סימון דה-בובואר שלנו

אברהם בלבן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אברהם בלבן

בהיכנסי עתה

חוה שפירא. עורכות: קרול ביילין וונדי זירלר. הוצאת רסלינג/ושתי, 584 עמ', 99 שקלים

החור השחור שבין סיפוריה הראשונים של דבורה בארון לסיפוריה הראשונים של עמליה כהנא-כרמון הולך ומתמלא. התחילה במלאכה יפה ברלוביץ, באנתולוגיה "שאני אדם ואדמה - סיפורי נשים עד קום המדינה" (הקיבוץ המאוחד, 2003), שגילתה יבשת אבודה של סיפורי נשים. יבשת זו שימשה גשר סמוי על פני חצי המאה שחצצה בין סיפוריה הראשונים של בארון לאלה של כהנא-כרמון, הסופרות היחידות שיצירותיהן נהפכו לחלק מהקאנון הספרותי העברי. ממשיכות במלאכה קרול ביילין וונדי זירלר מההיברו יוניון קולג' בניו יורק, המביאות לקוראים מבחר מרתק מיצירתה המגוונת של חוה שפירא - סיפורת, ביקורת ספרותית, מסות, מכתבים וקטעי יומן.

"קובץ ציורים" של שפירא הופיע לפני מאה שנים בדיוק (הציור, מעין רשימה קצרה, רשימת הווי או פורטרט אנושי, היה אחד הז'אנרים הפופולריים בראשית המאה ה-20). מדהים להיווכח כי בראש הקובץ מופיע מניפסט פמיניסטי: "ספרותנו חסרה את השתתפותה של החצי השני מהאנושות: זו של המין החלש... בכל פעם שאנו מתפעלות ומשתוממות על כישרונו הגדול של 'מפליא לעשות', של 'חודר ללב אשה' הננו מרגישות יחד עם זה כי יד זרה נגעה בנו. אנו יש לנו עולמנו, צערנו וגעגועינו אנו, ולפחות בתיאור אלה צריכות אנו לקחת חלק... קובץ ציורים זה הוא רק ניסיון, התחלת התגלות רוחה של בת המין, האנוס להפקיר את הטיפול 'בעצמו ומשושו שברו מאווייו' בידי אחרים".

כך, הרבה לפני וירג'יניה וולף וסימון דה-בובואר וז'וליה קריסטבה, מתלוננת כאן סופרת עברית על כך שהנשים צריכות להסתפק בכך שגברים מתארים את עולמן, וקוראת לבנות מינה ליטול חלק בתיאור צערן וגעגועיהן (ברשימתו המתנשאת על קובץ ציורים זה התלונן דוד פרישמן כי גברים אינם מבינים כלל את תעלומות לב האשה. סיפורי נשים, הוא קיווה, "יתנו לנו אולי מפתח לעולם נעלם ומסתורי זה, והרי לכם סיבה לתמוך בסיפורים אלה").

היסוד הפמיניסטי בקובץ ראשון זה מתבטא לא רק בכך שרוב הציורים נסובים על דמויות נשים, אלא גם במוטיווים פמיניסטיים מובהקים, כמו גיבורות השואפות ללמוד תורה כאחיהן, גיבורות החולמות על שוויון בין המינים, או ביקורת על גברים המעדיפים אשה יפה על פני אשה משכילה.

שפירא לא רק נאה דרשה, אלא גם נאה קיימה. כשהבינה שחיי הנישואים שלה אינם עולים יפה, קמה ועזבה את בעלה ואת בנה, בניגוד גמור לנורמות של תקופתה, נרשמה ללימודים, וב-1910 הוסמכה לתואר דוקטור בפילוסופיה באוניברסיטת ברן שבשווייץ. שפירא, שנולדה ב-1878 באוקראינה, התגוררה בברלין אחרי תום לימודיה, והיתה כתבת רשמית של הביטאון הציוני "העולם". מאוחר יותר נסעה כעיתונאית לוועידות ציוניות ולקונגרסים, כתבה דו"חות לעיתונים עבריים שונים, ובמקביל המשיכה לפרסם מאמרים ומסות.

מדוע נשכחה לגמרי יצירתה? מדוע מופיע אחרי מאה שנים של בדידות ספר שאמור להשיב אותה למחזור הדם של הספרות העברית? ראשית, בניגוד לדבורה בארון היא לא היגרה לארץ ישראל אלא נשארה באירופה, קיבלה אזרחות צ'כית ונפטרה בדירתה בפראג ב-1943, זמן קצר לפני גירוש יהודי פראג לטרזיינשטדט.

שנית, היא התחילה בכתיבת סיפורת אבל עברה במהרה לז'אנרים אחרים, ובהמשך דרכה נטשה את הסיפורת כמעט כליל. ציוריה הראשונים הם מטבע הדברים פשטניים למדי, וחסרה להם מורכבות הראייה, התיאור וההתבוננות. נושאיהם הפמיניסטיים מובעים בגלוי, באמירות ישירות ומפורשות: "כאשר גדלה, גדלה גם נטייתה להזות; אולם עתה לא רק סיפרה, כי אם גם הגנה על חלומה: משפט אחד, זכות שווה לשני המינים בחברה. היא התקוממה נגד כל הגבלה, פדות וחוק, המביא להקטנת ערך המין החלש". סיפוריה הראשונים של בארון, שהיתה צעירה ממנה בתשע שנים, אינם משוכללים הרבה יותר. אלא שבארון נשארה נאמנה לסיפורת, ושיכללה את כליה שנים רבות לפני שראה אור ספרה הראשון (היה עליה להמתין 17 שנים לפני שמצאה מו"ל עברי שניאות לפרסם את סיפוריה). מכל מקום, מהספר עולה בבירור חשיבותה של שפירא כפמיניסטית שהקדימה את זמנה בשנים רבות.

העורכות לא הסתפקו באיסוף יצירתה המודפסת, אלא השקיעו עבודה רבה גם בפיענוח יומנה ומכתביה של שפירא. היומן מתייחס כמובן לאירועים בהיסטוריה היהודית של המאה ה-20 (תיאור נרגש של הפוגרום בקישינב במאי 1903, תיאורים של מלחמת העולם הראשונה), אבל העניין בו הוא דווקא בהארת עולמה הפנימי של אשה יהודייה המוצאת את עצמה משוחררת מכבלים: "האומנם? האומנם? האומנם אנוכי הנני זו החיה, השואפת אוויר ברוחה, בחפש, בלי כל מעמסה ובלי דחיקה וחניקה פנימית? הנני כל כך מלאה חיים, דרור, כל כך מלאה איזו קלות פנימית מיוחדה עד כי קשה לי להאמין כי אני הנני אמנם אותה הברייה שחייתה כנדכאת".

פרק מיוחד תופסים כאן מכתביה של שפירא לראובן בריינין, המשורר והמבקר. היא נשבתה בקסמו של בריינין כבר ב-1899, כשנסעה עם אמה לעיירת נופש, ורוב שנות בגרותה היתה מאוהבת בו והשתוקקה לשווא לאהבתו. לא פעם היתה משוכנעת כי מכתבים אלה הם עבודתה הספרותית האמיתית: "למה לי עתה לכתוב בספר יומי? מכתבי אליך - הנה ספר חיי האמיתי". חליפת מכתבים זו, שרק שליש ממנה פוענח ונדפס כאן, בוראת בעקיפין רומן משל עצמו, שבו יהודייה צעירה מוצאת עצמה שבויה בכבלי נישואים ושואפת להשתחרר מהם בעזרת המשורר המפורסם.

אפשר אולי לחלוק פה ושם על הבחירה של העורכות (הקטעים מהמונוגרפיה שכתבה שפירא על מסריק נראים לי מיותרים) - אבל לפנינו בלי ספק עבודה מקיפה וחשובה, שתעניין סטודנטים ומורים, וכל מי שהפרויקט הפמיניסטי קרוב ללבם.

הפרופ' אברהם בלבן הוא סופר וחוקר ספרות. הרומן האחרון שלו, "אומרים אהבה", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ