מדריך לפיד לזיהוי נודניקים

לקט הטורים של יוסף (טומי) לפיד לא עושה עמו חסד גדול, חושב יוסי שריד שבוודאי נתפש על ידו כ"שמאלני רדיקלי"

יוסי שריד
"ספרים"
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יוסי שריד
"ספרים"

אמרתי לכם יוסף (טומי) לפיד. הוצאת כתר, 285 עמ', 89 שקלים

יוסף (טומי) לפיד מת לפני כשלושה חודשים, והוא השאיר אחריו ספר, שראה החודש אור בהוצאת כתר - "אמרתי לכם", זה שמו. שם הספר ממשיך את המסורת הלפידית, שעשתה לו את שמו - מסורת הפרובוקציה המתמדת, הנועדת "להרגיז את הבורגנים", ובמקרה של לפיד - להרגיז את הנודניקים, ורשימת הנודניקים שלו ארוכה כנדנוד עצמו.

הרי איש אינו אוהב את ה"אמרתי לכם", זה ידוע, וזאת בדיוק הסיבה שלפיד "אומר לכם", להרגיז אתכם. אלא שהפרובוקציה - גם היא כבר לא מה שהיתה פעם, זוהרה הועם, או משום שרעשי הרקע סופגים ומעמעמים אותה, או משום שלפיד עצמו השתנה.

לגמרי לא בטוח שחסד עושה הספר החדש לזכרו. זהו כינוס של טורים נבחרים - לפיד הספיק לבחור אותם - המבוססים על תוכנית הרדיו שלו "השבוע שלי", ששודרה ברשת ב'. לא כל קטע מזדמן ראוי להיאסף בין הכריכות; הזמן שגורם הוא גם הזמן שמכלה. לפיד היה מודע למגבלה הזאת, ועל כן הוא השתדל מאוד, יותר מדי, להציל את הקטע באיזושהי אמירה מהוגגת שתקנה לו נצח. הניסיונות להתעלות מעל לעובר-ולא-שב אינם צולחים בדרך כלל, ואפשר שאינם יכולים להצליח במבנה של שיחת רדיו שבועית שזמנה קצוב, ושיר מפריד בין הגיג להגיג. מומלץ איפוא שלא לעשות ספרים הרבה, בעיקר אם הם ספרי לקט, שיכחה ופאה - רשימות ומאמרים שאינם מגיעים לפרקם; עת כנוס ועת להשליך.

שליחותו של היחסן

מהספר עולה דמותו המוכרת של לפיד הישן והטוב, יותר מדי מיושן, ועל כן גם טוב פחות. גם מסדר הנודניקים-בעיניו מוכר לעייפה: "פמיניסטיות פעלתניות" הן נודניקיות, אלה שדורשות, למשל, לחוקק חוק האוסר פורנוגרפיה; הוא תהה אם האיסור כולל גם את "שיר השירים", אם לאו. לא רק פמיניסטיות דעתניות דחו אותו, גם סתם נשים "תוקפניות" או "מפונקות" או "מסובכות", כהגדרותיו.

עמותות שמגישות עתירות רבות לבג"ץ הן נודניקיות: "לו הייתי שופט בית המשפט העליון, הייתי מטיל קנס כבד על כל מי שהגיש עתירה חסרת שחר רק כדי לזכות בפרסום. מספר הנודניקים המגישים עתירות שווא היה יורד פלאים, והחור באוזון היה נעלם משמי חולון".

ה"ירוקים" הם נודניקים גדולים: "הבעיה העיקרית של הירוקים, מלבד היותם נודניקים, היא שכמעט לכל דבר טוב שהם דוגלים בו, מתלווה משהו רע". גם "שומרי החומות הקנאים של השפה העברית" הם סוג של נודניקים, "הסובלים מרגשי נחיתות. תנוח דעתם. בקרב על העברית, כבר מזמן ניצחה העברית. יאללה ביי". רופאים ודיאטנים עלו ללפיד על העצבים: "הדיאטה היא תעשייה אדירה שתפקידה לאמלל אנשים מאושרים ולגרוף את כספם בתואנות שווא. היה לי רופא שאיים עלי: 'אם לא תרזה, לא תגיע לגיל 70'. אני כבר מזמן עברתי את ה-70, והוא מת מזמן".

לפיד לא סבל את "השמאל הרדיקלי", ורדיקלי הוא כל מי שלא השתכשך יחד אתו במיינסטרים, או כל מי ששחה לפניו נגד הזרם, הרבה לפניו, ורק ברבות הימים הדביק אותו לפיד בשחייה אטית ונהנתנית. לו משחים היו מתקיימים אך ורק במסלול המרכזי, לפיד היה מוכרז כאלוף הארץ, אם לא אלוף העולם: "את חובת המחאה השארנו בידי קבוצות של השמאל הרדיקלי, שבכל ימות השנה מעוררות בנו סלידה מוצדקת".

עובדים ששובתים הכעיסו אותו מאוד, תהיה סיבת שביתתם אשר תהיה, והיתה לו הצעה מקורית איך למגר את התופעה: "יש לי רעיון שמעולם לא נוסה. כאשר העובדים מציגים את תביעותיהם, הממונה על השכר יציע להם בו במקום את הסכום המרבי שהוא מוכן להתפשר עליו. מכאן ואילך הוא יציע כל פעם קצת פחות. העובדים יבינו שכל יום שהם שובתים עולה להם ביוקר. הם יפעילו לחץ על ראש הוועד שיגמור לפני שיהיה מאוחר מדי. סוף שביתה". איך לא חשבו על הרעיון הזה קודם, ואיך הוא צלל כעופרת במים רדודים, ואיש לא טרח למשות אותו?

גם "אנשים קטנים" לא היו חברים שלו. הם היו קטנים על מי שהודה מראש: "אני אליטה... אני בורגני... אני סלב... אני אינטליגנט". והיתה לו הצדקה אידיאולוגית לריבוד החברתי כגזרת גורל: "בני אדם אינם נולדים שווים ולא נועדו לגורלות שווים ולא שואפים ליעדים שווים. השוויון אינו הולם את אופי האדם". לפיד היה חדור בהכרת שליחות, שליחותו של האדם היחסן: "לאיש ציבור שהקדיש את חייו לשירות הציבור מגיע קצת יחס, גם אם היחס הזה נקרא פרוטקציה". ומהכתוב ברור, שהוא לא התכוון רק לבן גוריון או לפחות לשמעון פרס, אלא גם לטומי לפיד, שהמית עצמו רוב חייו באוהלו של עיתון "מעריב", והכל למען העם והמדינה.

האנשים הקטנים אינם נפרדים מנחיתותם המולדת בחייהם, גם לא במותם: "אנשים קטנים נעשים קטנים יותר אחרי מותם, אנשים גדולים נעשים גדולים יותר".

היהודים הם הכי

אל שיאה של הגותו טיפס לפיד בקטע "יהודים אינטליגנטים", שבסופו מופיע המשפט המסכם הבא: "היהודים נרדפו לכל אורך ההיסטוריה המערבית, ורק האינטליגנטים והפיקחים שרדו". לדרווין יש מה ללמוד, עדיין. זה היה ההסבר של טומי לפיד לעליונות הגזע, זאת גם תשובתו לשאלה האם היהודים באמת אינטליגנטים יותר מבני שאר העמים. Grosso Modo", נודה בכך, היהודים הם העם היותר אינטליגנטי בעולם". שוו בנפשכם, שעובדיה יוסף היה מציע את ההנמקה הזאת לשרידותם של ניצולים - הם פשוט היו תלמידי חכמים, ולהיכחדותם של האחרים - הם פשוט לא היו בני תורה, בורים ועמי ארצות שכמותם. מה היינו אומרים עליו, מה לפיד היה אומר?

לפיד תיעב את "הארץ", את 1 במאי, את ועדות החקירה למיניהן, לרבות ועדת וינוגרד, את האמנות המודרנית כולה (במוסיקה ממאהלר וסטרווינסקי ואילך, ובציור - מוואן גוך והלאה, למעט פיקאסו); הוא תיעב כל בעלות ציבורית ("צריך להפריט כל מה שזז"), ו"יפי הנפש" הבעירו בו חמה להשחית יחד עם ה"פוליטיקלי קורקט" שלהם, שאסר עליו להשתמש במלה "כושי", והתיר לו את ה"שחור" או את ה"אפרו" בלבד, ואף אחד לא יגיד לו מה להגיד: "מה תעשו לי?" הוא לא פחד מ"הטרור האינטלקטואלי שמפעיל השמאל הנאור נגד כל מי שחולק על דעתו".

הוא לא היה רק אנטי, הוא היה גם בעד; לפיד אהב אוכל טוב, בעיקר גולאש, אהב את אפרים קישון, שלדעתו הוא "גאון", אהב את אהוד אולמרט ואת המדינה, כמובן. הוא גם אהב את עצמו והיה רגיש מאוד לכבודו, זה אנושי ומקובל עלינו. כאשר תחקירנית בטלוויזיה טילפנה אליו ושאלה אותו שאלות מקדימות, הוא השיב לה ברוח טובה: "אותי כבר מזמן לא מתחקרים, ועל כך היא ענתה לי: אבל אתה כבר לא מה שהיית פעם. אכן, זה נכון. ואחרי שהתלוננתי עליה, גם היא כבר איננה תחקירנית".

לפיד גם אהב את "הדודה בלומה", שהיא כבת 90 ומופיעה כדמות מרכזית בספר. ולמה דווקא "בלומה"? כי בלומה נשמע מצחיק, כמעט כמו "ציפורה". הרבה מן ההומור הקישוני בספר הזה נשמע יותר טוב ביידיש, והרבה יותר טוב בהונגרית.

ואיך אפשר בלי גילוי נאות? אין בספר חידושים גדולים, וכל מה שנכתב בו - כבר נאמר מפי לפיד במהלך חייו. הוא אמר את שלו, וגם אני חיוויתי לפעמים את דעתי שלי על דבריו - ולהיפך. התווכחנו בלהט, ולאו דווקא בחיבה הדדית. אין לי אלא להצטער שהפעם לא יוכל טומי להגיב, וכבר לא נותרו כאן רבים שיש עניין להתווכח אתם.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ