כמה מוזרות חיות היער

על קורפוס מרשים ומסקרן, פרי עטם של המוכשרים ביותר מבין משוררי הדור החדש

אילן ברקוביץ'
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אילן ברקוביץ'

"חדשה", אנתולוגיה לשירה עכשווית מבית "כתם - עיתון לשירה יומית", 2008

ב-1944, בהרצאה שנשא לפני אגודת חובבי ספר במערב ויילס, תיאר המשורר האמריקאי ת"ס אליוט את חשיבותם של כתבי העת הקטנים, הצצים לרגע ומוקדשים לשירה בת הזמן: "משך קיומם קצר, אך חשיבותם הקולקטיווית היא מחוץ לכל יחס לאלמוניות אשר בה הם נאבקים על מטרותיהם... לאחר מכן יכולה קבוצה קטנה של משוררים, שיש ביניהם מיני קירבה שונים או הקשורים כולם לאזור אחד, להוציא ביחד כרך של שירים" ("יונה וולך", יגאל סרנה, 1992, עמ' 87).

במידה רבה הולם התיאור הזה גם את מהלך צמיחתה של "חדשה", אנתולוגיה לשירה עכשווית (2008). רוחם של כתבי העת הצעירים לשירה: "כתם", "מעין", "מאגמה", "דקה" ו"אורבניה" שורה עליה וגם המקום - תל-אביב ובית הקפה "הנסיך הקטן" - אחראים לא מעט לנקודת המבט המרכזית שלה. אלא שההיסטוריה לא תמיד חוזרת על עצמה באותו אופן, למגינת לבם של מעצבי המודלים הספרותיים. עורך "חדשה", המשורר יהודה ויזן (נולד ב-1985) ומשוררים צעירים נוספים שסייעו לו בבחירת שירי המשתתפים, הצליחו לצאת מהמרחב האווירי הקרוב לביתם וליצור קורפוס מרשים ומסקרן של למעלה משבעים שירים מפרי עטם של 46 משוררים, שהם מהמוכשרים ביותר מבין משוררי הדור החדש. משיחות שקיימתי עם העורך ועם כמה מהמשוררים ששיריהם מופיעים כאן נודע לי כי רבים מהם לא הספיקו לתת את אישורם לכך.

זו אלימות ספרותית כמובן, אבל מהי אלימות ספרותית או טקסטים רוויי סתירות פנימיות כמו פתח הדבר של "חדשה", לעומת השירה הטובה הממלאת אותה בשפע? עיצוב האנתולוגיה משובב נפש ומגרה לקריאה, והצגת השירים זה לצד זה על גבי דפי עיתון גדולים מאפשרת לעמוד מקרוב על הפערים שישנם ביניהם. את אחד משיריו של העורך קראתי כמשל לעולם השירה הסבוך שלנו, שויזן שוחה במימיו העכורים לא אחת: "יש חיות מוזרות ביער וגדולות / ומי שלא גדולה / לא יודעת מה עושה חיה קטנה ביער / ומי שלא קטנה / לא יודעת כמה גדול היער / ומי שלא ביער / לא יודע כמה מוזרות חיות היער / ומה גודלן הנכון".

כבר בכניסה ליער נמצא השיר "אוננות" מאת רונן אלטמן קידר, שאולי ראוי היה להיקרא "אוננות ישראלית", לנוכח מלותיו: "לחי סחוטה אל הקת. חמש אצבעות על ידית / אחיזה. כוון אל המטרה / שלך בלבד. / במקרה של מעצור, הרם יד / או רגל. השאר נימה / לבנה. בזמנך / החופשי, / אש". מדובר בשיר קליל ומשעשע, המשתמש יפה בכלי הנשק כסמל פאלי מובהק. מעט אחר כך אנו פוגשים שיר של רועי צ'יקי ארד, "כל כך טיפשות החולצות", שהוא פלקטי עוד יותר, טוב לרגע, אבל נעדר עומק. השיר בנוי על הגחכה של כל דבר פרט למלצרית יפה מהונגריה, שהדובר נושא עיניו אליה. בשיא ההגחכה לשונו כזו: "כל כך טיפש לבי / כל כך טיפשה הטבעת / כל כך טיפש אותו כלב... // המלצרית היפה מהונגריה - חכמה". נכון שחייכתם עכשיו? גם אני. באותו עמוד נמצא מחזור שירים מאת יאיר אסולין, ובו אני קורא שורות דומות כביכול: "לחלל שלי אקרא חלל. / הרי אין צליל ריק יותר / מצליל מלה זו // (ואם יש אמרו / ומלאו את דעתי השוממה)". בין טיפשות הלב של ארד לבין דעתו השוממה של אסולין אני מעדיף את האחרון, וגם עומק השיר מעדיפו.

בכיוון הזה אפשר לקרוא את שירה היפהפה של אורית גידלי, "ארזת לבד", שראוי היה להביאו כאן בצוותא עם השיר שקודם לו ופותח את ספרה המצוין, "עשרים נערות לקנא" (2007): "אהבתי אותך כמו שאוהבים אסיר נמלט" (עמ' 9). לאחר תיאור הפרידה בשיר הראשון נפתח השיר שלפנינו בשאלה הסתמית: "מכל השאלות / לשאול: ארזת לבד?" והוא נמשך בתשובתה מכמירת הלב של זו הננטשת: "כן, לבד, / היה קשה, אמרתי / אבל יותר קשה לפחד שזה / לא יבוא כבר אף פעם. / אינני יפה, אתה מבין, / והלב הוא בגודל אגרוף". שיר פרידה אחר ב"חדשה" הוא "מען חדש" של יחזקאל נפשי: "אני חייב להיפרד, / ולתת דעתי על עצמים רבים: / ספרים, שעונים, מאפרות / תיקים, משחות נעלים, ציפות, / סדינים ועורות, / אפילו על גווילי עורי שלי". קסמו של השיר נובע מהליריקה המדויקת שבה מתואר תהליך ההכרה בצורך בפרידה מעצמים ומהעצמי, ולעומתו, מה שהשיר אינו מגלה: מדוע חלה כאן חובת הפרידה?

חד-משמעי יותר הוא המכתם הנפלא של שחר מריו מרדכי, "וחושך על פני. תהום...", העוסק בשאלה ארס-פואטית מוכרת: "חשבתי כי אני עשוי שמש; / אך בגופי זורם לילה, ואליו לבי קשוב. / על כן כל יום אנצור את ליל אמש; / כי מלילה אני, ואל לילי אשוב". השיר מתייחס ליום הבריאה הראשון בתנ"ך, שכולו שירה, ואבחנה בין האור והחושך, היום והלילה. מלאכת השיר טובה למדי ודבריה של לאה גולדברג על השיר המושלם מבחינתה יפים גם לגביו: "כאשר משיג המשורר את מטרתו, בעשותו בשביל עצמו את העולם מוחשי ומופשט-סמלי בעת ובעונה אחת, הוא מגיע אל השלמות".

"שיר אהבה / לירושלים" של ערן צלגוב נפתח באוקסימורון שמרומם את המלה "לעזאזל" ומנמיך את המלה "קדושה" ומאפשר למשורר לדבר אל ירושלים בגובה העיניים הנצחי של האהבה, בנוסח שיר השירים המקראי: "לעזאזל הקדושה / והלוואי והקדושים יחליקו מעליך / ירושלים / כמו שמן על עור נערתי / וגשם ירחץ מעליך / דם מראש מחרחרי-מלחמה / והרים יעסיסו כנערתי / בבואי / לא במדים / לא בתפילה / באהבה ירושלים / לעזאזל הקדושה / והלוואי ואהבתי כנערתי".

אלא שגם האהבה היא כידוע לעתים שדה קרב, כמו זה המתואר בשירה המצוין של לידור יעקב, שלסיום אביא רק קטע מתוכו, המשקף את התנועה האדירה המתחוללת בו וברבים משירי האנתולוגיה המרעננת הזו: "הכעס שב, / פושט ולובש את פניך / אני אוחזת את עשרים שנותי בסדינים / ואתה יונק בכוח משדי השמאלי / תובע בראשית... פני הולכים ונדמים לפני הקירות... / טוהר, טוהר וקדושה / בלילה העשירי לשנת הכעס / צווארים נמתחים / אנו צדים איש את רעהו / (בשר וכידונים) / החשקים חשוכי יום וראות".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ