עמרי ניצן
עמרי ניצן

גם אם מהרבה בחינות אבי, שלמה ניצן, משובץ בקבוצה של סופרי דור המדינה, הוא בעצם שייך עצמו לקול פנימי וצנוע, משהו אישי שלא כל כך שייך לגל הקולקטיווי.

אבי היה סופר פורה מאוד שכתב רומאנים רבים, וביניהם הטרילוגיה "צבת בצבת", סיפורים קצרים, שירה ויצירות לילדים. בין כל יצירותיו מדבר אלי במיוחד סיפור מתוך הספר "מרחוב אל רחוב", ובו חמישה סיפורים אורבניים בעיר שאין לטעות בה.

הסיפור "המהנדס ובנו" יצר בי תמיד תחושה שבאמצעותו מתכתב אתי אבי באופן עקיף. נדמה לי שזה מין מכתב שכתב אלי. הסיפור מתאר יחסים של בן בגיל ההתבגרות עם אמו ועם אביו, יחסים שכרוכים בהרבה כאבי גדילה קולניים מאוד, לאו דווקא פיסיים, שמביאים את הבית לרתיחה. היחסים הללו בין הבן, ששמו, כמה אירוני, אבישי, לבין אמו ואביו גורמים לפירוד ביניהם, מכיוון שהאם לא כל כך מצליחה לתקשר עם הבן. ההורים נפרדים וכל אחד מהם מתגורר במקום אחר, והאב מקבל עליו את הטיפול בבן.

למרות תחושת הקירבה שאני חש לסיפור הזה, אין בו יסוד אוטוביוגרפי, מכיוון שהורי מעולם לא נפרדו זה מזה. ובכל זאת נראה שיש בו כמה וכמה תווים פנימיים שאינם זרים לי: "הבן הזה הפך עליו את עולמו והיה מקלל חרש את יומו ואת בנו ואף על פי כן שרוי במקום שהוא נמצא במלוא דעתו - ומקבל. ייעשה אשר ייעשה וייאמר אשר ייאמר - אף לא להרף עין אחד לא חדל להיות אביו של בנו, והבן בנו וההיצמדות הזאת, שאם תרצו אין לה פשר וכל דעה עשויה להפריכה - חזקה בלבו מכל דעת. אין לו בעולמו אלא הנער הזה באהבה ובשנאה ובכל". זאת רק דוגמה אחת לאופן שבו חופר אבי בסיפור בכל מיני מקומות שאינם תמיד נעימים בקשר שבין אב לבנו, ומגלה שלמרות הקושי העצום, זה קשר שאינו תלוי בדבר והוא מעל לכל הדברים המשתנים.

הקשר והמחויבות העמוקה שנובעת ממנו עוברים כחוט השני לאורך היצירה, הדנה במגוון גדול של רגשות. כך למשל, מדובר גם על רגשות האשם שחש האב כלפי בנו: "הוא עצמו (האב) אינו נחשב בעיניו. לא על עצמו, על בנו הוא מיצר, שכן ראה בעליל כיצד דמותו שלו, של האב, מסתלפת ונלעגת ובזויה ונהרסת בלבו של הנער. כבר הוא גדל להיות לו בלי אבא, אפילו אבא מצוי על ידו. יתום, בעוד אביו בחיים. ודאי שאני אשם, אבל במה אני אשם?"

היסוד שעל פיו האדם נולד אשם הוא יסוד מרכזי ביצירתו של אבי, ואני מעריץ את יכולתו ללכוד את התחושה שנאמרת בקול פנימי וגורמת לקורא להזדהות אתה באופן שהוא דומה לגילוי עצמי. כשאתה קורא את המלים הללו אתה מרגיש שאתה מכיר את זה ונפשך מתרחבת. זה לא תמיד נעים: לפעמים המודעות העצמית הזאת אכזרית בפיכחונה ובאופן הנוקב וחסר הרחמים שבו היא מתייחסת אל עצמה. למדתי מאבא שלי את המקום של האינדיווידואל בציבוריות הסוערת, המקום הקטן והלא תכליתי, המקום הזה, שלפעמים הוא מייאש. ולמרות זאת ואולי משום כך, כבר מגיל צעיר גדלתי כסתירה למופנמות שלו, אפילו בבחירה המקצועית שלי: הרי התיאטרון הוא מוחצן, אקסטרווגנטי בעצם הווייתו, אל מול הכתיבה השקטה, האנטי תיאטרלית, שמתרכזת במונולוג הפנימי ולא ברעשים של החיים שמהם מורכבים המחזות.

מאחר שצמחתי תחת נופו ולמרות הסתירה הזאת, למדתי ממנו גם לשמוע את הקול הפנימי של עצמי, קול שמושפע מאוד מהנופים העירוניים של שיכונים צומחים בתוך החולות. כך לדוגמה, בשנה האחרונה גיליתי שהביטוי "בית הקפה הוא ביתו של הרחוב" שאני משתמש בו לעתים קרובות והייתי בטוח שיש לי זכויות יוצרים עליו, הוא בכלל ביטוי שטבע אבי. גם אם מהרבה בחינות הוא משובץ בקבוצה של סופרי דור המדינה, הגדרה שהוא אישית התנגד לה והתרעם עליה, הוא בעצם שייך עצמו לקול פנימי וצנוע, משהו אישי שלא כל כך שייך לגל הקולקטיווי. הוא הרגיש קרוב יותר לגנסין או לברנר ופחות לסערות הקולקטיוויות שמאפיינות את הספרות שנוצרה באותה תקופה.

הביאה לדפוס עלית קרפ

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ