בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גוף ההוכחה

תגובות

לאומיות ומיניות באירופה המודרנית ג'ורג' ל' מוסה. תירגם מאנגלית: להד לזר. הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 269 עמ', 80 שקלים

ג'ורג' מוסה הוא אחד ההיסטוריונים החשובים והמשפיעים במחצית השנייה של המאה ה-20. אף שהחל את דרכו המחקרית והאקדמית כהיסטוריון של העת החדשה המוקדמת, את עיקר שנותיו ומרצו הקדיש לחקר התקופה המודרנית בכלל ולחקר התופעות הפאשיסטית והנאצית בפרט. מוסה לא רק חקר את המאה ה-20, אלא גם חווה אותה על בשרו, וחייו מייצגים אותה נאמנה. על כך יכולים הקוראים לקרוא בזיכרונותיו "מול פני ההיסטוריה: זיכרונות" (הוצאת החברה ההיסטורית הישראלית).

מוסה נולד בגרמניה ב-1918, בראשיתה של תקופת רפובליקת ויימאר, למשפחה הידועה בעיקר כבעלת אימפריית ההוצאה לאור הגדולה והמוערכת Mosse. את שיעורי הנהיגה הוא עשה על מכונית פורד-טי; ניתוח להוצאת השקדים עבר אצל ד"ר וילהלם פליס, שותפו האינטימי הראשון של זיגמונד פרויד לתזות המהפכניות שלו; כבן למשפחה יהודית וכהומוסקסואל נאלץ לגלות מגרמניה הנאצית לבריטניה, שם פתח פרק חדש בחייו כשנרשם לאוניברסיטת קיימברידג'; מאוחר יותר חצה את האוקיינוס אל העולם החדש שגם בו, לצד הצלחותיו המרשימות, סבל לא אחת מיחס עוין על רקע מוצאו ונטיותיו המיניות. הוא מת ב-1999.

גדולתו כהיסטוריון וכאינטלקטואל טמונה בעובדה שמעולם לא קפא על שמריו. הוא האזין תמיד לקולות חדשים, ובניגוד לרבים בעולם האקדמי לא חשש מהם, אלא אימץ אותם. התפתחותו האינטלקטואלית מקבילה במידה רבה לתולדות התפתחות המחקר במדעי הרוח במחצית השנייה של המאה ה-20. כך, למשל, אם בספרו "משבר האידיאולוגיה הגרמנית: המקורות האינטלקטואליים של הרייך השלישי" מ-1965 הציע היסטוריה פוליטית בדמות גלגוליהם של רעיונות, הרי שב"ההלאמה של ההמונים" מ-1975 כבר קרא את הפוליטיקה כמעשה של פולחן וליטורגיה המוניים.

מיהו סוטה

ב-1985 כתב את ספרו המרשים ביותר, זה המונח עתה לפנינו, "לאומיות ומיניות", שבו נטש את הדיון הקונוונציונלי-משהו על אודות הפוליטיקה והחברה, ופנה לבחון כיצד חברה מכוננת את עצמה באמצעות שיח של מיניות נורמלית וסוטה. כעשור לאחר מכן, ב-1996, טיפל בספרו, "דימוי הגבר", בשאלת ההומוסקסואליות. כפי שמוסה עצמו מודה, הוא הגיע למחקר היסטורי של ההומוסקסואליות בשלב כה מאוחר, מסיבות אישיות-פסיכולוגיות. בשלבים שבהם כבר היה מודע להומוסקסואליות שלו ואף "הודה" בה, עדיין נמנע מלחקור את התופעה מכיוון שחשש לשלם על כך מחיר יקר - הדחה ממשרתו, ויותר מכך, מה שהוא מכנה "סילוק מהחברה הנורמטיווית".

אין להקל ראש בשינויים שעבר מוסה בהתפתחותו האינטלקטואלית. מה שנראה היום כמעט מובן מאליו - תפישותיו ההיסטוריוגרפיות וההיסטוריוסופיות וכן הנושאים שבהם טיפל בספריו האחרונים - היה ללא כל ספק תהליך נועז ומהפכני מבחינה אישית ומבחינת סביבתו האקדמית והאינטלקטואלית.

"לאומיות ומיניות" הוא, לדעתי, החשוב והמהפכני ביותר. לא רק בגלל התזות שהציע, אלא גם בגלל הנושאים שחקר. בתזה הגדולה שלו קושר מוסה בין הופעת הלאומיות המודרנית בסוף המאה ה-18 וראשית המאה ה-19 לבין עליית החברה והתרבות הבורגנית. ובאופן קונקרטי יותר - בין הלאומיות ובין מה שהוא כינה - "מהוגנות" (respectability).

המהוגנות, כפי שמגדיר אותה מוסה, היא כל מה שנחשב "מכובד ונכון" מבחינה חברתית: אופן הליכה, דיבור, לבוש, התנהגות ועוד, ומעל לכל - מיניות. חברת הלאום המודרנית, גורס מוסה, יכולה להתבסס אך ורק על בסיס דמות האדם המהוגן. זה האדם המאופק שלא נתון להתפרצויות של פטפטת ללא תכלית, בזבוז כספי, רגש, זעם ואלימות, ובראש וראשונה - זה האדם המרוסן מינית. עד מהרה תהפוך המהוגנות לאתוס הבורגני הבולט ביותר, סמל למעמד המחפש יציבות בזרם שוצף של שינויים פוליטיים, חברתיים, כלכליים ואחרים שהוא יצר במו ידיו.

המיניות היא לפי מוסה התחום שבו מתרחשת ומתעצבת המהוגנות הבורגנית המודרנית. והמיניות הבלתי נשלטת החלה להיחשב כבלתי גברית, כאנטי-חברתית וכלא נורמלית. מכאן מסביר מוסה תהליכים רבים ומגוונים לאורך המאה ה-19, המגיעים לשיאם בסופה: את עלייתה של המשפחה הגרעינית, שסיפקה את החלל האינטימי שהיה מעין כלי קיבול למיניות המהוגנת; את הקרימינליזציה של ההומוסקסואלים; את זיהויו של היהודי כסוטה מין; את זיהוי ה"דגנרטיוויות" של גזעים נחותים עם מיניות אחרת, חשוכה; אפילו את הזיהוי של התנועה הציונית את "היהודי הישן" כנשי.

מוסה גם מסביר, באחד הפרקים המקוריים והמפתיעים ביותר, את הופעתה של הידידות המודרנית. ידידות זו, אם יורשה לי להשתמש בנוסחה חשבונית, היא אהבה מינוס אירוטיקה. ידידות זו התבטאה בחברות או באחווה הגברית, שהפכה למשתנה חברתי ובעיקר פוליטי. שהרי בסופו של דבר מהי הלאומיות המודרנית אם לא ידידות בין גברים המוכנים למות זה למען זה? ידידות זו הגיעה לשיאה באחווה הבין-גברית בשוחות מלחמת העולם הראשונה, והיא גם שימשה כבסיס לפוליטיקה ולחוויה הפאשיסטית. מהו הפאשיזם אם לא אנרגיות אנושיות, וגם מיניות, המתועלות אל החבורה, הקולקטיב, היחידה? ההוגה והסופר הגרמני, ארנסט יובנגר, למשל, כתב כי נהג לעזוב את השוחות בתקופת המלחמה הגדולה בכל פעם שחייליו החלו לדבר על סקס.

לגלות את הגוף

עם זאת, הסיפור מורכב הרבה יותר. מוסה הוא היסטוריון של מורכבויות ולא של תזות. לצד עלייתה של המהוגנות האירופית מזהה מוסה גם אלטרנטיבות שבאו בעיקר מתוך הבורגנות עצמה. אלה הם האינטלקטואלים, האמנים, המשוררים והסופרים, חברי תנועות הרפורמה למיניהן ותנועות הנוער, אלה הם בני דור מפנה המאה, שחרתו על דגלם את המיניות, הנשיות ואפילו ה"דקדנס". המשורר הצרפתי תיאופיל גוטייה (1811-1872), למשל, הכריז כי ההומוסקסואליות היא "המחלה האצילית של האמן". נציגי הדור הזה גילו מחדש את הגוף ויצאו למתקפה חזיתית על המהוגנות. במקום הבושה הם הציבו את האקסהיביציוניזם, את העירום, את האקספרסיה, את המיניות המשוחררת מכבלים. במידה רבה הם גילמו בגופם את פרוץ המלחמה הגדולה.

הפרק שככל הנראה יעניין את רוב הקוראים הוא זה העוסק במיניות ובפאשיזם. כאן מציג מוסה את אחת התזות המורכבות והמאלפות ביותר בתחום. בניגוד למה שאפשר היה לצפות, מוסה אינו טוען, לפחות לא חד-משמעית, כי הפאשיזם מביא לשיאם את כל התהליכים שהוזכרו כאן, היינו את השלב הסופי והקיצוני של הברית בין הלאומיות לבורגנות.

כמובן שיש בפאשיזם, וגם בנאציזם, מן המאפיינים שהוזכרו כאן. הפאשיזם הוא נגזרת של הלאומיות, ובוודאי שהוא מאמץ, מהאתוס של המהוגנות, את השנאה לאחר, על אחת כמה וכמה את הזיהוי של האחר כאחר מיני - נשים, הומוסקסואלים, יהודים ושחורים כנשיים וכסוטי מין ועוד. הפאשיזם מתאפיין, ללא ספק, בסולם ערכים שמרני, "בורגני", שבא לידי ביטוי, למשל, באיסור על ייצוגי עירום ובוודאי פורנוגרפיה.

ואולם, שוב, הסיפור מורכב הרבה יותר. כי הפאשיזם הוא כל שהוזכר עתה, אבל לא רק. כי הפאשיזם אינו רק תנועה ומשטר של בני אדם "מהוגנים". אם היה כזה, כיצד היינו יכולים להסביר את פרצי הזעם, האלימות, האכזריות וההרס של החולצות החומות או השחורות? מוסה מזכיר כי במשך תקופה ארוכה בחייו המוקדמים ניהל היטלר עצמו מעין חיים של בוהמיין! אם הפאשיסטים היו מהוגנים, כיצד אפשר להסביר את פרצי המלל והפטפטת של התעמולה שלהם ואת מוסוליני המוריד את חולצתו ומתהדר בגופו? הפאשיסטים, אם כן, אינם רק ילדי הבורגנות ה"מהוגנת", אלא גם אלה שמרדו בה.

זאת ועוד, בתנועות הפאשיסטיות הגיע לשיאו המתח הבלתי פתיר הטמון בתהליכי ההלאמה והמהוגנות שעברה החברה האירופית במשך יותר מ-100 שנים. כאמור, החברה הלאומית, הבורגנית, המהוגנת, מתבססת על אחוות גברים. אולם אותה אחווה גברית מהוגנת ולא אירוטית נתפסה כבעלת פוטנציאל הומו-ארוטי, אפילו הומוסקסואלי! לאורך כל תקופת הרייך השלישי אנו יכולים לזהות את המתח המובנה בין המהוגנות, והחברה הגרמנית כחברה גברית, לבין האיום ההומו-אירוטי, הומוסקסואלי, עליה. לא פלא כי ההומוסקסואלים נרדפו בגרמניה הנאצית עד חורמה, בניגוד ללסביות. עד כמה שזה מפתיע, וכאן מוסה מקדים את המחקרים החדשים ביותר בתחום, לנאצים כמעט שלא היתה בעיה עם זנות, עם קיום יחסי מין לפני ומחוץ לנישואים ועם ילדים לא חוקיים. מוסה מסביר את הממצאים המפתיעים הללו כתגובה פאשיסטית-נאצית לחרדה הגדולה מפני ההומו-אירוטיות וההומוסקסואליות שאיימה על החברה הגרמנית כחברה גברית, כחברה שמושתתת על אחווה גברית.

זנות ומיניות לפני ומחוץ לנישואים עומדות, כמובן, בניגוד מוחלט לאתוס המהוגנות. הנה שוב מתגלה מוסה בגדולתו: הוא אינו מנסה להסתיר או לטשטש סתירות ופרדוקסים או "לאנוס" אותם לתוך תזות. כהיסטוריון דגול הוא רק מנסה להבין.

בין מהוגן לממושמע

המגבלות היחידות של הספר נובעות מהעובדה הפשוטה שראה אור במקור לפני כרבע מאה. מאז המחקר האקדמי התקדם, התמקצע, ירד לפרטי-פרטים. עם זאת, הספר היה ונותר רלוונטי ומשמעותי.

מי שמצוי בתחום לא יכול שלא להשוות בין הדיון של מוסה על המיניות לבין זה של מישל פוקו שבמקום "אדם מהוגן" אומר "אדם ממושמע" ובמקום "פוליטיקה", "חברה" ו"תרבות", מציב את ה"שיח". בלי כל ספק יש דמיון בין השניים. אך הם שונים באופן שבו הם קוראים מקורות היסטוריים ומבינים היסטוריה. עם זאת, בכל הנוגע למחקר ההיסטורי אני סבור ששניהם חשובים במידה שווה, גם אם פוקו בולט ונחשב הרבה יותר ממוסה. למעשה, כל חוקרי "האדם החדש", ההיסטוריה של הגזע ובוודאי המיניות המודרנית - ימצאו עצמם נתלים באילנות הגבוהים הללו.

הספר תורגם בצורה ראויה לציון בידיו של להד לזר. משה סלוחובסקי מהאוניברסיטה העברית הוסיף הקדמה עניינית ותכליתית המציבה את הספר בהקשר האינטלקטואלי והמחקרי שלו.

הערה אחרונה בנוגע לתרגום שם הספר. שמו המקורי הוא: "לאומיות ומיניות: מוסר של מעמד הביניים ונורמות מיניות באירופה המודרנית". הכותרת בעברית תורגמה ל"לאומיות ומיניות באירופה המודרנית". אני חושב ששיקול הדעת להפוך את שם הספר ל"ידידותי" יותר היה מוטעה וכי ראוי לכבד את הכותב ואת בחירתו.

ספרו של הד"ר בעז נוימן, "תשוקת החלוצים", יראה אור בקרוב בהוצאת עם עובד



"הרחק מן הדרום". ג'ורג' גרוס, 1919



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו