המדוכאים הסמויים מן העין

הספר חושף לא מעט אשליות, שתיקות ושקרים המאפיינים את תרבות הנוחות של הקפיטליזם

שירה סתיו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שירה סתיו

על הנוחות ארנה קזין. הוצאת בבל, 168 עמ', 88 שקלים

לפני כשבועיים התכנסו ראשי שמונה המדינות המתועשות (ה-G8) והתחייבו יחד לצמצם את פליטת גזי החממה ב-50% עד שנת 2050. זו החלטה היסטורית המעידה, לכאורה, על תחילתה של אחריות גלובלית לנזקים שמסב העולם המתועש לכדור הארץ, לכולנו. עדיין מוקדם להירגע. משל למה הדבר דומה? לאותו אדם שבכל יום לא עולה לאוטובוס אלא רץ אחריו וחוסך את מחיר הנסיעה, ויום אחד מתחיל לרוץ אחרי מוניות ולספר לעצמו שעכשיו הוא חוסך יותר. מדינות המערב יכולות להתגאות עכשיו בכך שהן מזהמות פחות - אבל רק פחות מכפי שהתכוונו לזהם מלכתחילה.

חשבתי על הפתרון החמקני הזה, טלאי גס על מחירם ההרסני של חיי הנוחות המערביים, בעודי קוראת בספרה של ארנה קזין, ספר קולח ומעניין מאת עיתונאית אינטליגנטית ומוכשרת. הספר חושף לא מעט אשליות, שתיקות ושקרים המאפיינים את "תרבות הנוחות" של הקפיטליזם המאוחר. קזין סוקרת שורה של תופעות ומגמות צרכניות דומיננטיות בחברה הישראלית בדור האחרון - נעלי קרוקס, איקאה, מים מינרליים, נופש בצימר, תקשורת אלקטרונית וסלולרית, העסקת עובדים זרים ועוד, ומראה כיצד "היעילות והתכליתיות מצמצמות מאוד את מרחב ההתפתחות הפוטנציאלי שלנו, ומשטיחות את ההוויה".

קזין הופכת את קארל מרקס לרלוונטי מתמיד. מרקס דיבר על ניכורו של הפועל מעבודתו, מתוצרתו ומגופו: הפועל מאייש עמדה אחת על הסרט הנע, נטול גישה אל הרצף המלא של תהליך הפקת המוצר. היום מופיע הניכור הישן במהדורה מעודכנת, נוחה למשתמש, שהותאמה לעירוני הליברלי בן זמננו: "המגמה המרכזית של תרבות הנוחות: תנועה לעבר צמצום המיומנויות והאקטיוויות בסביבתנו המיידית. בעסקת החבילה שבה קיבלנו את הנוחות אנו מקבלים בהכנעה גם את חוסר הנוחות, את הפסיוויות ואת התלות במוצרים. אנחנו ממלאים את תפקיד 'המשתמש' ולא יודעים, ולא רוצים לדעת, איך הדברים שסביבנו עובדים. איך לתקן אותם, איך לבנות אותם בעצמנו. איך להסתדר בלעדיהם".

הרעיון המרכזי של הספר מבוסס על אמת פשוטה ונוקבת שכולם מעדיפים לשכוח ולהדחיק, ולעולם אי אפשר להפריז בהזכרתה: בכל פעם שטוב לנו ונוח לנו, מישהו אחר, חלש מאתנו, עובד ולעתים קרובות סובל. ולא רק זאת, אלא שרוב הקידמה - לא רק הטכנולוגית, אלא גם - ובעיקר - הקידמה התרבותית והחברתית, עם "שיח הזכויות" שלה - נסללת על גבם של מדוכאים ואנשים קשי יום אשר נעשים יותר ויותר שקופים. למעשה, חלק מיתרונותיה של קידמה זו נעוץ באופן שבו היא מרחיקה ומעלימה מן העין את המדוכאים הללו: "מישהו בסיפור הליברלי תמיד משתחרר על חשבון הגוף המשועבד של מישהו אחר - עני יותר. בני מעמד הביניים במערב יכולים עכשיו לעשות מה שנוח להם ולהגשים מגוון של חלומות ואפשרויות, אבל לא משום שזו זכותם המוסרית כבני אדם חופשיים, אלא משום שהם יכולים להרשות לעצמם. משום שאפשר לקנות את הנוחות הזאת מאנשים שמבקשים רק לשרוד".

הפרק החשוב ביותר בספר, לטעמי, הוא זה העוסק בעיתונות, פרק שלפחות חלק מאמינותו נשאב מניסיונה ומעיסוקה של קזין עצמה, המספקת לנו "מבט מבפנים" על התהליך שבו החלה העיתונות הישראלית, במקום להדפיס את "כל החדשות שראויות לדפוס", לספק דווקא את "כל החדשות שקלות לעיכול": "העיתונות פועלת פחות ופחות ככוח המחויב ליצור תודעה ציבורית. היא אינה פועלת עוד כדי לספק לנו מידע ביקורתי על האופן שבו בעלי הכוח - בשלטון, בצבא, ובעיקר בעסקים - משפיעים על חיינו. היא מצטרפת אליהם כדי להסיח את דעתנו ולהפיס אותה ולהנעים את זמננו".

להתראות נעורים

עם כל הלהט הביקורתי שבו, יש בספר גם נימה עצובה מעט, ולמעשה אפשר לקרוא אותו גם כאלגיה על הנעורים שחלפו, געגועים לתקופה שבה העדפנו את ההרפתקה על פני הנוחות, כשגרנו בדירות שכורות עם שותפים מעצבנים, כשעבדנו בעבודות כפיים והרגשנו את שרירינו מתאמצים, כשנסענו בספונטניות להיזרק בחוף עם שק שינה, והאמנו שנשנה את העולם. כלומר, וזה עניין שקזין לא שמה את לבה אליו - נוחות היא לא רק עניין של מעמד הביניים, אלא גם, ובעיקר, של גיל הביניים. וכשקזין מדמיינת את הסבל הצעיר והשרירי שמביא אל ביתה את מכלי המים הכבדים של "מי עדן", ניכר שהיא מקנאת בו ומעריצה את נעוריו לא פחות משהיא חסה על מאמציו הפיסיים.

קזין מצליחה להגשים בכתיבה שלה את הדבר שאליו היא שואפת, "לשלב אינטימיות עם המבט הביקורתי של זר המתבונן מבחוץ, מעורבות עם ריחוק". ועם זאת, עדיין הספר משאיר תחושה של מכלול לא מעובד, ונראה שעיקר כוחו במה שעדיין לא נאמר בו, והוא מעורר את הקורא לתהות עליו בעצמו. כל אחד מן הפרקים היה יכול לתפקד היטב כרשימה עיתונאית מעולה, אך מה שעובד היטב ברשימות עיתונאיות אינו שלם דיו כשהוא נכתב בספר. כך, הבחירה להתמקד במבנה השטח, בהיבטים שונים של תרבות הנוחות ולוותר, ברוב המקרים, על מבנה העומק, על ירידה מעמיקה אל שורשיה של התופעה, מחמיצה לעתים את מלוא מורכבותה ומשמיטה צדדים מסקרנים אחרים שלה.

כך, למשל, קזין אינה עוסקת בעובדה שבתרבות הצריכה מוצרים לעולם אינם מספקים נוחות ממשית, אלא רק מייצרים צרכים חדשים, המובילים לצריכתם של מוצרים חדשים, וכן הלאה במעגל שסיבובו הולך ומתגבר. תרבות הנוחות מייצרת בעיקר תחושה של חוסר נחת: הרי מה שיש לנו אף פעם באמת אינו מספיק - כל המנגנון הקפיטליסטי בנוי על כך שתחושת הנוחות, המנוחה, ההרמוניה, לעולם לא יסופקו במלואן, תמיד יהיה חסר "עוד משהו" שיוביל אותנו לצרוך את הדבר הבא. זהו מעגל קסמים, שבו ככל שהייאוש נעשה יותר נוח, כך הנוחות יותר מייאשת.

במגמת השטחה

חלק ממעגל הקסמים הזה מתבטא בכך שתרבות הנוחות בכל זאת לא מצליחה להדחיק לגמרי את העוול ואת הנזקים שהיא גורמת לסביבה ולאדם, ויוצרת מיני מצוקות בורגניות, שמערך קפיטליסטי זריז ומשומן ממהר לספק להן מענה, בדמות "סחר הוגן", "מיחזור", "צרכנות אקולוגית" וכל מיני מיזמים אופנתיים שעוזרים בעיקר להרגיע את המצפון המיוסר, ולצרוך עוד כמה מוצרים, הפעם "ידידותיים לסביבה". כך נולד מלכוד חדש: ככל שמנסים להיות מודעים יותר, מודאגים יותר, בורגניים פחות - נעשים בורגניים יותר. בספר, כשקזין נוסעת עם חברתה לצימר נוח ומאובזר, היא חשה אכזבה על כך ש"נפשנו לא התרוממה. לא עברנו שינוי. לא התנערנו". אבל עצם הציפייה לעבור שינוי ולהתנער בעקבות חופשה - נופש בצימר או אפילו מסע להרי האנדים - האין היא מלכתחילה שאיפה בורגנית מיסודה? פתרון "נוח" לאי-נחת בסיסית?

כמו כן, וגם זה פן שלא עלה בספר, נראה שחלק ניכר מתרבות הנוחות ומהצלחתן של חברות כמו "איקאה" ו"קרוקס" נובע בפשטות מתופעת העדר. כלומר, נוח לנעול דווקא קרוקס לא משום שהן נעליים נוחות וקלות (ודרך אגב, הן כן מסריחות), אלא פשוט משום שהרוב כבר בחר בהן - כולם נועלים קרוקס, כולם קונים באיקאה, כולם נוסעים להודו, כולם חושבים שצריך להיכנס בעזה, וכו'. הכי קל ונוח לעשות ולחשוב את מה שממילא כבר עושים וחושבים כל האחרים.

מובן שמציאות זו ניכרת היטב גם במרחב הפוליטי - שהוא אולי הסמן המובהק ביותר של מגמות ההשטחה בתרבות הנוחות: מצב שבו שלוש המפלגות הגדולות נשמעות אותו הדבר ומציעות אותו הדבר, וכל אלטרנטיווה ממשית נדחקת אל השוליים, ומתויגת כ"סהרורית".

על תרבות הנוחות יש לחשוב גם ביחס לתהליכי החילון ולעמוד על היותה, אולי, תופעה מוקצנת של חברות חילוניות, בניגוד לאורח החיים הדתי אשר אינו חדל להטיל על היחיד סייגים ומשמעת (טקסי טוהרה, חוקי כשרות ועוד) המונעים נוחות ושביעות רצון עצמית. מנגד, כתופעה חילונית הופכת הרדיפה אחר הנוחות למעין דת חדשה שגם היא, בתורה, אינה חדלה לייצר פולחני צריכה וטקסי היטהרות משל עצמה.

עניין אחרון הוא אותו "אנחנו" שבשמו דובר הספר - השכבה המרכזית אך המצטמקת של מעמד הביניים. מצד אחד טוענת קזין כי הבורגנות מוחקת ומעלימה מן העין את כל מי שאינו בורגני, מצד שני כמעט כל ה"אחרים" המוזכרים בספר הם פלסטינים או עובדים זרים, וכך חוזר הספר ומוחק שכבות שלמות של "אחרים" בתוככי החברה הישראלית עצמה. העמדה הבעייתית הזאת ממחישה מחדש את אי יכולתו של השיח לצאת מתחומיו של השדה הבורגני.

כך גם חלק מהצעותיה של קזין ממוקמות עמוק בתוך אורח החשיבה הזה (לשכנע עשירים לתרום לקהילה, לחייב את חברות המים המינרליים לנקות בארות, לקנות רהיטי וינטאג' וכדומה). נכון, זה יותר פרגמטי. תם עידן המהפכות. אבל בסופו של דבר, זה גם הרבה יותר עצוב.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ