מרדכי גלדמן
מרדכי גלדמן

יש כמה וכמה מניעים לכך שהתמסרתי לכתיבת שירה, מביניהם אציין שלושה עזים במיוחד. המניע הראשוני והעתיק, שמקורו בילדותי, הוא החוויה שאהבתה של אמי כלפי היתה אגוצנטרית ותובענית, ועל כן לא היה בה מקום של ממש לקיומי כסובייקט. היא אהבה ילד וירטואלי שנוצר מתשוקותיה, חלומותיה וחרדותיה ולא את הילד הממשי. הילד הממשי היו בו מרחבים של תשוקה, כאב ופחד, שהתקשורת ביני לבינה התכחשה להם. הכתיבה, שהתחלתי בה בעודי ילד, איפשרה לסובייקט הסודי הזה להתקיים ולהתבטא. השירה היתה המדיום האידיאלי לדיבורו של הסובייקט הסודי, כי היא איפשרה לו להתגלות אך גם להמשיך להסתתר. שכן השירה היא אמנות הגילוי על ידי הצפנה. היא מגלה ומכסה כאחד.

המאבק שניהלתי נגד אהבתה העריצה של אמי גרם לכך שנעשיתי רגיש מאוד גם להשפעותיהם של קבוצות ומוסדות, ועד מהרה פרקתי מעלי את עולה של המסגרת הדתית שגדלתי בה. בכל מקום שאליו נקלעתי ביקשתי לשמור על חירותי ועל ייחודי. כך נהפכה עמדת הנבדל המתבונן, האופיינית כל כך למשוררים, לעמדתי המועדפת. זהות זו שימשה עם הזמן ככלי להגדרה עצמית מול כלל הכוחות הסביבתיים שביקשו לעצב אותי. האינטואיציה הילדותית שלי לחשה על אוזני בהתמדה שאני מוקף שקרים ודימויים, ושהאמת היחידה שאין להכחישה היא העובדה שהורי הגיעו לישראל מגיא ההריגה. באמצעות זהות הנבדל, הזר והאחר, יכולתי לכונן את האינדיווידואליות שלי, את נקודת הראות הייחודית לי. אני יצרתי את שירתי ושירתי יצרה אותי. אבל גם עיסוקי בפסיכולוגיה תרם לכך לא מעט.

עם הזמן, אחרי שזהותי התגבשה די צורכה, הוסט מבטי מן העצמי המבקש הגדרה וביטוי, הנתון לצרכים נרקיסיים חשובים עד מאוד, אל המציאות המתגלה כאשר האינטרסים והתבניות של העצמי הזה מרוסנים בחוזקה. ענייני הבלתי נלאה בזן בודהיזם, בבודהיזם וביוגה של פאטנג'אלי הפך את החוויה מתוך מצב של ריקות לאירוע המיוחל ביותר, המכונן. שירתי החלה לנבוע מן הריקות הפנימית שיוצרת המדיטציה. טיפחתי בעצמי את "היכולת השלילית" שהמשורר ג'ון קיטס ראה בה את מקור שירתו של שייקספיר.

הנחתי שכמו כולם, אינני רואה כמעט דבר, בגלל הדפוסים האפריוריים השוררים בחוויותי. לא את עצמי, לא את הזולת, לא את הנוף, ולא את הנסיבות שאני שבוי בהן. ראייתי רואה את הרגלי הראייה שלה ולא את הממשות. אך יכולתי לייחל, שעל ידי ריקון התודעה מהעצמי, יתרחשו בה הארות שיראו את הממשות בבהירות יחסית, ולו גם להרף עין. וכך אמנם קרה. אירועים כאלה כמעט תמיד מלווים לא רק במין "אהה" של אדם שהבין לפתע דבר-מה, אלא גם בשיר המגיח מן האין. אתה עובר על פני השדה יום יום, ערב ערב, אתה עובר עליו כמין סומא, אבל לפתע אתה רואה אותו, רואה אותו בכל ממשותו. זהו רגע של גאולה לך ולשדה הזה. וזהו גם הרגע של השיר.

מלכתחילה, מילדותי המוקדמת, היתה בי נטייה עזה להתפעל מהיפה. להערכתי, נטייה זו הועידה אותי יותר מכל דבר אחר לעיסוק בשירה ובאמנות. כבר בילדותי יופיים של הטבע, של אנשים, של בגדים, של ציורים ופסלים וחפצים מעוצבים, של מוסיקה, כולם גרמו לי התרגשות והתפעמות. היפה הטיל בי כישוף מוזר והעיר בי קדחת ארוטית חסרת פשר. אבל היפה היה גם מילולי, ואולי אפילו בעיקר מילולי. כילד שקיבל חינוך דתי, הוקף ראשי זמזום של פסוקים נפלאים וקדושים מהתנ"ך, מהתפילה ומשירת ימי הביניים, ובשורות רבות חן משירי הילדים של ביאליק. "יערוף כמטר לקחי תיזל כטל אימרתי"; "היום יפנה / השמש יבוא ויפנה"; "כאיל תערוג על אפיקי מים"; וגם "יש לי גן ובאר יש לי/ ועלי בארי תלוי דלי"; "ובכל ביצה/ - הס פן תעיר/ ישן לו/ אפרוח זעיר".

גם אני ביקשתי ליצור פסוקים כה יפים. בטיבו של היפה בשירתי חלו עם הזמן תמורות, והוא העדיף את "האמיתי" ואת "הטוב" ובחל בהדרגה בכל מה שהיה בו אסתטיציזם גרידא, קסם לשם הקסמה. אבל האידיאל של פסוק שיש בו כוח מסתורי להיחקק במוחך לעד - עדיין מדבר אל לבי.

מרדכי גלדמן הוא משורר, מבקר אמנות ופסיכותרפיסט. ספר שיריו הראשון "זמן הים וזמן היבשה" ראה אור ב-1970 בהוצאת שוקן

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ