שעת סיפור

שגיא גרין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שגיא גרין

איש בחושך פול אוסטר. תירגמה מאנגלית: מיכל אלפון. הוצאת הספריה לעם, עם עובד, 172 עמ', 84 שקלים

אנשים מתים מלב שבור. זה קורה כל יום וזה ימשיך לקרות עד קץ כל הימים. בכך מאמין אוגוסט בריל, שמרותק לכיסא גלגלים ועבר עכשיו, בשל מצבו הבריאותי, לגור בביתה של בתו מרים, שאליו חזרה גם נכדתו קטיה. זה מלון הלבבות השבורים שלהם: אוגוסט, בן 72, מבכה את אשתו שמתה; מרים, בת 47, את בעלה שעזב אותה לטובת אשה אחרת; וקטיה, בת 23, את החבר שלה, טיטוס סמול, שנהרג. שלושה אנשים בודדים, גם בחברת אהוביהם ואוהביהם.

אוגוסט בריל לא יכול לישון בלילות, ולכן הוא מספר לעצמו סיפור בהמשכים על קוסם של ילדים, אוון בריק מניו יורק, שיום אחד מצא את עצמו זרוק בבור והוא חייל במלחמת האזרחים השנייה של אמריקה, משתייך ל-16 המדינות שפרשו מהברית, מכיוון שלא יכלו לשאת את מדיניותו של ג'ורג' בוש. החייל שהוציא אותו מהבור הטיל עליו משימה גדולה: כדי שהמלחמה תיגמר עליו להרוג את האיש שמנהל אותה מכיסא הגלגלים שלו ובמוחו הקודח.

השנה היא 2007 ובאמריקה של הלילות, כפי שבריל מדמיין אותה, מגדלי התאומים עומדים על תלם ואף אחד לא שמע על מלחמה במזרח התיכון, המלחמה מתחוללת במולדת: איש קם על אחיו, מניין ההרוגים הגיע כבר ל-12 מיליון; ואילו באמריקה של הימים, כפי שמדווחים עליה אתרי האינטרנט, טיטוס סמול, הקרוי על שם בנו של הצייר רמברנדט, נרצח בעיראק באופן אכזרי והוא בן 24. מה נורא יותר ממה? שהקוראים יחליטו.

פול אוסטר מותח בספר הזה ביקורת, לא מרומזת במיוחד, על ג'ורג' בוש, שכן בגללו הכל התחיל: "הבחירות של שנת 2000... מיד אחרי הכרעת העליון... הפגנות... מהומות בערים הגדולות". יותר מכך אוסטר מותח ביקורת על ארצות הברית כפי שעוצבה במשך שנותיו של בוש כנשיא, כדברי המספר, אמריקה מתבקעת, הניסוי הנאצל מגיע לקצו.

עכשיו למספר יש חלום: לחזור אחורה. חברי המדינות הפורשות, "ארצות העצמאות של אמריקה", כבר חיים כך, "אין טלוויזיה", מתארת אחת מהן, "בהתחלה זה היה קשה... אבל אחר כך די מתרגלים, ואחרי שנה-שנתיים זה כבר מתחיל למצוא חן בעיניך. השקט, זאת אומרת. בלי הקולות שצועקים עליך עשרים וארבע שעות ביממה. החיים עכשיו כאילו מיושנים, נראה לי... כשרוצים חדשות קוראים עיתון. כשרוצים לראות סרט, הולכים לקולנוע. אנשים כבר לא חיים על הספה בבית".

מדיניות החוץ של אותן 16 מדינות עצמאיות היא "בלי התערבות בשום מקום... מדיניות פנים: ביטוח בריאות לכל, לא עוד נפט, לא עוד מכוניות ומטוסים, שכר המורים מוכפל פי ארבעה (כדי למשוך למקצוע את מיטב הסטודנטים), פיקוח הדוק על כלי נשק, השכלה והכשרה חינם לעניים". מלבד העובדה שיש משהו תמים בכל אוטופיה, ומלבד תמונת העולם הפשטנית שמייצגת האוטופיה המסוימת הזאת, ומלבד האבידות בנפש שכרוכות במימושה של אותה אוטופיה, ומלבד העובדה שאוסטר מוותר פה על הכלים הספרותיים שבלעדיהם כל זה נשמע כמו עוד מצע בחירות שטחי, הרי שכשזה מגיע לביקורת על החברה והתרבות האמריקאית היום, יש עיתונאים וסופרים שעושים זאת לא פחות - ואולי יותר - טוב מפול אוסטר.

ומעבר לכל זה, לאוסטר בכלל יש משהו מעניין יותר, וחזק יותר ומרגש הרבה יותר לומר בספר הצנום שכתב, והוא לא קשור לאקטואליה המיידית של המהדורות והפרשנויות לחדשות, אלא לתפקידה של הספרות, ויותר מכך לתפקידו של הסיפור בעולם. אוסטר עושה זאת בעזרת גיבורו אוגוסט בריל, זוכה פרס פוליצר לביקורת, האיש שבמשך שנים היה עורך מוסף הספרים של ה"בוסטון גלוב" - מי שתפקידו היה לנתח ולהסביר ולדרג ולקבוע הייררכיות ולהצביע על זיופים, ולהבדיל בין טוב לרע - נו, התפקיד המיושן והנכחד הזה בעולם שבו הטוקבקיסט האחרון הוא קובע הטעם האמיתי.

למרות זאת, בריל הקשיש עוד מאמין בכוחו של הסיפור להשפיע על החיים, עד כדי כך שהגיבור שהמציא לעצמו בלילות טרופי השינה, אם רק יגבר על כמה ציוויים ומחסומים מוסריים, ויהרוג את בוראו, כלומר את בריל עצמו (משאלת מוות? ישאלו הקוראים ויענו בעצמם) יוכל לשנות את המציאות של האנושות כולה. איך זה נגמר בסוף? ובכן, מישהו צריך למות.

כך בלילות. וישנם גם הסיפורים שמסופרים בימים: בתמונות שרצות על המסך, הסבא ונכדתו קטיה, שנטשה את לימודי הקולנוע אחרי מות חברה, מעבירים את ימיהם בצפייה ובניתוח - מעניין ויומרני בו בזמן - של סרטים: "גונבי האופניים", "עולמו של אפו" או "סיפור טוקיו". והסיפורים הללו שחולפים לעיניהם על המסך ברצף אינסופי לא משמשים בעצם לבריחה מהמציאות? ובכן, רק במידה ששני הצופים בהם יכולים לברוח מעצמם.

ומה שכל כך מרגיז בתשובה הזאת היא שאוסטר עונה אותה בספר בעצמו, וכמו במקרים אחרים לא מאפשר לקוראים שלו להגיע בעצמם למסקנות ולפענח בעצמם את הסמלים שהוא טומן בעלילה.

לקראת חלקו האחרון של הספר מתפענחים להם עוד שני סיפורים: האחד על מותו האכזרי והמיותר של טיטוס סמול והשני על חייו ידועי המשברים של אוגוסט בריל, כפי שהוא פורש אותם לפני נכדתו. ואחרי שגם שני הסיפורים הללו באים אל קצם באה איזו נחמה. זו אותה הנחמה העתיקה שיכול הסיפור לספק לשומעיו ולקוראיו. מלון הלבבות השבורים נסגר, דריו יוצאים לדרך חדשה.

עכשיו אפשר לחזור לדף הראשון של הספר, שבו כתב מספר הסיפורים פול אוסטר הקדשה למספר הסיפורים "דויד גרוסמן ורעייתו מיכל, בנו יונתן, בתו רותי ולזכר בנו אורי", ולהבין עוד דבר.

/ Man in the Dark Paul Auster

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ