הכל מחלחל אל הדף

למה הם כותבים? סופרים, משוררים ומושכים בעט מנסים למצוא תשובה

סמי מיכאל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סמי מיכאל

תמיד עוררה בי עניין התופעה של מבוגרים המדברים עם עצמם בקול. לרוב הם עושים זאת בתוך קהל, בזמן שהם נחפזים בדרכם אל שום מקום. המונולוג הדומה להתפרצות, רווי זעם, מביע תחושה צורבת של החמצת הרגע הנכון. כלומר, "הייתי צריך להגיד לו" והנה רק עכשיו, לצערי, אני אומר. למעשה הם אינם זקוקים לקהל. לא נחוצה להם ישיבה נינוחה לעשות חשבון נפש. הם לכודים בבועה ניידת, סומים וחירשים לסובב אותם. תמיד אני מוצא עצמי מחזיק להם אצבעות, חושש שמא ייתקלו במכשול ויפלו אפיים ארצה. הם מעלים חיוכים משועשעים על פני הקהל שבתוכו הם מפלסים את דרכם. לבי יוצא אליהם, אך הזדהותי אתם גם מביכה אותי. למה? זמן רב לא ידעתי, עד שיום אחד חלף בראשי הרהור: אפשר שאנחנו, הסופרים, שייכים לאותו הגזע המוזר, לפי שאיננו מסוגלים לומר את המלה הנכונה ברגע הנכון. אפשר שהכתיבה היא סוג מלוטש, מאוזן, שקול וכבוש של המונולוג שבפיהם של המדברים עם עצמם בקול.

אנשים מוחצנים, משוחררים מביישנות, המסוגלים להתערטל גופנית ורוחנית בפרהסיה, אינם אוצרים חשבון נוקב, שאחר כך יתפרץ כמו לבה באפיק של כתיבה יצירתית. בוודאי יש סופרים חסרי מעצורים, שהבושה היא מהם והלאה. ראיתי פעם אחד מפזז עם רקדנית בטן ברחבה ציבורית. היו ותמיד יהיו סופרים שייהנו להופיע על הבמה כשאך תחתונים לגופם. לפני שנים התייצבה סופרת שוודית באירוע להשקת ספרה, והיא לבושה למחצה כשחתמה על כל ספר שנרכש. אלא שזן זה של יוצרים, כתיבתם דומה להתנהגותם: בינוניות וולגרית, והשפעתה נמוגה בתום ההצגה: היטב אנו זוכרים את המופע, אך כעבור חודש-חודשיים נשכחת היצירה, גם שמה חולף עם הרוח.

כתיבה יצירתית אמיתית לא נועדה להרשים, אלא משקפת צורך לפרוק התרשמות אישית מטלטלת. צורך זה קיים עמוק בנפשנו פנימה. כאשר אנו לוקים בהלם מחוויה מרעישה, כמו עדות לתאונת דרכים, אנו משתחררים ממנה לאחר שאנו סחים עם אחרים. פסיכיאטרים ממליצים על תרפיה בדוקה זו. סופרים שנולדו להיות סופרים לא פונים לפסיכיאטר לשם תרפיה, כי אם כותבים סיפור, שיר או רומן.

אני, משחר ילדותי חש כגוש ספוג אדיר ששאב חוויות למכביר, שאצרתי בתוכי, ואיני יודע מדוע לא חלקתי אותן עם אחרים. מילדות נמניתי עם המקשיבים ולא עם המדברים. מדי פעם בפעם אני נאלץ לעלות על במה. לפני כן אני משקשק מפני הקהל, עושה להסתיר את האימה המקפיאה, ואחר כך יורד מן הבמה, אפוף תחושה של ביזוי עצמי בציבור.

אפשר שהכתיבה מספקת לי את הצורך הנפוץ בקרב רבים "לרוץ ולספר לחבר'ה". כשם שאיני שש לבקש עזרה ונחמה בעת מפלה, איני נוטה לשתף בחדוות ההישגים. הכל כנראה חותר לחלחל החוצה דרך הכתיבה.

ויש להודות, הכתיבה היא יותר מזה.

בכולנו קיים הרצון להשאיר על פני החול הנודד של החיים עקבות אישיים בני-קיימא. השאיפה לנצח טבועה בנו אף שאנחנו, על כל תרבותנו, היינו משולים לפחות מאשר גרגר אבק לעומת הנצח. בזכות שאיפה זו אנו יולדות ומולידים, והודות לה אנו בונים ומטפחים, אבל גם הורסים ורוצחים. עבדים נרצעים היינו לכוח נשגב מבינתנו וחזק מרצוננו, כוח שמדרבן אותנו להותיר משהו משלנו אחרי לכתנו. רבים משאירים עקבות בצורה של ארמון, המצאה, ממון וירושה מרשימה. אני משאיר מאחורי מלים.

אף על פי כן נותרה השאלה בעינה: מדוע באמת אני ממשיך לכתוב? אני נאבק קשות בעצמי, מנסה להפיק את המיטב שבי. את שגב ההנאה אני קוטף בשעת הכתיבה, כשאני רואה כתמי דיו לובשים על גיליון הנייר דמויות נושמות שמרגשות אותי.

עד הפרסום הראשון לא שיערתי עד מה עמוקות התהומות של קנאת סופרים. לא פעם אני מזועזע ונותר פעור-פה. או אז אני שואל את עצמי מה לי בגיא הריגה זה, שאין בו אחוות לוחמים. לבד ממניין מצומצם של נשמות טובות, לרוב נתקלתי בשדה הספרות במלתעות קשות יותר מאשר חדוות העשייה המשותפת. לו לפחות ידעתי בדיוק למה אני כותב, הייתי ניחם. אפשר שנולדנו להיות שפחות ועבדים לדבר מה שהוא מעבר לבינתנו. לך תדע.

"שווים ושווים יותר", ספרו הראשון של סמי מיכאל ראה אור ב-1974. מאז פירסם עשרות ספרים. הרומן האחרון שלו, "עאידה", ראה אור השנה בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ