אנטישמי בעל כורחו

לכל אמן והוגה דעות יש רגעים של שטחיות שפלה, והאנטישמיות של אלכסנדר סולז'ניצין היתה קשורה בכמיהתו לראייה כוללנית, שלפעמים גולשת לנטייה להכללות. מותו, לפני כחודשיים, העלה מחדש לדיון ברוסיה את ספרו "מאתיים שנה ביחד" המספר על הסימביוזיה היהודית רוסית

לאונה טוקר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
לאונה טוקר

אומרים שמי שאינו קומוניסט כשהוא בן עשרים אין לו לב, ומי שנשאר קומוניסט כשהוא בן ארבעים אין לו ראש. אמירה זו איפיינה במיוחד את אלכסנדר סולז'ניצין, חתן פרס נובל לספרות שהלך לעולמו לפני חודשיים, בלי לחכות לטקסים ולמסיבות שאמורים היו להתקיים לקראת יום הולדתו התשעים. הוא היה מתימטיקאי בהשכלתו, היסטוריון בתחביבו וקצין תותחנים במלחמה נגד גרמניה הנאצית, ואת הכשרתו כסופר השלים בצורה שנחשבה לפנים הכרחית לעיצוב האינטלקטואל הרוסי: ישיבה בבית סוהר.

נטייתו של סולז'ניצין הצעיר לאידיאלים קומוניסטיים נוסח סטאלין התגברה עם התקבלותו לבית הספר לקצונה ב-1941, בתום לימודיו באוניברסיטת רוסטוב. "הו האושר של הפשטות!" כתב לימים בקטע אוטוביוגרפי ב"ארכיפלג גולאג" בהתייחסו לפטור מחשיבה ביקורתית שהעניק לו בית הספר. אך המונוליטיות המדומה של השקפותיו נסדקה עד מהרה בשירותו הצבאי הפעיל, וכך, למרות הצטיינותו כקצין בחזית, נעצר בשטח פרוסיה ב-1945 בשל כמה הערות במכתביו לידיד. יש להניח שנפל קורבן לגל מעצרים ששטף את הקצונה לקראת סוף המלחמה ומטרתו היתה להבטיח שבתום המלחמה לא תפנה הקצונה הסובייטית את כוחה נגד המשטר שעליו יצאה להגן.

סולז'ניצין נידון לשמונה שנות מאסר במחנות כפייה. התמזל מזלו, ואחרי תקופה קצרה של עבודה בבניין הוא נשלח לאחד ממכוני המחקר שהוקמו בתוך הגולאג. במכונים אלה עבדו מדענים דגולים - כמו טופולב, שעל שמו קרויה סדרת המטוסים הנודעת, או קורוליוב, לימים אבי תוכנית החלל הסובייטית. הוויה זאת מוצגת ברומאן של סולז'ניצין "במדור הראשון", שכותרתו מתייחסת למדור הראשון בגיהנום של דנטה: הכלואים בו אינם מעונים ואינם מורעבים, אך גם אינם חיים. בסוף הרומאן מסתכסך הגיבור הראשי עם הממונים עליו ועושה דרכו - כמו שקרה למחבר עצמו - למדורים הבאים של הגיהנום.

המחנה הבא של סולז'ניצין, בקזחסטאן, היה אכזרי פחות מן המחנות בצפון, דוגמת המחנות שבהם הוחזק הסופר ורלאם שלאמוב, מחבר "סיפורי קולימה". למרות זאת, ואולי דווקא משום כך, היה זה אחד המחנות שבהם פרצו מרידות האסירים בשנות החמישים המוקדמות. סולז'ניצין ניצל מעונש על חלקו במרד בזכות ניתוח של גידול סרטני. אחרי שחרורו ב-1953 לא הורשה סולז'ניצין לשוב הביתה. הוא עבד כמורה בבית ספר בכפר בקזחסטאן. ב-1955 התפרץ שוב הסרטן והוא טופל, בהצלחה רבה, בבית חולים בטשקנט. הוא כתב על כך ברומאן "אגף הסרטן", שמרמז על תחילת ההפשרה ברוסיה אחרי מותו של סטאלין וגם מגלה בהדרגה את שלל הצורות שבהם קשור כל חולה וכל עובד בבית החולים לעולם המחנות.

היצירה הראשונה שהשלים סולז'ניצין היתה הנובלה הידועה בשם "יום אחד בחייו של איוואן דניסוביץ'", והיא נכתבה עם שובו מקזחסטאן. סיפורו של האסיר במחנה הכפייה הוא מעין סיור מודרך במקום, ואף על פי שהסופר מתאר יום מוצלח יחסית, קשה שלא להזדעזע מהתיאור. פרסום הנובלה היה מבצע מסובך שהתאפשר אחרי הוועדה ה-22 של המפלגה הקומוניסטית (1961), שפשעי סטאלין נידונו בה לראשונה בגלוי. הסיפור ראה אור בנובמבר 1962 בכתב העת "נובי מיר", והשפעתו על התודעה של קוראיו בברית המועצות ומחוצה לה היתה אדירה: כתב העת אזל בקיוסקים ועותקים עברו מיד ליד, ותרגומים לשפות שונות פורסמו עד מהרה במערב. "איוואן דניסוביץ'" לא היה העדות הראשונה על המחנות, אך הופעתו היתה אירוע מכונן מפני שפורסם בברית המועצות ובכתב עת ספרותי מוביל. הסיפור הותיר רושם עצום גם בזכות סגולותיו האמנותיות: פריסה מחושבת של החומר, בחירה בגיבורים המייצגים כל אחד תופעה סוציולוגית מסוימת וכיו"ב. באמצעות הצבת אתגרים בלתי פוסקים בדרכו של הגיבור יכולים הקוראים לעקוב באופן שיטתי אחר סדר יומו, על מחשבותיו ורגשותיו, על ההשפלות שהוא עובר ועל ניצחונותיו בשמירת גופו הכואב ונפשו.

רוב מחנות הכפייה היו קשים הרבה יותר מהמחנה שמתואר בסיפור. הרושם שהסיפור יוצר תמונה "טיפוסית" עלול להטעות, אך אין הוא שקרי לחלוטין, מפני שסולז'ניצין בחר את הזמן והמקום שבהם מחנה כזה לא סתר את המציאות. האתגר שעמד לפני סולז'ניצין היה כפול: היה עליו לאפשר את קבלת הסיפור לפרסום ולהפוך את המחנות לנושא לגיטימי בספרות הסובייטית. כדי להשיג את המטרה השנייה צריך היה להראות כי החומר "אופייני". את המטרה הראשונה שירתו תכונות אחרות: מיעוט הגילויים הקשים במיוחד, התמקדות בגיבור שהוא חקלאי פשוט (אפיון ששבה את לבו של חרושצ'וב בן האיכרים), וגם היחס החיובי שלו לעבודה פיסית. היחס הזה מתבטא בתמונה שבה איוואן דניסוביץ' נסחף בתנופת הבנייה (כראוי לבוני הסוציאליזם), עד שהוא מחמיץ כמעט את סיומן של שעות העבודה. באופן פרדוקסלי, התמרונים בין בחירה אמנותית לבחירה הפרגמטית איפיינו את רוב היצירות הטובות ביותר של סולז'ניצין: הניסיונות לעקוף את הצנזורה (שמאוחר יותר כשלו) עובדו בצורות שלא פגעו בשלמות האמנותית של היצירה.

בהשפעת "איוואן דניסוביץ'" ניסו מאות ניצולי מחנות לפרסם את זיכרונותיהם. זו היתה מין יציאה המונית מהארון, אבל רק חלק זעום מזרם הסיפורים האלה - ולא בהכרח הטובים שבהם - שבר את המחסומים. חלק אחר החל לנדוד מיד ליד, ובכך תרם להתפתחות ה"סאמאיזדאט" - ההפצה הסודית של טקסטים ספרותיים ופוליטיים. ניצולים אחרים חיפשו את סולז'ניצין כדי למסור לו את עדויותיהם. על סמך עדויות אלה, ידע אישי ומקורות אחרים חיבר סולז'ניצין את "ארכיפלג גולאג", שישה חלקים בשלושה כרכים המציגים את תולדות המחנות הסובייטיים, את דרך הייסורים של קורבנותיהם, את הסוציולוגיה, האתנוגרפיה והפולקלור של המחנות. סולז'ניצין כתב כמעט ללא גישה לארכיונים, ואף על פי שכמה מהעובדות בספר כבר הופרכו, אי אפשר שלא להתפעל מעוצמתו ומהדרכים הסגנוניות שבהן בחר להתמודד עם פערי המידע. הספר נגמר בדיווח על המאבק של סולז'ניצין עם השלטונות על שיפור התנאים של האסירים במחנות של שנות השישים. המאבק נכשל: התברר שהמחנות, על אכזריותם המחודשת, אינם תוצאה של אי-סדר זמני, אלא חלק בלתי נפרד של השיטה החברתית הסובייטית (גם היום נשמעות עדויות על מחנות ריכוז מחרידים ברוסיה, ואין ספק בדבר קיומם בסין ובצפון קוריאה).

אחרי גירושו למערב כתב סולז'ניצין, בין השאר, עוד שני ספרי זיכרונות: אחד על הקריירה הספרותית שלו והאחר על האנשים שסייעו לו בשמירה על ספריו והברחתם לחו"ל. בארצות הברית עמל על כתיבת הסאגה "הגלגל האדום", סדרת הרומאנים על המהפיכה הבולשוויקית ברוסיה. הרמה האמנותית של הסדרה הזאת, המשלבת קטעי תעודה בהצגה בדיונית של תהליכים היסטוריים, אינה אחידה. ייתכן שהמירוץ (נגד הזמן) אחרי תמונה כוללנית הביא להעדפת הכמות על איכות.

"מאתיים שנה ביחד", הספר שכתב סולז'ניצין אחרי חזרתו למולדתו בעקבות ה"פרסטרויקה" - שני כרכים על תולדות יהודי רוסיה וקשריהם עם סביבתם - מעלה מחדש את שאלת יחסו ליהודים. סגנון הספר מפגין את חוסר הרגישות שעשה לסולז'ניצין שם של אנטישמי. אכן היתה לו סבלנות מוגבלת למדי למה שהחשיב כתכונות יהודיות טיפוסיות - בתחום הזה התרחש בלבול מסוים בין ה"טיפוסי" והסטריאוטיפי, וכן בין חופש הביטוי ועידוד האלימות. בספריו המאוחרים מופיע פעמים רבות מעין שיילוק, היהודי המכוער. אך לכל אמן והוגה דעות יש רגעים של שטחיות שפלה, וזו של סולז'ניצין קשורה גם בכמיהתו לראייה כוללנית, שלפעמים גולשת לנטייה להכללות. ב"ארכיפלג גולאג", למשל, הוא מביע אהדה לעמים בלטיים שסבלו תחת המשטר הקומוניסטי, אך רק לליטאים ולאסטונים ולא ללטווים - בגלל התפקיד הבולט שהם (כלומר גדוד הרובאים הלטווי) שיחקו במהפיכת אוקטובר. אין להכחיש שגם יהודים שיחקו תפקיד חשוב במהפיכה ההיא, ובהקמה של מחנות הגולאג - אך גם אין לשכוח את סבלם של הקורבנות היהודים של המשטר במחנות, בבתי הסוהר ובהוצאות להורג. עיבוד אינטלקטואלי הוגן של עובדות אלה היה אתגר שסולז'ניצין לא עמד בו, למרות מאמציו (השקופים למדי) לאזן את השיילוקים למיניהם ב"גלגל האדום" בדמויות חיוביות של יהודים, למרות תמיכתו בישראל, ואף שאת ההאשמות באנטישמיות דחה בתוקף. אתגר זה הוא הוריש לקוראיו: אם רוצים להבין רתיעה מיהודים מה היא, כדאי לפנות לסופר שטעם את טעמה ונמצא אנטישמי בעל כורחו.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ