לספרות נמוכה. הטיעון המרכזי שלו הוא שאימה, כז'אנר ספרותי, מוגלית מראש אל מחוץ לרשימת הספרים החשובים באמת. הסוגיה האמיתית שמעסיקה אותו היא כמובן כמה זה מעצבן שקינג לא נחשב גאון כמו דון דלילו, בהתחשב בכך שהוא מוכר מיליונים. הדיון הזה אולי טורד את מנוחתו של קינג יום וליל, אך זה לא מה שמדיד ולו דקה אחת של שינה עם חלומות מסויטים מקוראיו הנאמנים והמבועתים.

ועידת יהדות ישראל והעולם

"דומא קי", ספרו החדש של קינג, משובץ בסממנים טיפוסיים: תאונה נוראה, בית נטוש, רוחות ותעתועי תודעה. אדגר פרימנטל, הגיבור, הוא קבלן מצליח שעבר תאונת דרכים (ע"ע "מיזרי") שהובילה לקטיעת זרועו הימנית. מוחו מהתל בו, משפחתו מתקשה להתמודד אתו והוא מחליט להתחיל את חייו מחדש בחופי פלורידה, והפעם כצייר.

סטיוון קינג הוא הגרישם של האימה, והמורקמי של הבעתה והבהלה בקבלנות, זה מה שהוא מצטיין בו. לספרים שלו, הטובים שבהם ("הניצוץ", כמובן), יש יכולת טלה-קינטית: הם מזיזים דברים - למשל, את השערות על הידיים למצב סמור. אם כי קשה לא לחשוב לפעמים, בעיקר כשקוראים את השליש הראשון של הספר הזה, שאולי יש חיה כזאת "סופר פורה מדי".

עמודים ארוכים ונטולי הפחדה מוקדשים לתוצאות תאונת הדרכים של אדגר. תאונה שמהדהדת את תאונת הדרכים הנוראה שעבר קינג עצמו ב-1999. בשני המקרים הרכב האשם הוא משאית וכפי שמעיד קינג עצמו - בספרו האוטוביוגרפי המומלץ, "על הכתיבה" - זה לקח לו הרבה זמן לחזור לעצמו.

מה שהציל את קינג היתה הכתיבה. את אדגר מציל הציור. נראה שחולשתו היחסית של חלקו הראשון של הספר נובעת מהרצון לבוסס בקשיי השיקום. אבל אפילו קינג טרחני משהו, הוא קינג קל וקולח בעל הברקות מילוליות (אדגר, בניסיון לשכנע את אשתו לשבת למרות שהוא לא זוכר איך קוראים לכיסא: "תביאי את החבר, שבי בחבר". "למה אתה מתכוון אדגר?", היא שאלה. "ה-חבר, הידיד! תביאי את החבוב המזוין, מטומטמת!").

לטובה יש לציין את התרגום הנונשלנטי של בועז וייס. דוגמה מבורכת לכך היא ביג פינק, זה שמו של הבית המבודד בדומא קי שבפלורידה, שבו אדגר עובר להתגורר. וייס לא בחר לקרוא לבית "הוורוד הגדול", או משהו נורא בסגנון הזה, ועל כך יבורך.

ביג פינק הוא גם הנקודה שבה העלילה מתחילה לייצר סוג של מתח. מקום מבודד מעורר השראה, שבו התארח פעם סלוואדור דאלי. אדגר שוכר אותו מאליזבת איסטלייק הקשישה והתמהונית, מיליונרית מטורפת שתומכת באמנות.

ביג פינק זה גם המקום שאדגר מגלה בו את הגאולה דרך הקנווס ומתגלה כמאסטר אמיתי בן-לילה. אמנות הציור היא נושא מצוין לספר מפחיד. היא מאפשרת לקינג לחקור מחוזות של אימה מוחשית הרבה יותר מזו שידע רוב ימיו כסופר: חשבתם שערפדים לא נחמדים? הא! נסו להתעסק עם בעלי גלריות.

לבו הרעיוני של הספר מרתק, זהו אותו נושא שאוסקר ויילד הציג לעולם בגאונות מחשמלת ב"תמונתו של דוריאן גריי": מה הקשר שבין היצירה למושא שלה ולמציאות? מה קורה כשאמנות לא רק מחקה את החיים אלא משנה אותם? או בקיצור - אמא'לה, ציירתי לו זנב אדום ועכשיו גדל לו אחד כזה.

אך בשיא חוזקו של הספר נעוצה גם חולשתו הגדולה, באמת שהרבה יותר קל להאמין ברוחות מאשר לקנות את תיאורי הציורים המתישים של אדגר. שקיעה עם קונכייה? שקיעה עם תקליטור? שקיעה עם שחף מת? צדפים ורודים ואוניית מפרש? זה לא נשמע כמו דאלי שחיממו אותו מחדש - זה נשמע כמו פוסטר מהאייטיז. זה גם לא ממש נותן תחושה של מישהו שמצייר ציור אמיתי, אלא יותר כמו ציור שהוא מטאפורה לאמנות.

אבל אולי זה לא משנה. בשורה התחתונה, השעה היתה שתיים בלילה, נשארו 50 עמודים לקרוא ואני פחדתי. באמת. מעטים הספרים שמצליחים להפחיד אותי, וגם אז לא בהכרח מהסיבות הנכונות (ע"ע "סקסוס" של הנרי מילר, אבל רק בגלל שאני לעולם לא אגמור אותו). אלא שחצי שעה אחרי הייתי באמבטיה ושכחתי מהכל. זה העניין.

למרות ש"דומא קי" נמנה על המפחידים וההדוקים יותר מבין ספריו של סטיוון קינג, נראה שברגע האחרון, בסוף, הוא תמיד מצליח להפוך את האימה הצרופה האינסופית השחורה והמבעיתה למשהו סביר, מעוכל, שאפשר איכשהו ללכת לישון אחריו.

אם כבר גאונים ספרותיים מדאיגים את קינג, אז ההשוואה שלא מחמיאה לו היא עם אביו הרוחני, הסופר ה"פ לאווקראפט, שקריאה בספריו גוררת התעוררות בזיעה קרה, חלומות שנמלאו באנשים עם זימים וניזאת, העז בעלת אלף העיניים! הו קאתלוהו! ראו הוזהרתם.

אין לקרוא את לאווקראפט אחרי רדת החמה. מומלץ להצטייד בצלב מכסף. וגם בכוס ויסקי. ובמישהו שיחזיק לכם את היד. הו קאתלוהו! קאתלוהו פאטגאן!

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ