איש אדיר אחד איש עצום

אתמול, 21 באוגוסט, מלאו שנתיים למותו של ס' יזהר, בן המושבה רחובות. בראשית המאה העשרים ייחד אחי סבו, הסופר משה סמילנסקי, את יצירתו להנצחת המושבה הזעירה בראשיתה ובין השאר כתב סיפור על סבי-שלי, נקדימון אלטשולר. תשעים שנה אחר כך תיאר אותו גם ס' יזהר בסיפור "ריצה אצל הים"

מור אלטשולר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מור אלטשולר

כור מחצבתו של ס' יזהר היה המושבה רחובות, שנוסדה ב-1890 על ידי חלוצי העלייה הראשונה, וביניהם בני משפחתו. בגל השני, המאוחר, של יצירתו, חזר יזהר למושבה הזעירה ולאנשיה, שהונצחו לראשונה בסיפוריו של אחי סבו, משה סמילנסקי. התוצאה היא פרודיה משעשעת על סיפוריו הסנטימנטליים של "הדוד משה" וגירסה יזהרית שנונה לדמות היליד בספרות העברית. הולדת הפרודיה מתוך הרוח הילידית חושפת מסורת של מאה שנות כתיבה ארצישראלית בעברית, שבתוכה יצר יזהר.

לפני 101 שנים פירסם משה סמילנסקי סיפור שכותרתו "נקדימון" ("העולם", 1907): "פעם, כששבתי מן הכרם הביתה, נזרק אלי מתוך התעלה מבט של שתי עיניים שחורות ומבריקות. כשניגשתי לתעלה והתבוננתי בה, מצאתי על גבי הקרקע ילד כבן שתיים, לבוש כתונת בד דקה, ערום למחצה, יחף וגלוי ראש. שתי העיניים השחורות הביטו אלי בסקרנות ובלי שום סימן של פחד או תימהון. של מי אתה? של אבא, היתה תשובתו הקצרה של מכירי החדש. זאת היתה פגישתי הראשונה עם נקדימון".

נקדימון (1893-1980), מראשוני הילדים שנולדו ברחובות, היה בנם של יצחק-זאב ומחלה אלטשולר, חלוצים צעירים שהגיעו מהעיירה בובר ברוסיה הלבנה. משה סמילנסקי מתארו כילד טבע, פרוע, עצמאי וחופשי, "שאמו אינה רואה אותו מלפני עלות השחר ועד שעה מאוחרת בלילה". אהבתו לחיות הפכה אותו לצמחוני והוא ניזון מענבים בכרמים, שקדים בגנים ואבטיחים בגני הירק. אהבתו הגדולה נתונה לסוסים, שעליהם הוא דוהר בלי רשות הבעלים: "לא אחת ולא שתיים היו מכים אותו בעלי הסוסים. ויש אשר ירכב לא כדרך בני אדם אלא להפך: פניו אל אחורי הסוס ואחוריו אל פניו".

כצפוי, "בעניינים רוחניים" אין נקדימון מצטיין כלל. הוא מגיע לכיתה לעתים רחוקות ושונא להתפלל, שהרי בבית הספר ברחובות הנהיגו תפילה כדי לרצות את בעלי הבתים: "בעצם קריאת שמע יתגנב ויצא החוצה, ייעלם ויברח". סמילנסקי מתארו כילד שאינו יודע פחד וכבר ירה בסתר ברובהו של שומר הכרמים. מרדנותו הולמת את עצמאותו, ושאיפתו "שהקטנים יעמדו ברשות עצמם ולא יסבלו מעול הגדולים" משקפת את חלום החירות של עמו הקטן והנרדף.

הסיפור נחתם ב-1906, עם הידיעות על פרעות קישינב, שהביאו בעקבותיהן את הפואמות "בעיר ההריגה" ו"על השחיטה" של ביאליק ועשו רושם קשה גם על היישוב היהודי בארץ ישראל. בצלן, דרשת בר המצווה של נקדימון מורכבת ממשפט אחד: "הלוואי שיקומו דור של נערים חדשים, אשר יידעו להכות". תקווה זו אינה פוגמת בשלמות ההוויה הילידית אלא מדגישה את ערכיה: גבורה ואומץ, המנוגדים לערכים הישנים של הגלות שאין בהם תועלת בארץ החדשה. מן הסיפור בולטים בהעדרם קשיים וסכנות, שהיו מנת חלקם של החלוצים במושבות: מגפות וחולירע, טרכומה (מחלת עיניים), סכנת כלבת ועקיצות נחשים, בצורת ונחילי ארבה. אין גם זכר לסכנה מיד אדם - התנפלויות אלימות של ערביי הסביבה ושרירות הלב של השלטון הטורקי. דומה שסמילנסקי השתמש באופטימיות של נקדימון ובשמחת החיים שלו כדי לתאר את הרוח הילידית המתחדשת במושבות ולתמוך בה מתוך השקפה שילידיות פירושה התערות בארץ.

תשעים שנים עברו ויזהר, נכד אחיו של משה סמילנסקי, בחר גם הוא לתאר את נקדימון. כך עשה בנובלה "ריצה אצל הים", שיצאה לאור ב-1996 (בהוצאת זמורה-ביתן) אך עלילתה מתרחשת ב-1940, כאשר "מדריך צנום" בכפר הנוער בן שמן, בן דמותו של יזהר, מוליך את תלמידיו לטיול בים המלח. שיטפון פתאומי מאלץ אותם לעלות על שתי אסדות, המיטלטלות בים הסוער וכמעט טובעות במי המלח: "ברור שהים לא רוצה אותך ואתה מצדו בכלל לא קיים", חושב המדריך המבועת. לבסוף עוגנות האסדות במזח שבצפון ים המלח, בחוף קליה הסמוך למפעל האשלג. החבורה מורדת לחוף בידי מלחים ערבים חסונים, המחבקים את הבנות "כאילו רק לסייע" ומלעיגים על הבנים: "דמויות עלובות שירדו כעת בלי ידיים ובלי רגליים ורק באיזה דידוי סהרורי... ואף אחד אין לו דמות הגיבור החוזר מן הצייד או מפסגת ההר או מן הכיבוש, אלה כולם מיני מליחים דקים ושברירים מהלכים פשוקי רגליים למחפיר... מהלכים מתנדנדים לא מאמינים שזו כבר אדמה".

בתוך הביזיון משתרר פתאום שקט. צחוקם של המלחים הערבים נקטע "ונעשית דממה שלמה סביב... מפני שדבר גדול הולך ומתהווה כעת ומישהו גדול באמת היה עומד שם באמצע הגשר של המזח... איש אדיר אחד איש עצום... איש בריא מאוד". הערפל מתפזר ולעיני הנוכחים נגלית... בטן: "כעבור רגע מתחילים לראות ולהבחין איך כל ענקות בטנו האדירה היתה כרוכה לה אבנט רחב אדום אדום חוגר לו סביב סביב ומעליו מתנשא הר ובראשו מתנשא ראש כולו בצל מגבעת אוסטרלית גדולה, ומן האזור האדום ומטה ירדו לו מרווחים מאוד מיני מכנסי פילים נעוצים במגפיים אדומים של שייח'י הבדווים הפרשים. וכולו מראה הוד מעתיק מלים". ומי הוא האיש הגדול? "מי הוא זה ואיזה הוא אם לא נקדימון שלנו הוא עצמו נקדימון איש רחובות איש אדיר וחשוב", המתגלה למדריך הצנום כשייח' בדווי מן האגדות: "שתמיד יש איזה גמל הדור מוברך לפניו, ותמיד איזו סוסה אצילה מקרטעת בקפיציות עצבנית סביב... והבאים הנכבדים שרועים מסובים בכבוד... נרגילותיהם מפעפעות והזמן לא נחשב בעיני איש".

לא לחינם התרכז יזהר בכרס האדירה, שהרי בתרבות המזרח כרס גדולה היא סימן לאדם חשוב: "עובי כרסו החשובה, הלפופה סביבה באבנט האדום ההוא מאותם שחשובי האפנדים אוזרים לכרסם הגדולה, כשאין עוד אף חגורה בעולם שתוכל להקיף מלאות מלאה שכזו". וכעובי הכרס כך הולכים וגדלים גם תחומי שלטונו של נקדימון: "והוא על השכנים ועל הבדווים ועל הפועלים ועל העניינים ועל הירדן ועל עבר הירדן ועל יריחו... ובקצרה: השולטן במיסבו, שייח' השייח'ים המולך סביב ים המלח סביב סביב". בשיא התיאור מוכתר נקדימון בתארים על-אנושיים: "כמגדל עוז עומד נקדימון באמצע. אזור אבנטו האדום מקיף בטנו הגדולה כולו הדר כאילו היה השולטן עצמו והרבה יותר כאילו הוא אחד מאיתני הטבע".

אכן, הילד-היליד של משה סמילנסקי גדל והגשים את ייעודו. כאחד מאיתני הטבע "עמד כאן מדבר ובשם ההרים ובשם הים ובשם השמים ובשם חברת האשלג, והוא כמובן איש הביטחון כאן ועל פיו יישק דבר". להתערות של נקדימון בטבע נוסף הגורם האנושי, הבדווי יליד המדבר: נקדימון מכונה "שייח' השיח'ים" וקשה להבחין במבט ראשון אם יהודי הוא או בדווי. דמותו מכוננת הוויה ילידית מושלמת, הגשמת הפנטסיה על הפרא האציל, ששני הלאומים - היהודי והערבי - שוכנים בו, והמדבר ביתו.

האירוניה נוצרת כמובן מהפער שבין הכלל לפרטים: נקדימון חובש מגבעת רחבת שוליים בסגנון החיילים האוסטרלים, שחנו בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. הוא נועל מגפיים גבוהים בסגנון הפרשים הצ'רקסים בצבאו של האמיר עבדאללה מירדן, שפלוגה מהם חנתה דרך קבע בחצר של מפעל האשלג בקליה. ובתווך, על הכרס האדירה, מלופף אבנט אדמדם, שתחובים בו אקדח, ארנק ומקטרת. יזהר מייחס את האבנט לאפנדים הערבים המקומיים, אבל ההיסטוריון גרשון גרא, מומחה ללבוש ארצישראלי, אמר לי שהאבנט האדמדם לקוח ממדי היניצ'רים, הקצינים הטורקים, שנהגו לכורכו סביב המותניים ולתחוב לתוכו פגיון, ארנק ושקית של טבק. בתלבושתו של נקדימון מיוצגים איפוא כל הצבאות שעברו במזרח התיכון: הצבא הטורקי, הצבא הבריטי והפרשים הצ'רקסים של ממלכת ירדן. יתר על כן, נקדימון הילד בסיפור של משה סמילנסקי מיעט לדבר מפני שהעדיף מעשים על פני מלים ריקות, ואילו נקדימון של יזהר אינו מדבר מפני שהוא נוהם: "אי אי אי אומר נקדימון דבר ראשון, ועוד אי אי אי הוא אומר דבר שני.... הו הו הו נהם נקדימון. זה אתה? אוי אוי אוי".

הולך הסיפור ומתגלגל, הולך ומתעצם, מופרז ומוגזם, עד שהרחוק נעשה פתאום קרוב: "כי נקדימון כאמור בא מרחובות ומי לא מכירו ואיך אפשר שלא להכיר אותו", מתוודה יזהר ומונה את אחיו ואחיותיו של נקדימון עד שהוא מגיע לרוחמק'ה, היא רוחמה, אחותו הבכורה של נקדימון, הנשואה ליוסף וייץ, דודו של יזהר, אחי אמו. ולא עוד אלא שנקדימון הוא חביבו של משה סמילנסקי, המכונה כאן בכינוי הילידי "חוואג'ה מוסא". נמצא, שילידיות אינה עניין ביוגרפי אלא תכונת אופי, שהרי שייח' השייח'ים והמדריך הצימוק בני חמולה אחת הם: "ופתאום זו המשפחה הגדולה, שהנה אחד מבניה האובדים נתגלה דל ומדולדל קלוש וחסר כבוד חשוף שת ממולח ומכורכם לגמרי".

סוף דבר: לגימה הגונה של קוניאק תאושש את הצימוק "ותעשה ממנו בן אדם", אומר נקדימון ומוזג. הצימוק שתה ונחנק "ונפל מת כמוכה ברק נעווה כעקוץ עקרב נשנק גרונו נחנק נזעק שרפה בפיו נושם ושואף משעל ומעטש נעתק מלים מחפש להיאחז, רוצה לצעוק, דמעות בעיניו, משהק וגוהק כמו חמור, מקפץ מרגל לרגל... והשולטן מביט בו בעין נכזבת ולא עמד במבחן ואינו גבר ולא גיבור ולא בן למשפחת הנסיכים אלא מלמד אחד וילד משתעל בדמעות".

כצפוי, המדריך הצעיר נכשל במבחן הגבריות הילידית, הילדותית, הנקדימונית, אבל יזהר המבוגר חוזר בגעגוע אל המזח שבחוף קליה. האופן שבו תיאר את גיבורו בהפרזה ובהגזמה מעמיד אותו כאמן הפנטסיה, אחד מגוזמאי המזרח, כלומר כמספר ילידי! בדרך הסיפר המוגזמת והמופרזת מכיר איפוא יזהר בילידיות שלו עצמו, והופך את הנובלה מחווה לילידות, רגע של פיוס והתפייסות. השיבה למעין הנעורים איפשרה ליזהר לחשוף את סוד קסמו של נקדימון: התיאטרליות, שהיתה באופן פרדוכסלי אמיתית לחלוטין. הילד-היליד מעולם לא שיחק תפקיד ולא העמיד פנים אלא חי כפי שגדל, בטבע ובנוף. גם יחסו לערבים לא היו מאולץ - הוא התהלך ביניהם והכירם בלי לוותר על עצמו. מבחינה זו, הפגישה על המזח בקליה הייתה רגע של חסד לפני מלחמת השחרור, שבה התנפצה באלימות אשליית ההתערות במרחב. ואפשר שיזהר אהב בנקדימון את זכר "המשפחה הגדולה", משפחות סמילנסקי, וייץ ואלטשולר, חלוצי העלייה הראשונה והעלייה השנייה, שנשאו אקדח ושבריה אבל לא נאלצו להילחם ולא שפכו דם.

ואין ספק שיזהר אהב בנקדימון את זכר יחיעם, בנם הצעיר של רוחמה (אלטשולר) ויוסף וייץ, אחיינו של נקדימון שהיה גם בן דודו של יזהר. יחיעם לוחם הפלמ"ח נהרג בליל הגשרים (1946) והוא בן 28. תמונתו היתה תלויה בחדר הכניסה של בית סבא בין כל אהובי נפשו שהלכו לעולמם: הוריו, אחיו ואחותו. וגם יזהר לא חדל להתאבל עליו כל חייו: "אין יום שאינני חושב על יחיעם", אמר לרותי וייץ כאשר באה לבקרו בערוב ימיו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ