אסטרונום שלא צפה בכוכבים

משורר בשטח

אילן ברקוביץ'
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אילן ברקוביץ'

מקום הטעם: מסות על ספרות ישראלית, בין צליל להיסטוריה, מאת רויאל נץ ומאיה ערד, הוצאת אחוזת בית, 2008, 319 עמודים

מתי בפעם האחרונה שמעתם דיון העוסק במוזה השירית? בת השיר, המלווה את המשורר הטוב, כאילו נעלמה מהשיח הביקורתי המקובל על שירה עברית (הספר "מאין נחלתי את שירי" בעריכת רות קרטון-בלום, 2002, הוא כמעט יוצא דופן בהקשר הזה, אבל הוא נוטה לדיון בהשפעות הספרותיות על משוררים וסופרים יותר מאשר לדיון באותו מושג ערטילאי ונסתר של השראה). העלמותה לא היתה מקרית כמובן. היא קשורה גם בחלל הציבורי המקומי שבו פועלת השירה שלנו. האם נתקלתם לאחרונה במנהיג פוליטי, ישראלי או פלשתינאי, בעל השראה?

האם תימצא ההשראה בספר המסות של רויאל נץ ומאיה ערד? בפתח הרצאתו הראשונה באוניברסיטת הרווארד אמר בורחס: "מאז ומעולם, כשעילעלתי בספרי אסתטיקה, היתה לי ההרגשה המעיקה כאילו אני קורא בחיבוריהם של אסטרונומים שמעולם לא צפו בכוכבים. כוונתי לומר שמחבריהם כתבו על שירה כאילו היתה משימה שיש למלא, ולא כפי שהיא באמת: תשוקה והנאה" ("מלאכת השירק, עמ' 8). אלה אותם כוכבים המעסיקים את נץ וערד בספרם החדש, הן ה"כוכבים בחוץ" של נתן אלתרמן והן הכוכבים בשמי השירה, שבניה הנאמנים של חבורת "הו!" היו רוצים להיות. אבל האם אלה כוכבים נוצצים?

נתחיל ממה שאין בספר. ראשית, אין בו באמת שני מחברים אלא אחד, הוא רויאל נץ. נץ כתב שש וחצי מתוך שמונה המסות שבספר (עמ' 18). מדוע איפוא הצטרפה לחגיגה גם רעייתו המוכשרת? אולי מפני שערד היא סופרת מוצלחת וידועה, שיכולה להועיל למכירות. מה עוד אין בספר הזה? אין בספר הזה צניעות וענווה. נחזור לרגע לבורחס ולאמירה נוספת שלו מאותה הרצאה: "אני בן קרוב לשבעים, הקדשתי את חלק הארי של חיי לספרות - וכל שבידי להציע לכם הם ספקות" (עמ' 7). בתיאוריה של נץ על השירה השקולה והחרוזה של "הו!" אין ספקות. אפשר שזה לגיטימי. אפשר שגם הניתוח העצמי שעושה נץ בספר לשירתו ולשירת חבריו הנערצים הוא לגיטימי. משוררים גדולים ממנו עשו כן במהלך חייהם, אלא שלהם היתה צניעות הכרחית, ואילו נץ מתקשה בזה מאוד: "האם ראוי הדבר שאכתוב על שירתם של אנשים שהם בחלקם קרובים לי, על שירתי שלי? האם אין דבר מה מרתיע באנטי-אנליזה שכזאת? ודאי - אבל מסתבר גם שהיא נחוצה" (עמ' 172).

הספר מכנס שש רשימות שפורסמו בגיליונות "הו!" ועברו שינויי עריכה קלים לצרכיו, ועוד שתי רשימות חדשות על ספרות הילדים והפרוזה בהקשר הצלילי והלשוני שלהן. נץ לוקה בחוסר כבוד לקורא, הן המשכיל והן הפחות משכיל. שוב ושוב חוזר נץ ומאשים את מי שלא הבינו את המהלך של "החרוז החדש", כלשונו, בבורות, בפשטנות ואפילו בחסך רגשי. רוב הדוגמאות קשות לקריאה ומרגיזות, אבל בואו נקרא יחד דוגמה אחת: "בביקורת כנגד השירה הזאת... נשמע תכופות מוטיב ה'שיבה'... אל דגם דורו של אלתרמן. מנין האשליה הזאת?... ישנה גם שגיאה בנאלית: מקצת ממבקרי החרוז החדש פשוט רחוקים מרחק נפשי עצום משירה חרוזה ושקולה באשר היא. מכאן נובע איזה העדר חוש אבחנה שעבורו שירה חרוזה ושקולה - ובעצם שירה חרוזה סתם - היא ממילא סגנון אחיד ומוגדר. כביכול: ?דורי מנור כותב בחרוזים? כן, זה מזכיר לי מישהו - מי זה היה, פעם, שכתב בחרוזים? אה, כן, אלתרמן! דורי מנור חוזר לאלתרמן!' מובן מאליו שאין צורך להתעכב כדי להפריך את הטעות הזאת" (עמ' 190-191).

לא אוכל להתייחס ברשימה הזאת לכל הטיעונים העולים מן הספר. טענתו המרכזית לכאורה, כאילו השירה היא המקום שבו נקבע הטעם התרבותי של הספרות, נועדה להסוות את הטיעון המרכזי באמת של הספר: בעד שירה חרוזה ושקולה, שבה יש חשיבות למקומה בשורה של ההטעמה (עמ' 9). כל הרשימות בספר מבקשות להוכיח את הטיעון כפול הפנים הזה. אני מתרכז איפוא ברשימה השישית, "פושטי המדים", העוסקת בשירתה השקולה והחרוזה של חבורת "הו!". נץ מסייג את דבריו בכך ששירת החרוז של "הו!" לא תוגדר בדרך השלילה של משוררי הדור הקודם (בפועל זה מה שהוא עושה) כי "האלימות זרה לאופיי, זרה לאופיו של כתב העת" (עמ' 116). האלימות שבשיח מסרסת כמעט לגמרי אפשרות הקשבה רצינית לטיעונים שהוא מעלה. וזה חבל, כי האבחנה בין השיר במשקל השלישוני של אלתרמן, קרי האנפסט, שבו ההטעמה היא בכל הברה שלישית (בנוסח "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא" המוכר) לעומת השיר במתכונת המשקל הזוגי של דורי מנור וחבריו, קרי היאמב, שבו ההטעמה היא בכל הברה שנייה (בנוסח "באמצע המילון באות העשירית"), היא חשובה כשלעצמה ומעניינת, אף אם הדיון עליה נשען על כך שבאמת לא יהיו קוראים רגישים מספיק לענייני משקל וחריזה, שיבחינו בליקוייו הטכניים והמהותיים.

בסדרת הרשימות שבה תיארתי את עלייתו המהפכנית של דור המשוררים החדש, ילידי שנות השבעים והשמונים, ציינתי שעיקר המהפיכה הוא תוכני ובכך ייחודה. הוספתי ותיארתי את הגיוונים בצורות השירים החדשים. נץ מתרכז בעיקר בצד הצורני של השירה. הוא מזהה נכון את השינויים התוכניים שחלו משירה אישית יתר על המידה לשירה שפונה גם אל האחר, בכלל זה ספרות מתורגמת; משירה רופסת ורכה לשירה בעלת גוונים שונים של פאתוס, ומשירה ששכחה את חשיבותם של הצלילים והמוסיקה לשירה שחוזרת להקשיב גם לעיצורים ולתנועות ולמקום ההטעמות בשורות השיר (עמ' 192 ואילך). אלא שהדיון שלו בכל מה שנוגע לשירי החבורה לוקה מאוד. זה נובע מתפישתו המוקדמת המנוסחת כבר במבוא: "מעל הכל, שירה היא סוג הספרות שבו ליסוד הלשוני, הצלילי, ישנו המשקל הכבד ביותר. בניסוח פורמלי משהו: שירה... היא הצורה הספרותית שבה הצד הצלילי (או ה'פרוזודי') הוא המכריע, הדומיננטי" (עמ' 14). אך אין בספר הזה אפילו ניתוח שלם אחד של שיר. הכל מתרכז בצורות.

הפורמליזם המיושן של נץ מכריח אותו גם לטענה המיותרת הבאה, כאילו אין לקרוא את שירתה של "הו!" קריאה ביוגרפית וכי דמויות הדוברים הן בעצם מסכות (עמ' 194 ואילך). והרי שילוב תכנים עכשוויים בצורות הקלאסיות הוא חלק מהמניפסט של החבורה. נץ שוכח גם ששירה טובה היא קודם כל קומפוזיציה טובה, כמו בכל יצירת אמנות שמתעלה מעל הבנאלי. בפועל, רוב שיריהם של משוררי "הו!" לוקים בקומפוזיציה. הם לא זורמים בשטף היאמבים, כפי שנץ מנסה ללהטט לנו. הם מחוספסים הרבה יותר משיריו הטובים של אלתרמן ואף לוקים בחריזה. נץ בעצמו קובע את זה כאשר הוא דן בזמר ובפזמונאי מאיר אריאל כמשורר, ומכריז: "האם היה מאיר אריאל משורר גדול? לא, למרבה הצער לא" (עמ' 217). את חרוזיו: שבוע/קבוע ו: להיגמל/להתעמל, הוא מעריך כלא משכנעים והוא אכן צודק, אבל די בקריאה חפוזה בספר שיריה של סיון בסקין, למשל, כדי לגלות חרוזים דומים: חרוזים קלושים, הנשענים רק על תנועה ועיצור, מאפיינים רבים משיריהם של חלק מבני החבורה ופוגמים בשאיפה הפואטית המוצהרת לליטוש ובראיית השיר כמעשה מלאכה (עמ' 199).

נראה כי חלומו של נץ כי הוא וחבריו המשוררים יוכרזו ככוכבי השירה הבלעדיים של הדור החדש, שכוננו לבדם מהפיכה בצורה לעומת משוררי הריתמוס החופשי משנות החמישים ועד ימינו אלה. זה לא קרה, כי המהפיכה הפעם היא עמוקה יותר ומשמעותית יותר מאשר שינויים בצורה, וגם כי יש בין משוררי הריתמוס החופשי החדשים כאלה שטובים יותר במלאכת השיר הקומפוזיציונית שלהם מאשר אלה שבחבורת "הו!". זה לא ששירת המשקל והחרוז היא שולית עכשיו, אלא שהיא חלק ממהלך פואטי נרחב ומעניין הרבה יותר.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ