בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עם לבדד, כפול שניים

מתי שטיינברג מטיל את האשם של קריסת תהליך אוסלו במנהיגים הישראלים, אלא שהמציאות מורכבת יותר

תגובות

עומדים לגורלם: התודעה הלאומית הפלסטינית 1967-2007 מתי שטיינברג. הוצאת ידיעות ספרים, 487 עמ', 98 שקלים

מתי שטיינברג מנתח בספרו "עומדים לגורלם" את התפתחות המחשבה הלאומית הפלסטינית בסכסוך עם ישראל כפי שהיא מיוצגת בהגותם של ארגונים, תנועות וקבוצות שהטביעו את חותמם על הסכסוך עם ישראל בפרט, ועל הפוליטיקה האזורית בכלל.

פרקי הספר קובצו יחד מכמה חיבורים עצמאיים שחלקם פורסמו עוד בשלהי שנות ה-80, בעוד שפרקים אחרים, ובעיקר האחרון שבהם, שעוסק בכישלון תהליך אוסלו, הם פרי עיון מאוחר ומונחה-מדיניות שנעשה תוך מגע ישיר עם מקבלי החלטות, כששטיינברג שימש כחוקר ויועץ לראש השב"כ, עד 2002. רוב פרקי הספר עוסקים בניתוח האידיאולוגיות של הארגונים הפלסטיניים השונים ופרקים אחרים דנים ביחסי הגומלין בין זירת ה"חוץ" לזירת ה"פנים", בדת ולאומיות, הדמוגרפיה והשפעתה, וההתאבדות כדרך העיקרית של המאבק המזוין בישראל.

הנושא העיקרי שבו עוסק הספר הוא התמורות שעברה האסטרטגיה הלאומית הפלסטינית בסכסוך עם ישראל מאז מלחמת 1967: משלילה עקרונית ומוחלטת של קיום ישראל ותביעה לשחרור פלסטין כולה בגבולותיה ההיסטוריים ועד לאימוץ גישה של שלבים ולהשגת ריבונות על שטחי הגדה המערבית, רצועת עזה ומזרח ירושלים; מתפישה שקידשה את עקרון המאבק המזוין כדרך בלעדית לשחרור פלסטין, לשילוב של אלימות ודיפלומטיה, וממנו לנכונות להסדר מוסכם עם ישראל על יסוד העיקרון של שתי מדינות לשני העמים.

שינוי זה היה בראש ובראשונה נחלתו של פת"ח - שהוביל את הזרם המרכזי בתנועה הלאומית הפלסטינית המיוצגת על ידי אש"ף - אף כי שינויי תפישה טקטיים ניכרים גם בארגונים הרדיקליים החילוניים, וכן בתנועת ההתנגדות האיסלאמית, חמאס. תהליך זה נבע מצימצום מרחב האפשרויות של אש"ף להתארגנות אוטונומית במדינות השכנות ולניהול פעילות צבאית נגד ישראל משטחן, בד בבד עם התגברות חששותיה של מנהיגות פת"ח מפני הסדר מדיני על שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה שיהפוך את אש"ף למיותר כגורם מדיני.

כתוצאה מכך עלתה חשיבותן של הגדה המערבית ורצועת עזה לא רק כטריטוריות שעליהן תקום המדינה הפלסטינית אלא משום שבעצם נוכחותה המסיווית הגדירה האוכלוסיה הפלסטינית את זהותם של השטחים הללו ואת זיקתם לאש"ף. מכאן חשיבות עקרון "העמידה האיתנה" (סומוד) שאש"ף תבע מתושבי השטחים, ומכאן מאמציו, מ-1973 ואילך, לעודד הקמת מסגרות פוליטיות אזרחיות הנתונות למרותו כדי לסכל כל תהליך מדיני עתידי שלא יהיה מוסכם על אש"ף. ה"התכנסות" מזירת ה"חוץ" לזירת ה"פנים" ביטאה הכרה גוברת בחשיבות השטחים, תהליך שהגיע לשיאו באינתיפאדה הראשונה שפרצה ביוזמה מקומית, בלי שאש"ף היה שותף לה.

רובה עם עלה של זית

כותרת הספר, "עומדים לגורלם" מייצגת את הרעיון המרכזי בספר - בדידותם של הפלסטינאים בסכסוך עם ישראל ותקוותם הנכזבת לכונן חזית ערבית תומכת שבלעדיה אין תוחלת לרעיון "שחרור פלסטין", ומכאן גם ההכרח בהתאמת היעדים ליכולות המעשיות. אכן, לנוכח הפלישה הישראלית ללבנון ב-1982 והתביעה לגרש ממנה את הממסד המדיני והצבאי של אש"ף, הוא נותר בודד במערכה "ועליו לבדו נפל לעמוד לגורלו".

אולם בדידות זו מייצגת רק את הממד הפסיווי של ההסבר לשינוי בעמדות של פת"ח ואש"ף. שכן, לצד אי-נכונותן להקריב אינטרסים מדינתיים למען העניין הפלסטיני, מילאו מדינות ערב ובראשן מצרים, מדינות המפרץ וירדן תפקיד קיבוצי פעיל בריסון אופיה המהפכני של התנועה הלאומית הפלסטינית החל בראשית שנות ה-70 והכוונתה לחשיבה פרגמטית-מדינתית, שתקל עליהן את נטל הבעיה הפלסטינית. בכך פעלו מדינות ערב למעשה כמתווכות בין מאמצי ישראל לדכא את הגורם הלאומי הפלסטיני לבין אילוציהן וצורכיהן האנוכיים.

גילוייה העיקריים של מדיניות זו היו הדיכוי בכוח של "המדינה בתוך מדינה" שיצר אש"ף בירדן בשנים 1970-1971; אימוץ רעיון המדינה הפלסטינית בגבולות 1967 על ידי סאדאת עוד לפני מלחמת יום הכיפורים; ההכרה הערבית הקיבוצית באש"ף כנציג החוקי והיחיד של העם הפלסטיני, שהטילה עליו אחריות לגורלו; התמיכה הדיפלומטית בגירוש אש"ף מלבנון ב-1982, תוך שיתוף פעולה למעשה עם ישראל, ואישור תוכנית השלום הערבית בוועידת הפסגה בפאס מיד לאחר מכן. כמו כן, המשבר המחריף ביחסי סוריה והפת"ח מ-1982 ואילך, שגרר עימות מזוין בין נאמני סוריה לנאמני ערפאת, והתרחקות הארגונים הרדיקליים מאש"ף, הוא שאיפשר לאחרון לנהל מדיניות גמישה יותר שהביאה להכרזת המדינה הפלסטינית העצמאית ב-1988, ובהמשך גם לחתימה על הסכם אוסלו.

באמצם את האסטרטגיה של "שחרור פלסטין" בשלבים צעדו ערפאת וחבריו בנתיב רעיוני שנסלל על ידי נשיא טוניסיה, חביב בורגיבה, באמצע שנות ה-60, אף כי גישתו קיבלה הכרה כל-ערבית רשמית רק ב-1982. גם טענות המתנגדים בגנות גישה שלבית "שלילית", היינו, זו הכרוכה בהסכמים ומחויבויות שסותמות את הגולל על סיכויי המשך המאבק, הושמעו על ידי הוגי דעות פאן-ערביים בוויכוח שעורר בורגיבה בשעתו.

אולם תהליך התגמשותו או התמתנותו של אש"ף לא היה ליניארי או סופי כפי שניתן להתרשם מהספר. שטיינברג מתמקד בטקסט הכתוב על חשבון בחינה מאוזנת יותר של השיח הפוליטי וזיקתו למדיניות בפועל, ובכך מעניק בולטות יתרה לעדויות המלמדות לכאורה על ריאליזם ונכונות לאמץ יעדים מדיניים פרגמטיים. אך אלה אינם תואמים בהכרח את תמונת המציאות בשעתה, שהיא מורכבת מטבעה, מלווה במסרים מנוגדים ותערובת של אלימות ורטוריקה מתלהמת, מתינות וקיצוניות. אכן, כפי שהספר מדגיש, אין כערפאת עצמו כדי לייצג את ההיסטוריה הפלסטינית בתקופה הנדונה. אלא שעמדות פת"ח וערפאת עצמו התאפיינו לעתים קרובות בשניות שבה מילאו את תפקיד "הרובה ועלה הזית" זה בצד זה, לפני ואחרי חתימת הסכמי אוסלו.

שניות מובנית זו לא באה לביטוי ראוי בספר. שטיינברג אינו טורח לדון בוויכוח הפנימי בתוך פת"ח בשנות תהליך אוסלו בשאלת העדיפות לבניית מוסדות המדינה הפלסטינית לעומת הצורך בשימור המהפכה וחזרה לאלימות כל אימת שתהליך אוסלו נקלע למבוי סתום. אפשר להבין מדוע השימוש באלימות נתפש, גם בפת"ח, כמכשיר לגיטימי הכרחי כדי לאלץ את ישראל "לספק את הסחורה", במיוחד בתנאים של המשך הכיבוש הישראלי במקביל לתהליך אוסלו והמשך מדיניות ההתנחלות של ממשלות ישראל. אולם השימוש בכוח לא הוגבל למטרה זו. דוגמה בולטת לשניות זו - שאינה נזכרת בספר - היא ההסכם שהשיגו הרשות הפלסטינית וחמאס בסוף 1995, שלושה חודשים לאחר חתימת הסכם אוסלו ב', שלפיו לא יבצע האחרון פעולות שייצאו משטחי הרשות כדי לא להפליל אותה בעיני ישראל. אכן, כפי ששטיינברג מדגיש, הפרגמטיזם של פת"ח וערפאת היה תלוי מציאות (אף שמדויק יותר לומר שהיה תלוי על חוט השערה), ומכל מקום, העדפת הדיפלומטיה על פני האלימות לא קיבלה מעולם ממד נורמטיווי.

יש סיכוי?

בפרק האחרון בספר "כשלון המאמצים המדיניים: האם אפשר היה אחרת?", בא שטיינברג חשבון עם מדיניותה של ישראל בתהליך אוסלו וטוען כי החמיצה הזדמנות היסטורית להשיג הסדר אם אש"ף. בראיון שנתן לעקיבא אלדר ("הארץ", 20 ביוני 2008) ביטא שטיינברג בנימה צדקנית את תסכולו האישי מכך שממשלות ישראל התעלמו מעצותיו תחת הכותרת "אמרתי לכם". חרף טענה זו, המעוררת שאלות על אמינותו של החוקר כמבקר חסר פניות של העמדות הפלסטיניות, ראוי פרק זה לעיונו של כל מי שחרד להמשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. שכן, מעבר להערכת שינויי התפישה והעמדות בקרב הפלסטינאים, או מידת תרומתם הם לקריסת תהליך אוסלו, הוא מציג בכל חריפותם את כשלי החשיבה והתפישה של ממשלות ישראל מאז ממשלת רבין-פרס, ובעיקר את תוצאותיה הממאירות של גישת ה"כוח ועוד כוח" של ישראל בתגובה על האלימות הפלסטינית של אינתיפאדת אל-אקצה. כך, לא זו בלבד שהאופוזיציות האיסלאמית והמרקסיסטית נהנו מיתרון במאבק על דעת הקהל הפלסטינית על פני מי שתלו את יהבם על תהליך דיפלומטי עם ישראל, מדיניות ההרס השיטתי של צה"ל כלפי מוסדות הרשות הפלסטינית והנסיגה החד צדדית מרצועת עזה תרמו במישרין לחיזוק כוחם הצבאי והפוליטי של חמאס ששיאו בהשתלטות על רצועת עזה ביוני 2007.

אכן, מלכתחילה היו מנהיגי שני הצדדים נתונים בסד של מגבלות ואילוצים פוליטיים שלא איפשרו להם לתפוס את השור בקרניו ולדון מיד בהסכם קבע. התוצאה היתה אימוץ תהליך ספקולטיווי שנועד להתממש במשך שנים אחדות שבמהלכן ייבנה אמון, יתפתחו יחסי גומלין של שיתוף פעולה, וייווצר בסיס לדיון בהסדר קבע.

הגורמים לקריסת תהליך אוסלו היו נעוצים אפוא במבנהו ההתפתחותי שהותיר סימני שאלה יותר מסימני קריאה והפקיר את העתיד לגורמי אופוזיציה משני הצדדים. בניגוד לאש"ף, לא היתה למקבלי ההחלטות הישראלים עצמם עמדה ברורה באשר לסוגיות הליבה של הסדרי הקבע - ירושלים והר הבית, בעיית הפליטים הפלסטינאים, גבולות הקבע בין שתי היישויות ועתיד היישובים הישראליים בגדה המערבית ורצועת עזה.

אף אחד ממרכיבים אלה לא זכה אפילו לבירור ישראלי-פנימי מעמיק עד פסגת קמפ דייוויד בקיץ 2000, ואף אחריה. עיקר הנטל כאן מונח על כתפי יצחק רבין ושמעון פרס שחתמו על הסכם אוסלו מבלי שהגדירו לעצמם מטרות ברורות ובנות מימוש מנקודת ראותו של השותף הפלסטינאי. בין אם מנהיגי ישראל לא הבינו את טבעו האתני המורכב של הסכסוך הישראלי-פלסטיני - בשונה מסכסוך בין מדינות ריבוניות - ובין אם הודרכו על ידי הדימוי של עליונות כוחנית על הפלסטינאים ושליטה בגורלם, המודל של הסכם אוסלו מתברר בדיעבד כהרה-אסון, כזה שמילכד את שני הצדדים והעמיק את תהום האיבה ביניהם בלא מוצא נראה לעין.

שטיינברג בוחן על סמך המקורות הפלסטיניים דעות שהשתרשו בדעת הקהל הישראלית, כולל במרכז הפוליטי, ביחס לפלסטינאים מאז כישלון פסגת ברק-קלינטון-ערפאת בקמפ דייוויד ואינתיפאדת אל-אקצה: האם מלכתחילה לא חתם ערפאת על הסכם אוסלו כהונאה, בבחינת יישום מזהיר של רעיון הסוס הטרויאני, שנועד להרוס את ישראל מבפנים באמצעות טרור נרחב נגד אזרחיה? האם לא היו ציפיותיה של ישראל ליישב את הסכסוך עם הפלסטינאים במשך שנות אוסלו אשליה בלבד משום שהיה זה אותו ערפאת ואותו הטרור שידעה ישראל במשך השנים שקדמו לאוסלו, ולפיכך לא יכול היה לשמש שותף ("פרטנר") לשלום? בעניין אחרון זה טוען שטיינברג שדווקא ישראל היא שאינה ראויה לשמש שותפה לשלום משום חוסר נכונותה לעשות את הוויתורים הנדרשים כדי ליישב את הסכסוך עם הפלסטינאים. מכל מקום, ראוי שגם עמדה זו תתבסס על ניתוח המציאות הפוליטית הסבוכה, הפנימית, וזו שנהוגה כלפי הצד השני, שבה נתונים שני העמים, ופחות על עמדות.

נוכח המבוי הסתום בתהליך אוסלו והסכנה המרחפת על הפתרון של שתי מדינות - שמסיבות של דמוגרפיה עלולה להוביל לחיסולה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית - מספק הספר תובנה חשובה ואולי גם פתח לתקווה: לא מאוחר מדי. שכן פסגת קמפ דייוויד ושיחות טאבה לא הגיעו לשלב המכריע של המשא ומתן ועל כן אין ללמוד מכישלונן שלא יהיה אפשרי עוד להשיג הסכם בעתיד. הנוסחה שמציע שטיינברג היא ויתור מצד הפלסטינאים על זכות השיבה של הפליטים לישראל עצמה (והסתפקות בשיבה לשטחי הגדה והרצועה) תמורת הסדר מעשי של ניהול הר הבית, מבלי להחיל עליו עקרונות של ריבונות.

אכן, דווקא אינתיפאדת אל-אקצה והעימות העקוב מדם במהלכה הבהיר עד כמה הלך הרוח הציבורי בקרב הפלסטינאים והישראלים כאחד הוא תלוי-מציאות: העובדה שרוב מכריע בקרב הפלסטינאים תומך מצד אחד בחידוש המשא ומתן עם ישראל על הסכם ומצד שני בפעולות התאבדות נגד ישראל מלמדת שדרך הטרור והאלימות היא תולדה של חוסר התוחלת של התהליך המדיני וחוסר התקווה לשינוי נראה לעין במדיניותה של ישראל. לפיכך, אם יזהו הפלסטינאים אופק מדיני ריאלי של הסדר שיענה לתביעות היסוד שלהם, תשוב ותתחזק עמדת פת"ח והרשות הפלסטינית על חשבון האופוזיציה האיסלאמית המגולמת בחמאס ובג'יהאד האיסלאמי.

אמרו את זה קודם

למרות הרשימה הביבליוגרפית הנכבדה של מחקרים על התנועה הלאומית הפלסטינית המובאת בסוף הספר, המחבר מתעלם ממנה במודע ולמרביתה אין זכר בהערות השוליים. שטיינברג נמנע באורח שיטתי מדיון בגישות ופרשנויות של חוקרים אחרים, כולל בסוגיה המרכזית הנדונה בספר - היחס בין ההלכה למעשה אצל הזרמים הלאומיים-חילוניים והאיסלאמיים-לאומיים. חסרונו של דיאלוג כזה עם הספרות הקיימת ניכר במיוחד בדיון על העמדות המדיניות של פת"ח וחמאס, שתי תנועות עממיות המייצגות קטבים אידיאולוגיים ופוליטיים מתחרים וזכו למחקרים רבים ומוסמכים - כולל על התקופה המכרעת של אוסלו ואינתיפאדת אל-אקצה. חרף העומק העיוני ועושר המקורות הראשוניים המוצגים בספר, הוא מעורר תרעומת על היומרה להמציא מחדש את הגלגל.

"עומדים לגורלם" הוא לא ספר קל לקריאה, ולא רק משום שהוא אוסף של פרקים שאינם יוצרים שלם מוגדר. זה ספר הנוטה לפרשנות יתר של המקורות הטקסטואליים, לעתים במנותק מההקשר הפוליטי, ולטשטש את הגבולות בין עיקר לטפל. ביטוי בולט לכך הוא הדיון במידה דומה של עומק בהגות המדינית של פת"ח וחמאס כמו בזו של ארגון הטרור של אבו נידאל, תוך התייחסות צדדית בלבד לאופי פעילותו.

למרות הסתמכות רצופה על החלטות כינוסי המועצה הלאומית הפלסטינית כשיקוף נאמן של השינוי בעמדות אש"ף, בולט בהעדרו הסבר על מהותו של אש"ף, הרכב מוסדותיו העיקריים ודפוסי ייצוג הארגונים הצבאיים לעומת אלה האזרחיים.

חרף חסרונותיו, יש בספר זה תרומה חשובה לחקר התנועה הלאומית הפלסטינית ויחסיה עם ישראל, כמו גם לציבור הישראלי, שרובו ככולו רחוק ממחשבה על הפלסטינאים כחברה בעלת תודעה לאומית הקשובה למציאות המשתנה, והוא ניזון מהתרשמות מאירועים בולטים של אלימות, פלסטינית כישראלית, ומהסיקור התקשורתי שלהם.

הפרופ' אברהם סלע הוא מרצה וחוקר של ההיסטוריה והחברה הפלסטינית באוניברסיטה העברית



מלמעלה: שלטון חמאס בעזה; אשה בשדרות שביתה נפגע מקסאם; החתימה על הסכם אוסלו ב'; פלסטינים במחסום. העדפת הדיפלומטיה על פני האלימות לא קיבלה מעולם ממד נורמטיווי תצלומים: גטי אימג'ס, אלכס זגר / ג'יני, אי-פי וטס שפלן / ג'יני



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו