ליבה נשית בעשור גברי

עוזי צור
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עוזי צור

"העשור הראשון: הגמוניה וריבוי", אוצרים גליה בר אור וגדעון עפרת, המשכן לאמנות, עין חרוד מימין לשמאל: רות שלוס - מעברה, 1953. יחיאל שמי - דמות, 1957. אברהם נתון - דייגים, 1951 / תצלומים: עוזי צור

יש אחדות מושלמת בין הקנקן לתוכנו, בין מבנה המוזיאון לאמנות העשור 1948-1958 המוצגת בו. בסוכות 1947 נחנך המוזיאון הזה, שתיכנן האדריכל שמואל ביקלס, והקדים בהרבה את מוזיאוני הערים הגדולות: חלל מרכזי של מונומנטליות מופשטת, שממנו יוצאים החללים האינטימיים, סובבים חצרות פנימיות המשמשות מקור אור. האור הוא סוד הקסם של המשכן, מדגיש באופן נכון ויפה את צבעי הציורים. זה מודרניזם פונקציונלי, שהיה מקום טבעי לאירוח אמנות אוונגרדית דווקא בעידן המגויס של מלחמת העצמאות; ואחר כך - של "אופקים חדשים" המודרניסטית והאינדיווידואלית, אמנות שצמחה מתוך מעמד פועלים משכיל והתקבלה במעמד הבורגני העירוני. במקדש החילוני הזה הקימו האוצרים גליה בר אור וגדעון עפרת את העשור ההוא לתחייה, במתח שבין הגמוניה לריבוי שיש בו הפתעה וחידוש.

בחלל המרכזי מוצג עמוד השדרה של העשור הראשון: פסלי ברזל וציורים המובילים אל צילום שחור-לבן נפילי התלוי בקצה, והוא כל מה שנותר מציורו של יוסף זריצקי "עוצמה", ציור חריג בנוף ציוריו בגודלו ובסגנונו הקוביסטי. הוא הוצג ב"תערוכת העשור", ותגובתו הצוננת של בן-גוריון לציור גזרה עליו כנראה גניזה. בין השאר נטועים פסלי ברזל מולחם, כמו "ציפור" כבדה של יחיאל שמי ו"דמות" שיש בה רמז לנזר קוצים - מוטיב חוזר מהאמנות הנוצרית, שמפתיע בתערוכת החילוניות הישראלית בראשיתה. כזה הוא ציורו של צבי מאירוביץ, "ישו בטלית", המושפע מהציור האמריקאי המופשט (במיוחד אשיל גורקי). ועוד ב"ציר ההגמוניה", בין השאר: ציור של זריצקי, "נען" - מלחמת צבעים באפורים, שקרעים ממפת ישראל מבצבצים בה; "מוקיון" של אברהם נתון; ציורו של אהרן כהנא "שמשון", הממוטט את עמודי המקדש בין עמודי המוזיאון - נושא חוב כבד לפיקאסו, המופיע כאן שוב ושוב. "שלוש ילדות רחוב" של אריה ארוך הוא מין לעצמו: מעל למגילה אניגמטית הנפרשת בתחתית הציור, שלוש ילדות כציפורים מרוטות כנפיים מהדסות בעליבות הרחוב ביופי שאין כמוהו. ובשערי השדרה ניצב "הסנה הבוער" של יצחק דנציגר, קרבי ברזל משופדים אלו באלו.

ועידת יהדות ישראל והעולם

בחללים הבאים התערוכה מציגה את הכיסופים לאירופה של "אופקים חדשים", ומולם השפעות הריאליזם החברתי-הסובייטי, בדלנות ומעורבות שהגבולות ביניהן אינם ברורים תמיד. ה"פלמ"חאי" של ראובן רובין נראה כדמות אגדה מציוריו המוקדמים של קנדינסקי, לא מגויסת ולא טהורה. נפתלי בזם, לעומתו, מציג ב"קרב על רמת רחל" ציור מצמרר המחובר ל"גרניקה" של פיקאסו. ליצירה הזאת מתייחס גם מרסל ינקו ב"נוקטורן" (מות החייל): לוחמים ולוחמות סביב לגופת חברם, המוארת באור רפאים ירחי, במקצב הפגאני של האקספרסיוניזם הגרמני ודאדא. פיקאסו נוכח גם ב"ניחום אבלים" של מירון סימה - ציור באפורים ושחורים, בשפתו הגראפית של פיקאסו שהדיחה אמנים בכל רחבי העולם. ב"אוטובוס בהרים" של אריה ארוך ניכרת שפה ילדותית-נשגבת, שהשפעתה האיקונית על האמנות המקומית היא כשל "נמרוד" לדנציגר. "דייגים" של נתון קרובים לגוטמן, הנעדר מהתערוכה.

גילוי מרתק הוא ציורו של גרשון קניספל, "לשכת העבודה", שיש בו מהריאליות החולנית של הציורים אחרי המלחמה הגדולה, ציור בוטה ומחוספס המקרין קור וריקנות אורבנית, חורפית ולא ישראלית (בין המובטלים במעילי גשם נראה גם ישו). מפתיע גם ציורו של יוחנן סימון "רחוב לילינבלום", עירוניות פוטוריסטית וטיפוסיה: מצחצח נעליים, ערבייה ואבטיח על ראשה, קבצן, בת קיבוץ. רות שלוס מגלה ב"מעברה" מחויבות נפשית וחברתית עמוקה, כמו ב"נס במילאנו" של דה-סיקה. אידיליה מוצגת בקטע מציור הקיר לחדר האוכל בקיבוץ עין המפרץ של שרגא וייל ושמואל א' כץ - קוצר יפה תואר כורע ברך בין אלומות שיבולים. "פועלי בניין ערבים" ו"פועל בניין בקיבוץ" הם רישומי עיפרון וטוש משובחים של אברהם אופק, בין הרגעי לנצחי.

בחדר צדדי מוצגת הערת שוליים של אותו עשור, לצד המרכז המנסה לגבש זהות תרבותית לאומית. נפתלי בזם רושם את "פועל עברי ניצול אושוויץ" כמתווה מהודק לציור קיר סוציאליסטי; על זרוע הפועל השרירית מקועקע מספר ועיניו היהודיות מסגירות סוד גלוי. בזם וחנה ליברמן יסדו במחנות העקורים סדנה לאמנות, ומוצג כאן ספר של חיתוכי לינוליאום משם. מרגשים במיוחד הם רהיטים ממוזערים שבנו חברי סדנת "תו-נח" של השומר הצעיר בקפריסין. באחד החללים המרכזיים יותר מנסים אמנים מרכזיים לתת צורה לשואה, למרות התפישה בת הזמן, המתרצת אותה כתקומה מאפר. בציורו הסימבולי של אליהו גת, "רצח חפים מפשע", מקריב גת את בנו העברי אל המשרפות, וב"חזון התחייה" של אבשלום עוקשי עקודים אל הצלב ציפור וסוס, ושוב ניכרת השפעה נוצרית.

ואז מגיעים אל שמורת הטבע של העשור הזה, נשים אמניות, שהאוצרים בחרו לבודדן: מלכת הקו אביבה אורי, מלכת הכתם והצבע לאה ניקל וחגית לאלו, שצללה אל תהומות הנשייה. האוצרים הצליחו להפוך את נקודת החולשה, בידוד הנשים, להפתעה של יופי בעשור הקודר והנוקשה ההוא. הצבעוניות והקו זוכים כאן לשחרור ולחופש הנרחב מכולם, לאמירה אישית ומודרנית. חגית לאלו, הפתעת התערוכה כולה, הותירה אחריה (היא מתה בת שלושים ב-1961) מופשט צבעוני רוגש, נושק למופשט של דה קוניג שנוצר ממש באותן שנים, ושונה מאוד מהמופשט השכלי של ניקל. בציור מ-1958, למשל, נראות אצבעותיה של ניקל שבחשו ושרטו בכתומים ובסגולים. ניקל בראה בשלילה, בניקוב אגרסיווי של בד הציור בחודו האחורי; כבר ב"שיח צבר" מ-1959 היא מוציאה את האוויר מהסמל של הגבריות הישראלית. הרישום של אורי הוא נס בפני עצמו בכל קנה מידה אפשרי של מקום וזמן, נודד מהקולנועי אל איוריות גאונית של לולייני קרקסים.

בצדה האחר של שדרת ההגמוניה מוצגת תרומתם העשירה של הקיבוצים לאמנות העשור. משה קופפרמן המוקדם מגבש את שפתו הציורית, פתיחה וחסימה מתוך שלדי בטון וברזל של הבניינים שהשתתף בבנייתם (וביניהם גם משכן האמנות) ומשא הזיכרונות מ"שם", העולה גם בחדרי האוכל הקיבוציים ובאיורי ההגדות. טוהר האמנות והאינדיווידואליות נובע מדיוקן עצמי של חיים אתר, הלש את בשר פניו כסוטין לפניו, או מדיוקן עצמי של אורי ריזמן שכבר אז מקלף עצמו מכל מעטפות ההגנה. "חגיגת יום העצמאות בקיבוץ" של יוחנן סימון ממסכת אותה מהקרוב אל הרחוק, כמו היתה ארקדיה שבדמיון. "טבע דומם נטוש" של דני קרוון מ-1955 הוא מהיחידים הנושא את כאב הנכבה הפלשתינית. קרוון, הקיבוצניק הצעיר, מצייר ענף של שיח צבר, שנגדם והונח על מעילו החורפי של זה שברח/הוברח מביתו.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ