צריך לכתוב 60 אלף מלה

אורי אורלב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי אורלב

ילדים נולדים עם כישרונות שונים. למשל: לרוץ מהר, לנגן, לצייר, לשחק כדורגל, לשיר, ועוד. אבל אני נולדתי עם הכישרון לספר סיפורים. אנשים תמיד אהבו לשמוע סיפורים. לפני הטלוויזיה, לפני הרדיו, לפני ספרים ועיתונים. בוודאי גם במערת האדם הקדמון ליד המדורה. ולכן תמיד נולדו אנשים שידעו לספר, ואני אחד כזה.

התחלתי לקרוא בגיל צעיר מאוד ונהגתי לספר את הסיפורים שקראתי לילדי החצר, למי שביקש לשמוע, בארגז החול. לעתים קרובות גם המצאתי סיפורים משלי, בעיקר סיפורי גבורה על אבא שלי. ציירתי להם בחול קרבות וניצחונות כשאבא שלי מוביל את חייליו, רוכב על סוס אביר, חרב שלופה בידו והוא מנצח את האויב. אבא היה באמת קצין בצבא הפולני ובאמת היתה לו חרב קצינים גדולה חבויה בארון, אבל הוא היה קצין-רופא.

כשהייתי קטן רציתי להיות שוטר ואחר כך חשבתי שיותר כדאי להיות נהג חשמלית. מעניין, הבן שלי, כשהיה קטן, רצה להיות נהג אוטו-זבל, ואחר כך החליט שיותר טוב להיות נהג עגורן, היושב בתא זכוכית גבוה גבוה בשמים ומזיז את המנוף הענק עם המטענים הכבדים באתר הבנייה.

כשהייתי בן 11, אחרי שברחנו מגטו ורשה, סיפרתי סיפורים לנער ונערה שהיו באים להביא לנו אוכל למחבוא והיו נשארים כדי לשמוע. אלה היו סיפורים שקראתי במיתולוגיה היוונית שהנערה הביאה, לי ולאחי הקטן, מהספרייה.

כעבור כמה שנים, כשכבר הייתי בקיבוץ, ערב אחד אחרי הרצאה בחדר האוכל, השכיבו את המרצה במיטה הנוספת בחדרי. דיברנו קצת בחושך לפני שנרדמנו.

"מה אתה רוצה להיות?"

אמרתי לו - "סופר".

"אני כתבתי ספר", אמר לי, "אתה יודע כמה זה ספר?"

"לא".

"צריך לכתוב 60 אלף מלה".

הייתי אז משוגע לקולנוע. הסרטים הוקרנו רוב השנה על הדשא הגדול בקיבוץ על מסך תפור מסדינים. אפשר היה לראות את הסרט גם מבין השיחים, מאחור. אבל התרגום היה הפוך. ידידי שי, שקיבל עונשים רבים, הפך למומחה לקרוא את התרגום ההפוך, ופשוט הייתי יושב לידו והוא היה מקריא לי את הכתוב בלחש.

היה לי עוד חבר בקיבוץ, מישהו שאימצתי לי במקום אבא. אדם מבוגר שאהב מאוד סרטים, שלמה. גם שלמה היה משוגע לסרטים. אחרי שגמרתי את הצבא נהגנו לנסוע מפעם לפעם לחיפה, לראות את הסרט של חמש, אחר כך את הסרט של שבע, אחר כך את הסרט של תשע, ואז היינו רצים בכל כוחנו להספיק לאוטובוס האחרון לקיבוץ גניגר שבעמק יזרעאל. יום אחד שלמה קרא בעיתון שנפתח קולנוע חדש בתל אביב - קולנוע תמר - ושם מקרינים סרט ראשון כבר בשעה עשר בבוקר! החלטנו - נוסעים. נסענו לעפולה, משם לחדרה, משם באוטובוס שנעצר בכל תחנה - לא היו אוטובוסים כמו היום - לתל אביב, ואז לקולנוע. הספקנו.

ראינו את הסרט של עשר, אחר כך באותה תחבורה נסענו לחיפה וכרגיל ראינו את שלושת הסרטים וחזרנו הביתה, עייפים ורצוצים, וכל הסרטים מעורבבים בראשינו. אבל כשהתחלנו לנסוע בבוקר, שלמה הציע לי שננצל את הזמן באוטובוסים ואני אספר לו מה קרה לי ולאחי הקטן בזמן המלחמה. סיפרתי לו. התחלתי בעפולה וגמרתי באוטובוס האחרון בלילה, מחיפה הביתה. לפני שנפרדנו שלמה אמר לי: "אורי, זה ספר. אתה צריך לכתוב את הסיפור הזה כמו שסיפרת לי, בלי מליצות, וזה ספר!" כבר מקודם ידעתי שיש פה ספר וגם ידעתי שאהיה סופר - שאכתוב 60 אלף מלה!

עכשיו נגמרו 500 המלים שהוקצבו לי, כך שאיני יכול לספר איך זה זה נמשך, אבל הסוף ידוע.

אורי אורלב הוא סופר ילדים ונוער, זוכה פרס אנדרסן לספרות ילדים. ספרו הראשון "חיילי עופרת" ראה אור ב-1956 בהוצאת הקיבוץ הארצי

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ