בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"יש עוד חנוך לוין אחד, לא זה שמת"

רגע לפני שמתחילים אירועי העשור למותו של חנוך לוין, זיכרונות בני תשע

תגובות

בסוף יולי 1999 סיכמתי עם חנוך לוין, בטלפון, שאבוא ל"שיבא". ביקורים צריך היה לתאם. שאלתי אותו אם להביא לו משהו, והוא ביקש את "מותו של איוואן איליץ'". לא, הוא לא ידע שבדיוק אז ראה אור תרגום חדש ונפלא של פטר קריקסונוב, אבל רצה לקרוא דווקא את הנובלה הזאת, דווקא באותם ימים. המחשבה שהוא רוצה לקרוא באותם שבועות את ייסורי הגסיסה עוררה בי חלחלה, וכמו אידיוט אמרתי לו: לא כדאי לך, אין טעם, למה לך? הוא התעקש, השיחה התארכה, כאילו רציתי לעשות משהו, לדאוג או להיטיב, וגם התברר שהוא בכלל לא ידע על התרגום החדש, חשב על התרגום הקודם (תמיד חשש מתרגומים חדשים, אהב את הנוסחים שהכיר ורצה שיישארו תמיד), ובסופו של דבר גם ויתר, אמר שאולי באמת לא צריך. בערב, כשבאתי, ראיתי שכבר קיבל את התרגום החדש וקרא בו. נכלמתי. בשביל מה בכלל הייתי צריך להפציר בו לא לקרוא? אבל דיברנו על הנובלה ועל התרגום ועל עבודתו הנפלאה של קריקסונוב שלוין אהב מאוד גם ברומאן של בולגקוב. השכן לחדר, גם הוא חולה מאוד, שמח לדבר על טולסטוי, השתתף בשיחה, כי הוא, נו, איך אומרים, הרי מרוסיה בא, וטולסטוי גם.

את המבוכה שלי, בת השנים, מפני שנידנדתי לו לא לקרוא על הייסורים של איליץ', אני מדי פעם צריך להסביר לעצמי. כאן הרי מצוי משהו חשוב בתפישתו של לוין את היחס בין סבל לבין מלים, המייצגות את הסבל - תמיד אירוניות, תמיד מצביעות אל הפחד של הקורא מפני האמת, והאמת היא שהמלים חלשות מהסבל. כל ההאשמות על לוין, ה"נהנה להראות סבל", שוות כקליפת שום, משום שלא תפשו את האמת שלו, שאף מלה, אף דימוי, אף תיאור, אף מראה, אף לא אחד מהדברים הללו, חזק יותר מעלבונו של חוסר האונים, כלומר הכאב עצמו. הנה, מתוך "המביט", המחזה החותם באורח מכוון את הכרך ה-11 של מחזותיו, הכרך האחרון שלוין היה אחראי להוצאתו לאור ("הבכיינים ומחזות אחרים"), הנה דבר הרוצח:

כולם רוצים מוות קל.

לנתק את המוות מאביו-מולידו -

הסבל. אי-אפשר, רבותי!

למות, משמע קודם כל לרעוד מפחד,

לחכות במתח, לא לדעת מה צפוי ומתי,

ולבסוף, ולא במקום אחרון,

לחוש כאב שכמוהו לא חוויתם מעודכם.

מי יוכל לתאר לעצמו מאבק על הנשימה האחרונה?

המוות בא עם כל אלה בחבילה אחת.

הידע הזה, שנשכח ממני כאשר ביקש את "מותו של איוואן איליץ'", הידע על היחס בין הדיבור על כאב לכאב עצמו, בין הכאב למוות, הוא המפתח למחזות המיתוס - כינוי לא מוצלח, לוין אמר זאת בעצמו, שהרי ביקש לפרק את המיתוס - אולי מחזות-זוועה ("תקרא לזה זוועתון", הציע לי כשכתבתי את הדיסרטציה), ומכל מקום ז'אנר רחב מאוד, שבשנותיו האחרונות הקדיש לו את מרב המאמצים. רק מעט מהם הוצגו בחייו, וספק אם מרביתם יזכו לבימה, אלא אם יקום "תיאטרון חנוך לוין", כזה שיתמחה רק בהצגת מחזותיו. בינתיים, אפילו האופרה הישראלית, שעדיין אין לה תאוות הבצע שיש לתיאטרון הישראלי, סירבה להפיק את "ההוצאה להורג", ה"זוועתון" הראשון, יצירה מצוינת, גם מבחינת המוסיקה הנפלאה של פולדי שצמן.

אחר כך דיברנו על הדוקטורט שלי. שנינו היינו אירוניים ביותר בנוגע למי שאמור היה לסדר לי פרנסה בעקבותיו. כל אחד מאתנו והיכרותו רבת השנים והבוז למוציא ומביא ספרים ומשרות, ואני אמרתי בזהירות שאפרסם את החיבור הזה (שלוין קראו ראשון) רק אם ייצא לי ממנו משהו בתוך אותה קהילה משומנת. חשוב היה לי באותה שיחה לקבל ממנו אישור לכוונה הזאת, והוא, לא רק שהיה החלטי, אלא אף עודד אותי לנהוג כך. אולי ראוי עוד פעם להזכיר: את "ההולכים בחושך", יצירת המופת של לוין, לא הפיקו בהפקה טלוויזיונית של ממש, משום ש"הזכיינית", אחת מרוצחות התרבות הישראלית, דרשה מלוין שהשחקנים יוותרו על תשלום. לוין אמר שבלי תשלום לשחקנים לא תהיה הפקה. הוא ידע שזו היתה ההזדמנות האחרונה.

הפגישה האחרונה היתה ב-5 לאוגוסט. לא ביקשתי רשות לבוא. בבוקר קיבלתי אישור מהאוניברסיטה שאני דוקטור ובערב נסעתי אליו. במקרה היו הלילה הקודם שלו ואותו יום קלים יחסית, והחדר המה חברים, כולל ויטק טרץ', שהגיע מדי שבוע בשבוע מלונדון. דיברנו על שירה. ויטק, שחלק מהעברית כבר ברחה לו, שאל מה פירוש המלה "אין", וחנוך הצביע ביד רפה אל החשיכה מסביב לחדר המואר, הסביר שהאין מקיף את היש. ולא הלכנו הביתה, גם כי היה שמח בחדר, לא רצינו להיפרד, וגם משום שחנוך רצה מאוד שנראה, ויטק ואני (האחרים כבר ראו), את האחות היפה החדשה. ובאמת כולנו ציפינו, וכשהאחות הגיעה, התלהבנו ממה שצריך היה להתלהב.

יכול להיות שצריך לספר עוד כמה רגעים קומיים ועצובים עוד יותר מהפגישה האחרונה הזאת, אבל אני רוצה לצטט קטע אחר מאותו מחזה, "המביט", באותו כרך אחרון (11), שאת הגהותיו ראיתי, שם, ליד המיטה האחרונה: "יש שעה שאתה עומד שקוע בתפילה לאלוהים, מתפלל ומתפלל, בסוף, האמת, קצת נמאס לך, יותר מדי רוחניות, אוויר צח מדי, אתה מוכרח קצת סירחון, גבינת לימבורגר, סרדינים, תחת; שעה אחר כך, גמרת עם הגבינת-לימבורגר והסרדינים, אתה מטפס על איזה תחת, רוכב ורוכב, אחרי שעה נמאס לך קצת מהתנועה המונוטונית של האגן על התחת, הפה מסריח מהסרדינים והגבינת-לימבורגר, אתה אומר לעצמך, הייתי ברצון מלפף איזה מלה קדושה במנגינה נשגבת ומרביץ איזו תחינה רוחנית ליושב במרומים, וכבר אתה על הברכיים, ממלמל ושר, אין תחת, אין לימבורגר, אין סרדינים, נשמתך מרחפת, אלוהים ואלוהים, אבל כמה אפשר אלוהים ואלוהים, מלים ומנגינות, התייבשת, נשדפת, הבשר רוצה קצת לימבורגר, סרדינים, תחת, וזה הכלל: כשאתה עם אלוהים אתה מת לתחת, וכשאתה בתחת, יש כיסופים לאלוהים".

בשיחות הטלפון לבית החולים היה משתתף לפעמים בני, יוסף, שהיה אז בן ארבע. לוין אהב לשוחח אתו. שאלתי אותו עכשיו, לקראת היארצייט של אוגוסט, מה הוא זוכר מהשיחות ההן. ובכן, הוא זוכר שיחה, שאי אפשר לטעות בה, משום שלא היה מנהל אותה אף אדם, זולת חנוך לוין. בדרך כלל דיברו על אוכל, אבל בני אומר שרק דבר אחד בהיר הוא זוכר מהשיחות: חנוך שאל אותו אם הוא אוהב דגים, ויוסף אמר שהוא שונא דגים, וחנוך אמר שהוא מאוד אוהב דגים, בעיקר דג מלוח.

הנה בית מתוך פזמון ישן של לוין שעדיין לא נדפס; קורין אלאל כתבה לו אי אז מנגינה ולהקת הנח"ל שרה: "אני הנער, אני הנער, / היושב לבד בערב, / לאור המנורה הצהבהב. / אוכל לאטו / פרוסת לחם בחמאה עם דג מלוח / ושותה כוס תה. / מבטי נעוץ בקיר / דבר איני חושב, / מבטי נעוץ בקיר / דבר איני רוצה. / אני נושם, לועס, לוגם. / ברוך אתה בורא / דג מלוח ותה".

אז, לפני תשע שנים, היתה זו הפעם הראשונה שהסברנו לבננו מהו מוות, וכשחזרנו מה"שבעה", ממש לפני שהמכונית נסקה מעל גשר נמיר - אני זוכר את הקול העוללי מאחורי המכונית - הילד דיבר פתאום: "יש עוד חנוך לוין", אמר והדף איזה ניסיון להסביר לו שכבר לא, "לא לא, אני יודע שחנוך לוין מת, אבל יש עוד חנוך לוין אחד, לא זה שמת. חנוך לוין אחר. והוא לא מת" אמר בפסקנות. הוא לא התפייט. בני ארבע לא מתפייטים ולא ממציאים הספדים ומטאפורות ורטוריקות של מכתבי תנחומים. הם מדברים מהמקום שבו התבונה לא מטשטשת אמת גדולה יותר - תשוקה. בדיוק את זה הבין לוין בכותבו מתוך תודעה של בני שלוש וארבע.



חנוך לוין. כשאתה בתחת, יש כיסופים לאלוהים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו