המוות קרה אבל איכשהו המשכתי לחיות

למה הם כותבים? סופרים, משוררים ומושכים בעט מנסים למצוא תשובה

שמעון אדף
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שמעון אדף

בשלב מסוים נדמה לך שלכתוב פירושו לדעת מי אתה. אתה בן 14, 15, 16 - בן כמה אתה בכלל? - ואתה רוצה לדעת. העולם משתנה, העולם הקיא אותך, העולם השליך אותך אל בין הרוחות הסוערות. יש לך אחים. יש לך אחיות. חברים? אולי. שניים. אתה והם מתקבצים בערבים. עורכים סיאנסים. מעלים באוב את הילדים החטופים, את הילדים שנרצחו בראס בורקה. השניים האחרים רוצים לחקור על קיום האל. אינך מוכן לשאול את השאלה, עדיין לא. אתה אומר ששמעת סיפורי אימים: כוסות שהתנפצו, עוועים שהשתכנו במנורת החדר, השתקפויות מקפיאות במראה. אתם שותים אלכוהול. פינה קולדה שנגנבה מארון משקאות. אחד מהם אומר, אני חרמן רצח, חייב להשיג זיון עד פורים. אתה נגעל. אתה נבחל. אולי האלכוהול. אתה לא רוצה להיות שם. מי האנשים הללו, שמקיפים אותך, מה המקום הזה בכלל, אתה שואל. איך אני יוצא מכאן. מי אני לכל הרוחות. אתה מתחיל להאזין למוסיקה. אתה כותב שירים.

אחר כך הפשר משתנה. נדמה לך שלכתוב משמעו לבחון מתי נהפכת להיות מי שאתה. מי אתה? אתה בן 22, שוכב על המזרן בחדרך בדירת שותפים. הלילה בא. תמיד הוא בא ככה. כמו מכה. משטח אותך על הגב. אתה בוהה בתקרה, מהרהר במדעיות כמעט ביד הענקים המוחצת. משקל החושך. שום דבר לא קורה. שום דבר. אתה בן 22, פירסמת שירים פה ושם. אתה לא מבין מה זה אומר. לכתוב אותם. לשלוח אותם אל הבעירה האטית של כתבי העת. אתה חש תעוקה בחזה. אתה קם ופוסע ברחבי החדר. ארבעה על חמישה מטרים. התעוקה גדלה עם הימים. אתה הולך לרופא המשפחה. הוא בודק אותך. תסתובב, תנשום עמוק. הרבה דם במבחנות. הוא שולח אותך לאבחון במרכז לרפואת הנפש ביפו.

אתה יורד בתחנה הלא נכונה, תועה בשוק הפשפשים. הכל הוזח ממקומו. הרהיטים, הברונזה, כדי הנחושת המכריסים. מישור הקיום שלך נטוי בשלוש-ארבע מעלות לפחות. וחורף. כלומר, האוויר ספוג חשמל. וגם האור כזוהר המסתנן מבעד קיטור. המולה מתכתית. כשאתה מוצא את המבנה, אתה משתאה לו. חווילה עתיקה, מגולפת, עצומה, באבן, נידונה לכליה.

מעברים מקושתים. לא מחופים. בתוך המבנה מסתעפת צמחייה פראית. קר מאוד, קר לך. אתה מתבונן סביב: נכי רוח מובלים בדממה בידי אחים ואחיות, ארובות עין חלולות, אצבעות רועדות, עוויתות וכתמי ניקוטין. אתה שם לבך לעשן. אתה נזכר. הזיכרונות התקלקלו. הם שלך?

אתה מספר את החשדות שלך לאשה שמאירה לך פנים. מה שמה, רות, רחל, רבקה? שמות רכים כאלה, אדיבים, מגיעים מעומק, מתגלגלים. בחוץ שואג רעם. למה אתה מתכוון? היא שואלת. שהזיכרונות מזויפים. אני זוכר את התחושה במדויק, איך זה לעשן, להחזיק את הבדל בין שתי אצבעות, הרכנת הראש, הריח שמזנק עם ההצתה, והחנק המתוק, אגרוף הערפל, קודם על החיך, אחר כך בגרון.

ולא עישנת מעולם?

לא.

איך אתה מרגיש ביחס לזה?

אין לי מטאפורה טובה.

כלומר?

נכון, סיפורי העם, האגדות, המיתוסים, חלק מהם אמורים לתת לנו איזשהו מפתח, איזשהו דימוי למצבי הנפש, כל יצורי הבלהה האלה: רוחות הרפאים, הזומבים, הערפדים, הם מתקיימים למרות שהם לא בחיים. ניסיתי להבין מה מהם אני. וכלום. אין בפנטסיות האלה מה שיסביר את המצב שלי. את מבינה? רוח הרפאים, הזומבי, הערפד, הם עברו את המוות, הוא גילגל אותם. אצלי - המוות קרה, אבל איכשהו המשכתי לחיות כרגיל.

אני לא מבינה.

יש לי עוד מערכת זיכרונות מזויפת. פעם טבעתי. אני זוכר את המים, את קוצר הנשימה, את הכובד של הגוף. אבל איכשהו קמתי בבוקר והמשכתי לחיות. ומי שהייתי צריך להיות המשיך גם הוא, נפרד ממני, ואתו העולם. אני לא חי, אני מתגעגע, לכל מה שעזב אותי. אני מת מגעגועים.

ניסית לכתוב את זה?

אתה מפסיק לשאול את עצמך. התרגלת למלים. אתה כבר לא אומר, בוא נדבר גלויות. מה המשמעות של המלים, מה הצורך באשליה שדרכה אתה תופש משהו טמיר, שנעלם ממך, שהלך, את דקות הרגש, את דקות האור? זה האור. אתה שוכב על המיטה. בחדר השינה בדירה השכורה. אלומת קרינה נשלחת מן החלון, נמתחת על התקרה. אתה בוהה בה. היא נעה. מזדחלת. תנועה ענוגה כל כך. ימים תמימים אתה לוטש עיניים והיופי לא מרסק. בכל זאת, החזה כואב, הצלעות, מפתח הלב. אתה קם והולך לרופא. לא אותו רופא. אבל אותו מבט ספקני. הוא שולח אותך לבדיקות.

הכל בסדר, הוא מבשר: רמת הסוכר, אחוז השומנים, ספיגת הכולסטרול, הדם, הטסיות, הכדוריות הלבנות, התאים, הנוירונים, הפרצים שלהם, הצבירים הכימיים האוצרים את העבר. אתה עובדה ביולוגית. רשימה של תפקודים. אתה חי. אבל האם אתה חי באמת? נדמה לך שלכתוב פירושו להכריע באשר לזה.

שמעון אדף הוא משורר וסופר. ספר שיריו הראשון "המונולוג של איקרוס" ראה אור ב-1997. השנה פירסם את הרומן "פנים צרובי חמה" בהוצאת עם עובד

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ